טרוולטה והשמנמונת בחיוכים דביקים אמריקאים. רק חפשו את המקבילה בסרט המקורי.
זה כל ההבדל: בסרט אין הומור. אין מודעות עצמית (רבאק, זה רימייק של רימייק, יש קצת מקום לציניות). הכושית התורנית ממלכתית פתאום (אפילו פחות מאאגניבה משהיתה בשיקגו הסרט, אבל בלונדינית כמו ביונסה ביום רע). האמא של הטרייסי סופגנייה ביישנית וצנועת הליכות.
הביצ'ית ביצ'ית, החתיכצ'יק חתיכצ'יק. אף אחד לא חלילה נלעג, לא יותר מבסרט ילדים משנות החמישים.
ושחזור התקופה... טוב נו. מה זה משנה. הרי התקופה היא לא העניין. אז נכון שיש שם קצת עניין עם שווערצע, ונכון שהאוזון לא נהיה משו משו אחרי שתים עשרה בקבוקוני ספריי. אבל בשביל זה שרים - שלא ישמעו את האנקות (אה כן - יצא האלבום של הבילויים, אז עכשיו פופולרי לומר את זה).
בקיצור - ווטרס עשה את זה יותר טוב.
וגם רוב המחזמרים, האמת.
למרות שיש חן. סכריני, אפילו.
קחו את הסבתא או את האחות השמנמונת בת השמונה. הן יחשבו שזה נורא יפה.