הכל נשאר במשפחה: המשפחות המתוסבכות בטלוויזיה
חולמים לשבת לדרינק עם טוני וכרמלה, לקרוא צהובונים עם בארט וליסה או לקטר קצת עם ארצ'י באנקר? עשר משפחות טלוויזיוניות שגורמות לנו להתאהב בהן, ולא תמיד מהסיבות הנכונות
משפחת המאפיה האיטלקית גרמה לכולנו להתאהב בה כשעלתה על המסך בינואר 1999. במשך שש עונות למדנו להכיר את טוני וכרמלה, את סבתא ליביה ואת הילדים מדו ואנתוני ג'וניור, כמו גם את הדודים הקשוחים אבל הכל-כך נאמנים שלהם.
אין ספק שהסופרנוס אינה משפחה
למה אהבנו אותם כל כך?
טוני וכרמלה סופרנו הם לא המשפחה האמריקאית המושלמת ובדיוק בגלל זה אהבנו אותם. העובדה שהתרחיש המשפחתי שלהם נוצר בחסות HBO, אפשרה להם לקלל, לירות, להרביץ, לעשות אהבה מול המצלמה (במקרה של טוני, לא ממש עם כרמלה), ובעיקר להיות הכי לא פוליטקלי-קורקט שאפשר.
להומר ומארג' סימפסון, זוג מהזן הצהוב, יש שלושה ילדים. בארט השובב, ליסה החכמה והשקולה ומגי, התינוקת עם המוצץ. אם לא ידעתם את הפרטים האלו, כנראה שאתם חיים על כוכב אחר, כי משפחת סימפסון הפכה כבר מזמן לבת בית אצל צופי הטלוויזיה ולמרות שהם גרים בספרינגפילד, מקום די אנונימי, אנחנו אוהבים לבוא לביקור מאז שפגשנו אותם לראשונה בשנת 1989.
למה אנחנו אוהבים אותם כל כך?
תסתכלו עליהם ותראו אותנו, כך הביטוי המוכר. הסימפסונים, על אף העובדה שהם חיים באטמוספרה מצוירת, מזכירים לנו את עצמנו – הריבים, הוויכוחים, ההתמכרות לטלוויזיה ולאוכל מהיר. כל אחת מהדמויות מייצגת טיפוס שנמצא בקלות במשפחה ממוצעת – מהכבשה השחורה והשובבה ועד החנונית המחושבת או בטטת הכורסה חובבת הבירה והשלט.
גם בבריטניה הגדולה הייתה משפחה אחת שבה ראינו את עצמנו, כמעט. ג'ים וברברה רויאל אינם בני מלוכה, למעשה, הם מתגוררים עם בתם דניס ובנם אנתוני באחת משכונות העוני של מנצ'סטר ויחד עם סבתא ננה חובבת האלכוהול, מנסים להתמודד עם שגרת החיים הדחוקה והמעייפת. ומה כוללת שגרת החיים הזו? ישיבה על הכורסה מול הטלוויזיה וצפייה בתוכניות על ענתיקות, שעשועונים נושאי פרסים ותוכניות בישול.
למה אהבנו אותם כל כך?
ממשפחת המלוכה האלטרנטיבית של אנגליה נפרדנו בשנת 2000, אבל שידורים חוזרים בבי.בי.סי פריים, כמו גם כניסה חינמית לוי.או.די, מספקים הוכחה שגם כשלא עושים כלום, מתזזים את הילד הצעיר והופכים אותו למשרת ומגרדים בישבן כל היום, אפשר ליצור משפחתיות חיונית ומלאת שמחה.
המשפחה הכוחנית מטקסס שבתה את ליבנו הרבה לפני שמשפחות רויאל או סופרנו התחתנו והולידו ילדים. ג'וק ומיס אליס, ראשי המשפחה, ג'יי-אר, הבן הרע ובובי, הבן הטוב, ניהלו מלחמות חורמה על השליטה בעסקי המשפחה והוכיחו, הרבה לפני משפחת דארלינג, שכסף מסובב את העולם, גם אם מדובר בחווה משפחתית בטקסס וכמה חביות נפט.
למה אהבנו אותם כל כך?
היואינגים היו התגלמות הגלאם של שנות השמונים. כסף, כוח, סקס ושחיתות התגבשו יחד למסה דרמטית משפחתית ממכרת. בובי שובה הלב ניסה לאחות את הקרעים, ג'יי-אר חובב המיתות המשונות גרם לכולם לשנוא אותו, ולכל אחד מבני המשפחה שהתיישב מול הערוץ הראשון לצפות בפרק חדש של "דאלאס", הם העניקו בעיקר המון דרמה.
למה אהבנו אותם כל כך?
פרייז'ר וניילס, שני הפסיכולוגים הנוירוטיים, בסך הכל מנסים לשמור על מעמדם האינטלקטואלי-תרבותי בחברה הגבוהה של סיאטל, אבל מרטין, שמעדיף בירה על יין מרלו ופיצה על קוויאר, משנה את חייהם כשהם נאלצים לטפל בו. דפני, אותה שוכר פרייז'ר כדי שתטפל באביו, עוזרת לאחות את הקרעים התרבותיים, לא תמיד היא מצליחה. פער המעמדות הזה בתוך המשפחה התגלם באינספור סיטואציות מצחיקות.
