נס אמנותי
"חופשת קיץ" מציע שיאים קולנועיים ברמה שאינה מוכרת בארץ, עם אמירה מורכבת (ונוקבת) על אמונה באל. האחראי למופת הוא דוד וולך האלמוני: עד גיל 25 הוא היה חרדי ולמד בישיבה, ועכשיו, בלי ניסיון קודם, הוא מגיש סרט למופת. שניצר יוצא מגדרו
תסריט סגפני ומהודק, בימוי מדויק המקפיד לשמור על כבוד גיבורי הסרט, משחק מאופק, פסקול נהדר, אתרים אפקטיביים וכן צילום ותאורה מרהיבים. וולך, חסר כל ניסיון קולנועי קודם, מצליח לחולל נס אמנותי המזכיר את הפצצה שרפי בוקאי המנוח הטיל לפני 20 שנה, כשנחשף בראשונה סרטו "אוונטי פופולו".
נוסף לסגולותיו האמנותיות, "חופשת קיץ" מצוי כאן כדי להזכיר להמונים הצורכים סינמה מתוצרת הוליווד איך ולמה הגיעו לעיסוק בקולנוע אישים נעלים כמו אינגמר ברגמן, ז'יסטוף קישלובסקי, רובר ברסון או קרל דרייר, שהבינו את האחריות העצומה המוטלת על הבמאי, שאינו אלא זרוע נוספת העוסקת בבריאה.
וולך, טירון גמור לעומת ענקי הדורות הקודמים, משכיל לחוש את שהניע את קודמיו המהוללים - הציווי המקראי הראשוני "יהי אור" - כנקודת זינוק לכינונם על הבד של עולמות לא מוכרים, שעצם נוכחותם הווירטואלית בחשכת אולם הקולנוע, כאשר רק אור המקרנה מתווך בינם לבין הצופים, משולה לעבודת הבורא.
עלילתו הסגפנית של "חופשת קיץ" מסתפקת בשלוש דמויות. אב ואם המגדלים ילד באחת מהשכונות החרדיות בירושלים. האב (אסי דיין), מורה הלכה באחת הישיבות הליטאיות, האם (שרון הכהן-בר) עסוקה במלאכות הבית והילד (אילן גריף), כבן שבע או שמונה, לומד בחדר תורני. וכולם עובדי השם המקפידים יומיום, שעה שעה, על קיום המצוות, קלה כחמורה.
זהו מצב סטטי, שנמשך כמחציתו של הסרט, עד שהמשפחה כולה יוצאת מלוכדת לחופשת קיץ בים המלח, שבמהלכה מתחוללת הטרגדיה הקשה ביותר שמזומנת לבן אנוש, טרגדיה הגוררת בעקבותיה ספקות והרהורים על אודות מהותה של ההשגחה העליונה חסרת הרחמים, או מוטב לומר: על עצם קיומה המוטל בספק.
עד שנת 1990 לא התעכבו עושי הסרטים בישראל על הדת ומאמיניה. הקולנוענים שאמונים היו כולם על ההשקפה הציונית, שביטלה את העבר היהודי ושאפה לעצב אדם חדש, לא ראו ממטר את התובנה שכל יוצר אירופי סופג מינקותו - רק התמודדות מול וכנגד ציוויים, דרישות, איסורים והגבלות הנובעות ממערכות הדת והאמונה יש בה כדי להניב דרמה גדולה.
"המיועד" של דניאל וקסמן היה הראשון להתעמת עם דרישות הדת היהודית, ובעקבות החרך הצר שקרע סרט זה בחומת ההכחשה הציונית, הסתננו לתוך הדיון הפילמאי בארץ סרטים כמו "שלג באוגוסט", " אהבה אסורה", " קדוש", " אושפיזין", " הסודות", וגם "תהילים" שעדיין לא הוצג בפני הקהל הרחב. מרבית הסרטים האלה הסתפקו במציצנות מבחוץ אל סודותיו של עולם זר, שבו כישופים שונים שמקורם בקבלה, משמשים כזרז דרמטורגי.
