רדיקלית, חופשייה
לכבוד ההוצאה המחודשת של "לא רחוק ממרכז העיר" יצא שבתאי קור להתמודד עם אורלי קסטל בלום. בסוף יצא שהיא היתה צריכה להתמודד איתו. כדאי שתשבו
ההגדרה "ספר אמיץ" מעוררת בי אנטגוניזם, לרוב היא נדרשת בתיאור אומץ מדומה – דוגמת: "הסופר חושף באומץ לב את רחשי לבו..." זהו אומץ שאין בו ממש, שכן לרוב הסופר מכיר בערך החשיפה ויודע שאין בה כל בושה, או לכל הפחות מכיר בערכו של האמיץ, הכרה השוללת ממנו את הזכות להיקרא אמיץ.
ספרה של אורלי קסטל בלום מוגדר בעיני כאמיץ משום שהיא לוקחת בו סיכון אמיתי. בחלק גדול מסיפוריה היא מציגה עצמה כחסרת דעת. קופצת מפה לשם בפזיזות, מעמיסה פרטים המתחזים למיותרים ומעלימה פרטים נחוצים. לעתים רק מחשבה שנייה, מעמיקה יותר, חושפת את הסוד. ואת אותה מחשבה שנייה יהיה קורא שינדב ויהיה שלא – את אלו שלא, מפסידה קסטל-בלום לאלתר, לפיכך ראויה היא לתואר "אמיצה".
הסיפור הטוב ביותר הוא הסיפור הפותח את הקובץ, "אש קטנה" (שהובא כאן לפני שבועות אחדים) והסיפור הבעייתי ביותר הוא "טיול בחיק הטבע" המסיים את קובץ הסיפורים, בו מנסה קסטל בלום לרגש את הקורא באמצעות ניתוץ מוסכמות קדושות הקשורות באופן כתיבת סיפור והצגת דמויות. "לא משנה מי, העיקר שזאת אחת בת שלושים, שיושבת על כיסא-נוח במרפסת הבית שלה", היא מספרת והקורא מתבקש להריע לה על תעוזתה. "לדבר על גיבור שלא משנה מיהו?" נדרש הקורא לשאול כמתפעל. בעיניי, תעוזה מעין זו יש בה כדי להוסיף נופך לסיפור העומד בפני עצמו, אך אין בה ממש כאשר היא מתיימרת להעמיד סיפור בזכות עצמה.
בין לבין יש שמונה סיפורים. חלקם מעולים וחלקם חלשים. כשהיא טובה, קסטל בלום מתארת במדויק ומתפרעת עם הדמיון המטורף "לא יכולתי להתאפק ופרעתי לה את השיער. אם היא מתה, שתיראה כמו מתה" (עמ' 69) חושבת הגיבורה מעל גופתה המתה של שנואת נפשה.
סיפורים מתוך הקובץ שלא הייתי מוותר עליהם: "אש קטנה", "לא רחוק ממרכז העיר", "פתרון זמני", "יומן".
אורלי קסטל-בלום בת 47, גרושה מזה עשר שנים, מגדלת בן ובת. כתבה עד כה עשרה ספרים. ספריה תורגמו לתשע שפות. במשאל מעריב ו-nrg לקראת שבוע הספר בו נדרשו מבקרי הספרים לדרג את סופרי ישראל לדורותיהם, נבחרו עשרה סופרים, שמונה מהם גברים ושתיים נשים, אורלי קסטל בלום במקום השביעי ועמליה כהנא-כרמון במקום העשירי. כיום מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.
"אתה תוקפני", היא מטיחה בי, מבקשת להחליף נושאים ולדבר על דברים נוחים –ספרות וכוונותיה הספרותיות. היא מרגישה שלא בנוח, בכל זאת מתמכרת לשיחה ולחטטנות. נוזפת בימין ומלטפת בשמאל. יוצאת לרגע מהמשחק, משקיפה על שיחתנו מלמעלה, מעירה הערה וחוזרת שוב לשיחה, שופכת את קרביה – ואתה רק תקשיב ותכתוב.
שיחה
כניסה הביתה. אורלי דורשת בשלומי, מספרת לי על הבן והבת. דורשת שוב בשלומי. חמש דקות חולפות ואני מבקש שתתחיל לדבר על עצמה. היא אינה צריכה עידוד נוסף כדי להתחיל לדבר:
"בת ארבעים ושבע. תל-אביב. כל החיים גרתי בתל-אביב אבל אני מתכוונת בעוד ארבע-חמש שנים לעבור לגור בראש הר, ככה לנוח. בלי טלפונים. הטלפונים חונקים אותי. להקים קורס לכתיבה להתפרנס. ואז, כל הרעיון זה הגינה. את כל הגנים פה למטה אני עשיתי".
מתי את מתכוונת לעבור?
"כשהילדים שלי יגדלו, כשהקטן שלי לפחות יגמור צבא".
למה לא עשית את זה עד עכשיו?
"אתה יודע, עד שקלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות עברו המון שנים. ואז הילדים היו כבר במסגרות. אני גרה בכפית, גרושה כמעט עשר שנים".
