הארי המזוהם
"כ-ו-ל-ם היא אחת המילים המקוממות ביותר בשפה. כולם היא ניסיון לקבוע שיש דבר כזה. כולם. שכולם הם הארי פוטר. והסימפסונים. והרובוטריקים. ופיראטים. וסופרנוס. ושכולם מבינים עד כמה חשוב שכולם חוו את אותה חוויה באותו רגע עצמו". לרון מיברג יש כמה מילים לומר (2,000) על אופן הצריכה של תרבות פופולרית
השוטר חיכה להפוגה בהמולת הצרצרים ובהמיית הלילה ("השועלות מיוחמות", ציין בענייניות יבשה) כדי להכריז על מטרת הביקור. השוטרת האירה בפנס על הטפסים שאחזה בידה. "מופיע אצלנו", אמר השוטר (הוא הזדהה בשמו אבל אני נוטה לשכוח; כל כוח המשטרה המקומית באזור הם בני משפחה אחת ושמותיהם הפרטיים פול ופיטר בדרך כלל), "שאף אחד מיחידת המגורים הזאת לא רכש את 'הארי פוטר' החדש. זה נכון?".
בטריטוריה מוכרת יותר אני מנחש שתגובתי היתה אלימה וקולנית מיד אחרי שהייתי מוודא שיגאל שילון לא מתחבא במכונית החונה ממול. נוכח הדיבורים המעיקים בדבר היסטוריה עתיקת יומין של אנטישמיות מושרשת והיעלמויות מסתוריות באזורנו וחטיפות חייזרים, בחרתי בציניות. מי שמכיר אותם, יודע שאנגלוסכסים לא מבינים ציניות.
"לא ערכתי סקר", עניתי, "אבל אני משער שהמידע שבידיך מדויק. לא מתגורר בבית כרגע אף אחד מתחת לגיל 50. אם אינני טועה, בני הצעיר קרא כמה מהספרים הראשונים עד שנמאס לו". השוטרת רשמה בחריצות "נמאס לו" עם קו עבה מתחת. "גם את גלילה רון-פדר לא קראו אצלנו", הוספתי, "את חסמב"ה דווקא שמרתי להם, אבל אני חושש שמעללי בני נוער פטריוטיים במלחמת העצמאות לא שרדו את התודעה הצעירה". "איך אתה מאיית ג'לילה?", שאלה השוטרת. "אסמבה?". חסמב"ה, עם חחחחח'". ניסינו חחח' עד שהשועלות ברחחחו.
"אדוני יודע שספרי הארי פוטר מיועדים לבני שש עד שישים?", שאל השוטר, והצביע על השורה הרלוונטית בניירת אגף הכפייה/ מחלק ספרות. למרות הלילה הקריר התחיל להיות לי חם מתחת לצווארון. אילו הייתי מתבקש לציין מדוע עברנו להתגורר כאן, מרחק נזילה מכיפת הקוטב ומשיטפון תנ"כי, הייתי אומר החופש; החרות לעשות מה שאנחנו רוצים; כמו לא לקרוא את ספרי הארי פוטר.
"אני רק נראה בן 50", אמרתי. "בתחושה אני בן 60. תשאל את אישתי. היא טוענת שאני מת קלינית". השוטרת רשמה בחריצות "מת קלינית". "ואם לא אכפת לכם, בגילי אדם מחשב איזה ספרים לא קרא ואיזה ספרים שמר לבחרותו. שופנאואר אמר שאנשים קונים ספרים בתקווה שהם קונים את הזמן לקרוא אותם. לא הייתי רוצה למות מבלי לקרוא את טולסטוי, דוסטוייבסקי, מלוויל ודומא. יש לי דברים לגמור. הארי פוטר לא מופיע ברשימת 1000 הספרים שאתה חייב לקרוא לפני מותך".
"זאת איננה העבירה היחידה של אדוני", אמרה השוטרת. היא נראתה כמו ההיא שמכינה כריכים בדוכן הלובסטרים הסמוך. "מדווחים לנו מ'הסינימפלקס' באלסוורת' שלא נראה נציג מהיחידה הביתית שלך בהקרנה של 'הרובוטריקים'...".
