כולנו אל באנדי
"ההיאחזות הנואשת של מוכר הנעליים הנבער בחלומותיו המנופצים היא הבדיחה האמיתית, העצובה של 'נשואים פלוס'". יוני בינרט מעולם לא התפייט כמו שעשה זאת היום. קאלט דה בולשיט
ההתלבטות הייתה בין "בלשים בלילה", "זינוק לאתמול" ו"פרקליטי אל.איי" (אני יודע שזה לא יפה, אבל יש לי מלא בדיחות על בני המפגר. איפשהו בגיהינום יש גומחה קטנה ומלוכלכת עם השם שלי). אז מה בוחרים? ברוס וויליס טרום-הקרחה, אל ההולוגרמה או בני המפגר (סליחה)? בעוד אני מקמט את מצחי המיוזע ומנסה להחליט נוחתת כוס אייס קפה על השולחן, ובדיוק בזמן כי עם ת"א של היומיים האחרונים הגיהינום ממש לא מאיים עלי. חברה שלי יודעת את ליבו של החבר האשכנזי המזיע שלה ואפילו זורקת פנימה כמה קוביות קרח של אכפתיות. ואז, במקום ה"תודה" המסורתית, נתתי דרור לקריאת אושר ספונטנית, הביטוי הטהור ביותר של מבסוטיות שאני מכיר והמילה האחת שמגלמת בתוכה את כל מה שאמריקה מייצגת: "Yeah!" גאד דאם.
בו ברגע הבנתי 3 דברים חשובים בנוגע לטור השבועי ובכלל: הדבר הראשון הוא שהטור הולך לעסוק השבוע ב"נשואים פלוס". הדבר השני הוא ש"נשואים פלוס" הינה, ללא כל צל של ספק, קלאסיקה טלוויזיונית מהמעלה הראשונה. הדבר השלישי הוא ש"נשואים פלוס" השפיעה עלי באופן בלתי הפיך, טוטאלי. אני אל באנדי. כולנו אל באנדי. אל באנדי הוא כולנו.
אבל רגע. אני אמור לעסוק בתוכניות עתיקות יומין (באופן יחסי, כמובן, ובימי מייקל לואיס הנוכחיים הכול באמת יחסי), בקלאסיקות טלוויזיוניות. האם עבר מספיק זמן? האם מדובר כבר בקלאסיקה? אני הרי זוכר כל פרק, כל רגע מזוהם, כל השתלחות נאלחת של אל בפגי, בבאד, בקלי, במארסי, בסטיב, בג'פרסון, בנכים, בגזעים שאינם לבנים, בשמנות, בצרפתים, בזקנים, בהומואים, בקנדים, בהומואים קנדיים ובעולם בכלל כאילו קרו אתמול. "נשואים פלוס" נגמרה בשנת 1997, למעשה. האם אפשר להכניס אותה למועדון האקסקלוסיבי של אותן סדרות שהפכו לחלק מאיתנו, לחתיכה מההיסטוריה התרבותית שלנו?
התשובה קיימת בשנאתי לצרפתים. היא לא רציונאלית. אין לה ממש סיבה. מדובר באומה שנתנה לנו את סופי מארסו, זינדין זידאן ואחלה אוכל, אחרי הכול. אני לא מכיר צרפתי אחד, ובכל זאת שונא אותם. למה? כי אל באנדי שונא אותם. "נשואים פלוס" היא חתיכה נכבדת מההיסטוריה התרבותית(המעוותת, אני מודה) שלי ושל רבים נוספים, וזה באחריות. אבל זו ההוכחה. מה הסיבה?
הסיטקום המלוכלך, חסר הערכים, חסר המוסר וחסר העכבות הזה הפך אותנו (מלבד לשונאים בלתי רציונאליים של צרפתים) לצופים שדורשים יותר מהטלוויזיה שלהם, צופים שמאסו בעולם המזויף של "מי הבוס", "משפחת קוסבי", "להתבגר ולהתגבר" ושאר הסיטקומים הצבועים שנועדו לקעקע במוחנו את התדמית המלוקקת וסולמות הערכים השקריים של אמריקה, פרי מאמציהם של מובילי תעשיית הבידור האמריקאית.