למה התגרשת?
"התגרשתי כיוון שאני טיפוס חי וחי לבד, ככה אני מוצאת יותר חופש ואושר. זוגיות זה לא בשבילי, בקיצור מאוד קשה".
מערכות יחסים מאז?
"חברות? ידידות? יש לי הרבה".
מערכות יחסים עם גברים.
"הא זה, כן היו כמה. מפעם לפעם לעתים רחוקות. זה חסר לי פחות ופחות. זה הופך את החיים לפילוסופיים, כשאני הייתי בגיל שלך גם אני ראיתי את העולם כפילוסופיה. אני אוהבת להיות בבית. זה לא אומר שאני אוהבת לארח".
היית רוצה לבקש ממני לקום וללכת?
"ברור שלא, אני לא רוצה לפגוע בך. רגע, אתה לא הולך להפוך אותי למשוגעת. אתה הרי יודע שאני לא משוגעת. אז זה לא נכון להפוך אותי למשוגעת".
חס וחלילה.
"זכותי לומר שלא בא לי לדבר על זה, ההתבטאות שלי החוצה היא בספרים ובראיונות שעשויים לקדם את הספרים ותודעתם בציבור".
למה את חושבת שלספר על עצמך זו דרך פחות טובה לקדם את הספרים?
"כי זאת רכילות".
מה רע ברכילות?
"בתור חוזר בשאלה אני רואה שחזרת מעבר לשאלה. עברת הלאה: רכילות מסיחה את הדעת ממה שאת באמת רוצה להגיד".
מה את באמת רוצה להגיד?
(אורלי שוקעת בהרהורים) "בכל ספר שאני כותבת יש צורה של סיכום החיים שלי ואני מנסה לומר את הסיכום הזה בצורה מעניינת. זה לא רק אני זה גם סוג של סיכום חברתי. עם הגיל אתה נהיה פחות מחובר לעצמך. בזמן האחרון הייתי שלושה חודשים בארה"ב בזכות מלגה, והצלחתי שם לצאת עוד יותר מעצמי ולראות הכל מהצד, אתה מגיע לאקלים אחר לגמרי".
את יודעת שאת מדהימה?
"תודה. הפסקתי להתעניין בעצמי".
רגע זו היתה שאלה – את יודעת שאת מדהימה?
"אני יודעת".
מה עושה לך הידיעה הזאת?
"אני מחפשת אנשים מדהימים לדבר אתם, אני לא יכולה להיות מדהימה לבד, אני רוצה לשהות בחברת אנשים מדהימים".
את רוצה שרק אנשים מדהימים יקראו את הספרים שלך?
"לא, יש בי הרצון להדהים, הרצון הנרקיסיסטי".
יותר קל להדהים אדם לא מדהים?
"לא. לפעמים אני מדהימה את עצמי בשינויים שאני עושה בספרים. אני לא ממחזרת. לוקחת פסק זמן ארוך בין ספר לספר כדי להיות קצת אחרת, כדי לכתוב ספר חדש באמת".
אם היו קורים יותר דברים בחייך שלך, היית יכולה להנפיק מהחוויות שלך ספר בשנה.
"לא נכון, הייתי עסוקה".
את לא מספיק עסוקה.
"מעדיפה ככה, עדיף לי לבהות הרבה, לא לעשות כלום-כמובן אני עובדת לפרנסתי, אבל כמה שיותר לבהות. סדר היום שלי נראה כך: אני קמה ב-3 בבוקר עד שש שבע אני בוהה. סתם קיימת. או שאני כותבת. כי בשעות האלה אני הכי צלולה. באופן כללי אני אוהבת לבהות ולהתבטל".
חיים של עצלנית?
"לא, אחר כך אם אני רוצה לחזור למצב של פעולה אני חוזרת. כמה שעות אתה חושב אדם יכול לכתוב? עצלנית? פשוט לא נכון, אני מחזיקה פה שני ילדים, לבד. אני מדברת על כתיבה, כתיבה פרופר. אני נותנת לכתיבה את כל החיים שלי, היא מצריכה הרבה אנרגיה ואז אני צריכה לישון".
מה את רוצה להיות?
"קצת מאוחר לשאול את זה".
למה כי עכשיו את כבר לא רוצה כלום?
"אני רוצה להיות סופרת. אפילו שלא רציתי את זה בהתחלה. רציתי להיות בטלנית. אנשים שואלים מה את עושה. אמרתי-מה אני אגיד בדיוק? אבא שלי חטף סרטן, העיפו אותי מבית צבי ונכנסתי להיריון – שלושה דברים קשים. התחלתי לכתוב יומיים לפני שאבא שלי מת בעשרים ותשעה בספטמבר".
סיפרת את זה פעם?
"כן, כשיצא הספר הראשון שלי, בשמונים ושבע-סיפרתי".
למה את חוזרת ומספרת את זה?
"כי זה היה הטריגר, לא יכולתי להתמודד עם המוות שלו".
עד היום את לא יכולה להתמודד?
"מה פתאום".
אז למה עכשיו את כותבת?