למטה: הטריילר של "חופשת קיץ"
דוד וולך עשה סרט שונה לגמרי, ו"חופשת קיץ" שלו אינו פולקלוריסטי וגם לא מייצג הוקוס-פוקוסים קבליסטיים. זהו סרט על אמונה, ובייחוד על אמונה שנשברת. אילו "חופשת קיץ" היה מצולם באירופה, בסביבה קתולית, למשל, אפשר היה להעביר לבד את כל עקרונותיו בלי להזדקק לכל אותה תחפושת חיצונית חרדית של קפוטה, שטריימל, שביס ופאות לחיים, שמעיקה קלות על העיצוב האמנותי ב"חופשת קיץ".
ואכן , קישלובסקי הגדול כבר עשה את הסרט הזה לפני שני עשורים. היה זה הפרק הפותח בסדרת "דקלוג", המתמקד בדרישה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", שמוטעמת בתוך הדיבר הפותח את עשרת הדיברות של מעמד הר סיני. קישלובסקי משרטט בסרט ההוא דיוקן של אב חילוני גמור, המאמין במדע, נסמך על מחשבתו של המחשב הכול יודע ובתוך כך מאבד את בנו, הטובע בנהר המכוסה בשכבת קרח.
בדף עמדה שניסח וולך בעבור באי ההקרנות המוקדמות של "חופשת קיץ" שנועדו לעיתונות הוא מאשר שהפרק הפותח את "דקלוג" הוא מקור השראתו וכי סרטו שלו אינו אלא גרסה במהופך של קישלובסקי. מי שמכיר את העבודה הזאת של קישלובסקי יזהה אצל וולך הרבה אלמנטים צורניים ועלילתיים - יונה הומייה, מבט העל של ההליקופטר, טביעה בתנאי טבע בלתי סבירים - ששימשו את הפולני המנוח.
כאן המקום להרחיב מעט על וולך האלמוני לגמרי, שנולד לפני 37 שנה למשפחה בת 20 נפשות, ועשה את כל ימיו על פני האדמה, עד היותו בן 25, בסביבה חרדית. וולך, שהיה תלמיד בישיבת פוניבז' של הרב ש"ך, החשובה בישיבות הליטאיות, נטש את עבודת האלוהים לפני כתריסר שנים, כשהוא ממיר את לימודי הגמרא ברביצה בסינמטק, בצפייה נון סטופ בסרטי קולנוע.
וולך אמנם נטש את הדת, אך היא בוודאי שלא עזבה אותו, והיא המהווה את התשתית העלילתית והערכית של "חופשת קיץ", שדומה לעתים למעין התכתבות פנימית בין העוזב לבין אלה שנותרו בתוך עולמות הלימוד התורני. מהבחינה הזאת, קשה מאוד למי שבא מבחוץ, למי שבגר והתחנך במערכת חילונית ושהדיון התלמודי זר לו, לצלול לתוך מגוון הסוגיות והנושאים שאותם מעלה וולך בסרטו.
מגבלה קשה זו בולטת כבר בדיון הבסיסי הקשור בסרט, הדיון על אודות מצוות שילוח הקן, המופיעה בפרשת "כי תצא" בספר
ובעברית פשוטה יותר: מי שחומד ביצי יונה או ציפור דרור מותר לו ליטול אותן מהקן בתנאי שקודם לכן הוא משלח מתוכו את האם המטילה, כדי שלא לצער אותה באובדן צאצאיה. מצווה זו, שפרשניה גורסים שלא באה אלא להעיד על מידת הרחמנות המופלגת הטבועה אצל בני ישראל, מקוימת במלואה על ידי אבי הילד, רגע לפני שהמשפחה המאוחדת יוצאת מירושלים אל ים המלח, אל החופשה הטראומטית.
