שם קוד: גפילטע פיש
על אף שהליהוק של טרבולטה מבריק, על אף שניב שטנדל הוא לא קלוד דדיה ועל אף ש"היירספריי" הוא סרט חביב - עולם הקולנוע עדיין שייך לבנות הרזות והחטובות. ככה זה.
וכצפוי ממיוזיקל הוליוודי, "היירספריי" הוא יצירה שמרנית למדי, בוודאי בהשוואה לסרט המקורי. גיבורת הסיפור היא טרייסי טרנבלאד, שמנמוכה חביבה שמבקשת להשתחל לתוכנית ריקודים נחשקת בבולטימור של 1962, אך כפי הנראה אינה מודעת לכך שהיא אינה עומדת בקריטריון הבסיסי – היא "לא עוברת מסך", כמו שאומרים, וזה בלשון עדינה. אף על פי כן טרייסי נאבקת על שוויון זכויותיה בפני החוק הטלוויזיוני ואף נוחלת הצלחה, וסוחפת אחריה מאבקי שוויון זכויות נוספים, בין השאר של אמה עבת הבשר שנמנעת מלהיראות בציבור מחמת הבושה, ושל האומה השחורה כולה, שבאותן שנים עדיין כלואה בגטאותיה.
הסרט החדש נעדר את החן החתרני והמטלטל שהיה ל"ספריי", ומסתפק באווירת פיל-גוד, שמירה על סף הנאה סביר וכמה מסרים חברתיים בשרוול. אבל האג'נדה שעבדה היטב ב"ספריי" מבלי להישמע צדקנית או מוסרנית ולו לרגע, נדמית פשטנית ומייגעת ב"היירספריי", ולרגעים אפילו נדמה שהיא סתם מפריעה לכל החגיגה המוזיקלית שמסביבה להתנהל. לזכותה של הגרסה המוזיקלית ייאמר שהיא מחדדת את המסר, והפסקול השחור הגרובי ועתיר הנשמה עולה לאין ערוך על זה הלבן הצבוע והמלוקק.
צריך להודות שהליהוק של ג'ון טראבולטה כעדנה טרנבלאד, אמה של טרייסי, מבריק – מה שלא בטוח שאפשר לומר על רמת המשחק. לקחת את טראבולטה – אייקון מיוזיקלס בדימוס עם גריז בשיער ושיגעון המוזיקה בראש – לדחוף אותו לשמלה ופאה ולשלח אותו לחולל על הרחבה זה יותר מגימיק. זה בה בעת הצדעה, קריצה והזרקת רובד חדש, מורכב ונוסטלגי לדמות. לא בטוח שטראבולטה רוקד כאן טוב יותר משרקד כוינסנט וגה במחווה הקטנה שעשה לו טרנטינו ב"ספרות זולה" (זאת אומרת, בטוח שלא), אבל זה בוודאי מסקרן ומצחיק הרבה יותר.
למטה: מתוך היירספריי
המשחק של טראבולטה רחוק מלהיות מרשים – ולעתים הוא אפילו גובל במביך – אבל הוא בכל זאת מייצר עונג גדול ועניין רב, שמגיע לשיאו בסצנה בה טראבולטה ובן זוגו כריסטופר וולקן מתקרבים עד כדי נשיקה. דיוויין, הדראג-קווין שביצעה את התפקיד במקור, נתנה לדמות ממד עמוק יותר של פגיעות ואמינות (וגם, יש לומר, מידה מסוימת של גרוטסקיות) – בכל זאת, מדובר היה בדראג-קווין אמיתית, על כל הבעיות הכרוכות בכך, ועוד כזו שלא נזקקה לחליפת שומן לצורך התפקיד – אבל טראבולטה בסך הכל מבצע תפקידו נאמנה, והסצנות בכיכובו הן המסקרנות מכולן. וחוץ מזה, חייבים להוריד בפניו את הכובע לאחר שרואים אותו מפזז בנעלי עקב וחליפת שומן. אני לא גברי לוי או קלוד דדיה, אבל אותי, שלא מבין איך אפשר אפילו לעמוד על נעלי עקב, זה הרשים.
גם שאר הקאסט מפגין משחק סביר במגבלות הז'אנר. לראות את טראבולטה רק קצת יותר מעניין מלצפות בכריסטופר וולקן, רקדן עם דיפלומה בפני עצמו, שתמיד מחפש במה קולנועית להפגין את כישורי הריקוד שלו. מישל פייפר (מפיקת התוכנית) בסטילטו של דבי הארי, ביצ'ית וזוהרת, תפורה לתפקיד כמו שמלת עלית על... על מישל פייפר, נניח. קווין לאטיפה גדולה מהחיים כרגיל כמוטורמאות' מייבל, אם כל השחורים (תפקיד שגילמה במקור זמרת ה-R&B הגדולה רות בראון);
יש אפילו הופעות אורח משעשעות של ריקי לייק (ניקי טרנבלאד האורגינאלית), ג'רי סטילר (ווילבור טרנבלאד המקורי) ואפילו ג'ון ווטרס בתפקיד ליאור מילר (כלומר, המתערטל השכונתי).
כמובן שהכוכבת הגדולה של הסרט, ולא פחות ממנו של הסיפור שמאחורי הסרט, היא ניקי בלונסקי. בלונסקי האלמונית מופיעה כאן בתפקידה הראשון, אך עושה זאת בביטחון ובכישרון מעוררים התפעלות. נטולת כל רגשי נחיתות – לא בשל חוסר ניסיונה, ולא פחות מכך לא בשל חזותה ה"לא אופיינית" (בלשון המעטה) לכוכבת סרט הוליוודי – בלונסקי ממלאת את התפקיד ברוח חיים, שרה, רוקדת ותוססת, והופכת את טרייסי שלה לדמות חיה ומעוררת אמפתיה. היא מזכירה במידה רבה את ג'ניפר האדסון ("נערות החלומות"), צעירה גדולת מידות אחרת שהפכה לכוכבת בן לילה בזכות מיוזיקל הוליוודי.
לצערי, דומני שלשתיהן אין העתיד מבשר תפקידים גדולים או משמעותיים כפי שניקרו בדרכן כעת, והן צפויות להידחק שוב ושוב לתפקידי השמנות הדחויות וטובות הלב (במקרה הטוב). עולם הקולנוע שייך לרזות, חביבותי. ונראה את הוליווד מוכיחה לי אחרת.
עודף מעשרים מילה: מיוזיקל חביב, לא מסעיר או מרגש במיוחד, אבל ייתכן שהסקרנות לראות את טראבולטה מחולל בשמלה ונעלי עקב שווה כרטיס.
נא להמתין לטעינת התגובות