"החיים אפשריים בשבילי רק אם אני כותבת. בספרות אני מרגישה שאני יודעת מה קורה. ואז אני טיפה, סליחה הרבה יותר, מבינה מה קורה. אני אוהבת גם את השפה העברית, בלי שום קשר לעם ישראל".
תכלס עכשיו. את רוצה שהראיון ייגמר?
"עוד רבע שעה, עשרים דקות ואולי חצי שעה. קצת קשה, אתה לא שואל שאלות רגילות. תקשיב, אתה באת לשאול שאלות, אתה לא יכול, כי בכל זאת אינטרנט, אנשים רואים. אולי אני רוצה פרטיות? אולי חשוב לי לשמור על סודיות? אם נדמה לי שאני כותבת מתוך מקום סמוי מן העין. פגישות עם עיתונאים זה דבר מלחיץ. כי הם שואלים אותך על עצמך ולא על הספרים. זה מלחיץ. מצד שני יש עונג נרקיסיסטי בכל השאלות של עיתונאים. אם הן מעניינות על אחת כמה וכמה".
טוב, שאלה על הספר החדש: מאז יצא, בשמונים ושבע, הרגשת שהתפתחת בכתיבה שלך?
"בטח".
ואת לא מרגישה שבעצם נעשה לך איזשהו עוול בכך שמוציאים לאור את כתביה של אורלי הישנה ומזכירים לך את עברך, מי שהיית לפני שהתפתחת?
"מה פתאום, זו זכות גדולה לראות שהספר שלך מתפרסם בפעם השנייה עוד בחייך-עכשיו מוציאים מחדש את כל הספרים שלי".
אומרים שאת סופרת פוסט מודרנית, את יכולה להבין למה?
"כשהייתי בבוסטון, לפני שלושה חודשים, שעמם לי. אז קראתי על ספרות פוסט מודרנית. רק שתבין עד כמה שעמם לי. קראתי בוויקיפדיה שבספרות הפוסט מודרנית אין נרטיב על. ושהיוצרים בוראים הכל בפרגמנטים. וזה מתאים לי".
עד לפני שלושה חודשים אנשים דיברו סביבך על ספרות פוסט מודרנית, הגדירו אותך כסופרת פוסט מודרנית ולא ידעת על מה הם מדברים. לא סקרן אותך?
"פחדתי לדעת. חשבתי שאם אדע, אנסה דווקא לעשות את ההפך. ובמבט לאחור אני חושבת שזה טוב. היום אני יכולה לקרוא ולא להיות מושפעת".
ממש כמו קבלה, לא לומדים לפני גיל ארבעים.
"אני הלכתי עם זה. עד גיל ארבעים לא כתבתי בגוף שלישי. ואז כתבתי בגוף שלישי. עכשיו, בספר החדש שאני כותבת, חזרתי לגוף ראשון. עד שמצאתי את הגופים האחרים, נעלם לי הגוף הראשון. עכשיו אני מרגישה שאני חצי חצי. חצי גוף ראשון וחצי אובייקטיבית. עכשיו יותר מעניינים אותי תיאורים של מצבים, קומפוזיציות, כוריאוגרפיה-לא דרמה. פעם עניינה אותי הדרמה".
בלי הדרמה, אולי הספרים שלך יתחילו להיות משעממים.
"אני לא חושבת. מאוד מעניין לי לכתוב אותם. זה לא שאין בכלל דרמה – אבל זה משהו אחר. זכותי לכתוב את זה כל עוד אני עושה את זה בצורה מדוייקת וצלולה עד כמה שניתן. את הטופ של הטופ אני נותנת בכתיבה".
אוהבת ספרות עברית?
"שי עגנון, שלום עליכם, יעקב שבתאי, יוסל בירשטיין".
בואי נעבור לסופרים שעדיין בחיים.
"אתגר קרת שיבדל לחיים, יהושע קנז".
זהו? מה עם עוז, יהושע, גרוסמן?
"את גרוסמן אני אוהבת חלק, ליהושע אני לא מתחברת. ועמוס עוז אומרים ש"סיפור על אהבה וחושך" שלו מוצלח, לא קראתי עדיין. אני מתכוונת לקרוא".
ומאיר שלו?
"אין לי שום דבר נגדו אבל אני לא אוהבת, לא מתחברת. אוהבת כתיבה יותר צפופה, דחוסה ולא מינימליסטית, שלא תבין לא נכון. וגם לא קוהרנטי. באמריקה ביקשו ממני כל הזמן להיות קוהרנטית. מרוב שביקשו ממני התפוצצתי".
סופרים צעירים? אף אחד?
אני מחכה לאיזו יצירה גדולה. כזו שאוכל להיות מושפעת ממנה.
לכמה זמן להערכתך, הספרות שאת כותבת היום תהיה רלוונטית?
"אני לא יודעת. המינימום זה כל עוד אני חיה וכותבת. המקסימום אני לא יודעת. אני לא מקבלת אותות משמיים. אבל אני חושבת שלכתיבה בעברית יש ערך, אפילו היסטורי. הרי את הספרות לא ישכתבו ואת ההיסטוריה בטח ובטח שישכתבו".
נא להמתין לטעינת התגובות