לצד פלפולים תלמודיים הפורחים סביב חיפוש ההיגיון האלוהי בהטלתה של מצווה משונה זו היא משמשת ב"חופשת קיץ" כמפתח להבנת הדרמה האנושית הקשה המתפתחת לאורך הסרט. מדוע בכלל לחמוס גוזלים מחיק אמהותיהם, ולמה השארתה בחיים של אם לאחר שצאצאיה נטרפו לפניה נחשבת כמופת למידת הרחמים ולא כהתאכזרות חמורה? שלא לדבר על ההבטחה האלוהית לאריכות ימים, שצופן הטקסט בספר "דברים" לכל אלה שימלאו אחר מצווה זו.
וכך קורה שהאב הלמדן והמחמיר באמונתו מקיים המצווה ויוצא עם אשתו ובנו יחידו אל ים המלח. וזאת יש לדעת: קודם ליציאה לחופשה משפחתית זו משנן המלמד בחדר באוזני הילד את פרשת עקידת יצחק, שבה, כזכור, נוטל אב את בנו ומאיים להעביר מאכלת על צווארו, כנאמר: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת" וגו'. ומה שמו של האב ב"חופשת קיץ" ? אברהם , אלא מה.
כאמור, וולך אורג אל תוך סרטו את השיח הבין-תלמודי הזה, באופן שאינו מפריע לצופה החילוני לעבור חוויה מטלטלת. אך בוודאי שאותו צופה חילוני - הרי בני העולם החרדי לא ממש ירוצו להתגודד סביב קופות בתי הקולנוע כדי לצפות בסרט - יכול להעמיק את החוויה הטוטאלית שמציע "חופשת קיץ" לו אחזו גם במפתחות לפענוח המסרים הפנימיים המוצפנים ביצירה.
הנה דוגמה זעירה לסוג הדיון שיוחמץ בוודאי על ידי חילוניים גמורים: התלמוד מתעכב רק על יהודי כשר אחד שכפר בעיקר. זהו התנא הנודע אלישע בן אבויה, מורהו הנערץ של רבי מאיר בעל הנס, שכותבי התלמוד מקפידים לכנותו "אחר".
אותו אחר מגיע, על פי הכתוב בתלמוד ירושלמי ועל פי המדרשים המשלימים אותו, לכלל כפירה כשהוא נוכח בעוולה הנוראה הנגרמת למאמין תם, שאצה לו הדרך לקיים דווקא את המצווה הסתומה של שילוח הקן. באחד המקורות מדובר ביהודי המטפס על ראש דקל הנטוע בבקעת גינוסר, מקיים את המצווה, יורד מהעץ ואז מכיש אותו נחש והוא מת.
מקור נוסף מדבר על אב המאיץ בבנו הרך לטפס על עץ גבוה, כדי להבריח יונה מקן ולקיים את המצווה. הילד נעתר לדרישת אביו ובתוך כך נופל מצמרת העץ ומת. מות הילד הביא את אלישע בן אבויה לכלל מסקנה שאין צדק בעולם, אין שכר טוב לצדיקים ואין עונש לרשעים.
אף שוולך חומק מהקביעה הגורפת של "אחר" התלמודי, ברור שחלקו החותם של הסרט, מאותו הרגע שבו התחוללה הטרגדיה בים המלח, מתמקד במאבק ובטלטלה המסעירים את הורי הילד, שמגיעים אל סף ביטול גבולות האמונה הדתית, ואולי אף כניסה תחת עולה של כפירה.
דומה שהכול בסרט זה נפלא, ונח בדיוק במקומו ואין בו שום מקריות. הנה, למשל, תזמון מועד יציאתו לבתי הקולנוע: דווקא היום, בדיוק כשמגיע מועד קריאתה של פרשת השבוע "כי תצא", ובמרכזה מצוות שילוח הקן, דהיא סיבת הסיבות להתחוללות העלילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