דני טאנר התאלמן מאשתו ונותר לגדל לבדו את שלוש בנותיו הבלונדיניות והמתוקות - די.ג'יי, סטפני ומישל. למזלו, גיסו ג'סי וחברו הטוב ג'ואי, מחליטים לבוא להתגורר איתו ושלושתם מגדלים יחד, באושר ובעושר, את הבנות. במשך שמונה עונות ליווינו את משפחת טאנר המורחבת וראינו את הבנות גדלות והופכות מילדות לנערות מתבגרות ולנשים צעירות. .
למה אהבנו אותם כל כך?
כל הורה צריך לקחת דוגמה מדני טאנר שהפך את המונח "כיבוי שריפות" לאנקדוטה טלוויזיונית חוזרת, שוב, ושוב, ושוב. בכל פעם שאחת הבנות הסתבכה בצרה היה אבא דני לוקח את הבת לשיחה, אומר לה שהוא אוהב אותה (תוך השמעת מוזיקת רקע מרגשת מאד) ומחבק אותה עד למצב של שבירת עצמות. אחת אחת היו משיבות לו הבנות, בקולן המתוק, "I love you too Dad", והכל היה חוזר למקומו בשלום. ככה בונים אידיליה משפחתית.
משפחת באנדי הגיעה למסך הקטן ב-5 באפריל 1987 וליוותה אותנו במשך עשור. האבא, אל, מוכר הנעליים העגמומי, האם – פגי, בעלת רעמת השיער וניחוח הסיגריות המתעצל, והילדים – קלי הזנותית ובאד החרמן, שינו את מה שחשבנו על משפחות אמריקאיות טלוויזיוניות לעד. מהפרבר הבורגני-נמוך של שיקגו, שלחו הבאנדיז מסר שאין בו טיפת חמלה, נימוס או גאווה משפחתית.
למה (לעזאזל) אהבנו אותם כל כך?
הבאנדיז היו כל מה שאימא שלנו מעולם לא הרשתה לנו להיות – חסרי נימוס, גסי רוח, עצלנים, נטולי ידע בהיגיינה אישית וחסרי סימפטיה איש אל רעהו, למרות שהם חולקים קרבת דם. כשהם עזבו את המסך ב-1997, היה ברור שנתגעגע אליהם, כי לא הייתה ולא תהיה משפחה כמו משפחת באנדי.
נורה ווקר (סאלי פילד) היא ה-אימא (!) של האימהות, דאגנית, אוהבת, חמה ומציקנית, בעיקר כלפי בתה הקטנה קיטי (קליסטה פלוקהרט) ובנה ג'סטין (דייב אנאבל). מערכת היחסים שלה עם שאר ילדיה, טומי, שרה (רייצ'ל גריפיתס) וקווין נוטה גם היא להיות מעורערת לפרקים, הכל בגלל דאגנות היתר והעובדה שנורה היא פשוט אמא שחייבת להיות מעורבת. מערכות היחסים בין האחים והאחיות של "אחים ואחיות" גם הן סבוכות, אבל לא נטולות הומור.
למה אנחנו אוהבים אותם כל כך?
משפחת ווקר היא משפחה אמיתית, שהייתה יכולה לחיות בכל מקום ובכל תקופה. הריבים, הויכוחים, הכאבים, האהבות והרגעים המאושרים מזכירים לנו שיש משפחות נורמליות, לא מאושרות יותר מדי ולא מדוכאות יתר על המידה.
בטי סוארז היא אולי הכוכבת הגדולה של "בטי המכוערת", אבל המשפחה החמה שמקיפה אותה היא זו שגורמת להתמכרות קשה לסדרה, שעלתה לראשונה ב-2006. הילדה, איגנסיו וג'סטין ממלאים את המסך בצבעים בוהקים של שגעון, כל אחד בזכות עצמו וכולם יחד, וכשבטי מצטרפת להילולה המשפחתית, נשאר רק לפצח איזו פיניאטה ולהתמקם מול המסך.
למה אנחנו אוהבים אותם כל כך?
בזכות החום והאהבה של איגנסיו, שלא משנה לאילו צרות הבנות שלו נכנסות, תמיד מוצא איזה תבשיל אקזוטי שיחמם את ליבן ויעודד את רוחן. בזכות החוש האופנתי של ג'סטין שהוא לא ילד כמו כל הילדים וזה, כנראה, מה שגורם לנו לשהק מצחוק בכל פעם שהילדה והוא מתרגלים רפליקות על המסך שלנו, ובזכות אמא-הילדה, שמשלימה את בטי האחראית והחנונית בנועזות שלה ובגאווה העצמית שלה.
למה אהבנו אותם כל כך?
משפחת באנקר סללה את הדרך לעשרות ואולי אפילו מאות משפחות טלוויזיוניות מתוסבכות אחריה, אלו שהוזכרו כאן ומשפחות רבות אחרות שלא נכנסו לרשימה זו. הבאנקרים הם הפרוטו-טייפ לנועזות של הסופרנוס, לחוצפה של הסימפסונים ולגסות הרוח של הבאנדיז.
לא נשכחו: משפחת גלר ("חברים"), משפחת הנריקסון ("אהבה גדולה"), משפחת בלות' ("משפחה בהפרעה"), ננסי בוטווין ובני משפחתה המורחבת ("העשב של השכן"), משפחת וולש ("בוורלי הילס 90210") ומשפחת סאלינג'ר ("שולחן לחמישה").
נא להמתין לטעינת התגובות