"נשואים פלוס" שינתה, ביחד עם "משפחת סימפסון" (אחותה המצוירת לרשת "פוקס"), את כללי המשחק אבל עשתה זאת עם חיוך מרושע בהרבה על פניה (כשאת הבסיס האמיתי שלה נטעה "הכל נשאר במשפחה" פורצת הדרך מהסבנטיז). בהתעסקות המתמשכת של יוצרי "נשואים פלוס" עם האנשים המטומטמים והמגעילים ביקום (משפחת באנדי וכל מי שבא איתם במגע) נפתח לנו צוהר לאמריקה האמיתית, זו שמתחבאת בפרברים המוזנחים והרקובים שמאחורי גבו השרירי של טוני דנזה: ערב- רב של חלאות אופורטוניסטיות, חזירי ווייט- טראש גזעניים, יאפים רודפי בצע, טינאייג'ריות שרמוטות ומוכרי נעליים הומופוביים.
מה שכ"כ נפלא באל, פגי, קלי ובאד זה שכל החזירות הזו, כל הגועל נפש והשנאה והפראות, מתועלים לתוך האמת הזו, וזה - תאמינו או לא - דבר טהור. אל באנדי היה הדובר הכנה ביותר של דרך החיים האמריקאית
כשאל באנדי משחרר קריאת Yeah! הצליל שלה לא נשמע כמו הצליל של ה-Yeah! שלי. אתה צריך להיות אמריקאי מהמעמד הבינוני-נמוך בשביל לזקק לתוך המילה הזו את כל הגאווה המזויפת ותחושות ההחמצה והתסכול שהיא מסתירה. כשאל מכריז בפטריוטיות מתנשאת על שנאתו לצרפתים ואהבתו לאמריקה אין בהכרזה רק את הגזענות העיוורת של השמרנות האמריקאית- יש בה את אותו הפחד התרבותי הקדום של האמריקאיים, פחד של אומת שעטנז שצמחה מתוך אנדרדוגיות תרבותית ומדינית שהיא מקדשת כיום - באנו משומקום והצלחנו כנגד כל הסיכויים בזכות עבודה קשה, שאפתנות ומזל. החלום האמריקאי.
מה ש"נשואים פלוס" ניסתה להוכיח לאורך 10 שנות קיומה (כשהיא מסווה זאת בהומור אשפתות, פיי-אופים זולים ודי הרבה כוסיות) זה שאותו חלום נמכר מזמן לתאגידים, לסעודים ולעזאזל. ההיאחזות הנואשת של מוכר הנעליים הנבער בחלומותיו המנופצים היא הבדיחה האמיתית, העצובה, של "נשואים פלוס" ובעצם הפופולאריות העצומה לה זכתה התוכנית חבויה הבדיחה הנוספת. לעולם לא אכתוב פירוק כייפי יותר. Go Polk High!:
אלימות: רבה, מגוונת ומאושרת, פיזית כמו גם מילולית. כמה חברים לשעבר מצולקים של קלי יכולים להעיד.
מושא אהבה: אהבה? לא בבית ספרנו. פה ושם נספרו כמה רגעים מאושרים בין אל לפגי, אבל הם טבעו באגמי המרירות שכה למדנו לאהוב.
כוחות מיוחדים: היכולת המופלאה של פגי ללכת על עקבים שיגרמו לשפיצים של אורטל מאור-עקיבא להיראות כמו קרוקס, היכולת של באק הכלב לדבר(והעובדה שמעולם לא ברח מבית האימה של מש' באנדי), וכמובן- קריירת הריגול המסתורית של ג'פרסון דארסי.
יכולת טכנית יוצאת דופן (קטגורית מק'גייוור): עד שלא ראיתם את אל מסלק מחנות הנעליים אישה שמנה, לא ראיתם יכולת טכנית יוצאת דופן מימיכם.
פוטנציאל נשי: אל?באד? בטח, אם לא אכפת לכם ריח-הרגליים החמור בהיסטוריה, ידיים שמנוניות וקשקשים (בעיה כרונית אצל אל). מבחינת פוטנציאל גברי, לעומת זאת, קיימת קלי באנדי. יד ימין שלי נרעדת רק מעצם המחשבה.
מצב לרימייק: לא! לא! לא! למה, ל"חלף עם הרוח" הייתם עושים רימייק?
מצב צפייה: מומלצת בחום לפני בקשת ויזה משגרירות ארה"ב. בכל מקרה יגידו לכם לא.
מבחן הזמן: חבל שאין יותר מ-100.
סיכום: זו הסיבה שלשמה המציאו את הטלוויזיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