"סליחה...אני מבקש...אילו ראתה גברתי את 'האי', סרטו הקודם של מייקל ביי, ספק אם היתה פונה אלי בטון העוין הזה...בבית אני נחשב לחובב קולנוע נחות משום שאהבתי את 'הפריצה לאלקטרז', 'ארמגדון' ואפילו את 'פרל הרבור'. סרטים שקשה להתעלם מגונם הפטריוטי. אבל ה'רובוטריקים'?
באמת...להעיר אזרח באמצע הלילה כדי להתלונן שלא ראו אותו זובח בבית המקדש על שם מייקל ביי, זה קצת מוגזם, לא?".
המילה "אזרח" היתה מיותרת. השניים התבייתו עליה כמו קרן סונאר של דייגי לובסטרים. "ברכות", אמר השוטר, "האזרחות שלך הגיעה!?".
"האזרחות שלי טרם הגיעה, אבל כמי שנשוי לאזרחית אמריקנית וילדיו אזרחים, אינני רואה כיצד כל זה שייך להארי פוטר...".
"אדוני אינו צריך לנקוט בטון הזה", אמר השוטר וצעד לאחור, הרפה את זרועותיו וניסה לפתוח את נרתיק אקדחו
"אתה לא מצפה מאיתנו לנהוג כמוהם!? הם מאלסקה!".
השוטרת זיהתה פרצה. "בספרו האחרון קובע מייקל שאבון שבעצם היו היהודים מיועדים להתיישב בסיטקה, אלסקה...". "הוא לא קובע, הוא מציע", אמרתי, "ואני לא מבין כיצד מי שקוראת שאבון יכולה לתת יד לאקציה תרבותית ניאנדרטלית כזאת".
"זאת השלמת הכנסה...".
"גם אני צריך כסף, אבל את לא רואה אותי מסגיר למשטרה את קוראי דון דלילו...".
"איך אתה מאיית את זה?", שאל השוטר.
ב"ניו יורק טיימס" קבעו לאחרונה שהקפיצה בעקומת הקריאה אצל בני נוער עקב הפנומן של הארי פוטר אינה מבשרת על שינוי בהרגלי הקריאה בקרב הצעירים. הם עדיין אינם קוראים. הארי פוטר נצרך כמו שנצרכים אייפונים, סימפסונים, קאריביים, רובוטריקים ובקהאם. מתוך בולמוס.
אתה חי את חייך כאשר אתה נשאב לשיטפון הבון-טון הפסבדו-תרבותי. אתה יכול לבעוט, לצעוק ולהילחם על חייך ועל העדפותיך; או שאתה יכול להיכנע לזרם ולהניח לו לשאת אותך. בשיעורי הישרדות מלמדים אותנו לא להילחם באלמנטים, אלא לזרום איתם. להשתמש בכוחם נגדם. הכוח – כמו הרשע – טמון במספרים האבסולוטיים. הילד הראשון שקרא את העמוד הראשון בהארי פוטר הראשון, הוא קדוש ומפלס דרך תרבותי. הילד שקרא אותו החודש, מסוכן ואשם בהשחתת האנושות כמו חבר בכיר בקרטל הסמים של מדיין.
אף אחד אינו רשאי לקבוע איזה תור לצריכת מותג תרבותי הוא התור הנכון. אני יכול לטעון שאחרי שבעה ספרי הארי פוטר והתעשרותה הפורנוגרפית של הגברת ג'יי קיי רולינג, לא נולד שום דבר משמעותי, טוב, מתקן דרך, תרבותי ושוחר ערכים, מהמפגש בין הפנומן, המחוללת שלו וקהלה. קוראי הארי פוטר לא נוטים פחות לדקור את מי שמעצבן אותם במסיבה. הם לא שותים ומעשנים פחות.
המכנה המשותף היחיד לכולם זה שהם קראו את הארי פוטר. זה לא הופך את הארי למזוהם, הוא בא והלך, מבריטניה, וכמו ג'ון לנון, מן הסתם השאיר מאחוריו זוג משקפיים. שלא כמו פוטר, לנון הותיר אחריו אתוס. עשו אהבה לא מלחמה. שלום בכל מחיר. הושיטו את הלחי השנייה. דמיינו. תנו צ'אנס לשלום. הבולמוס הצרחני אכן החל עם הביטלס, אלא אם מישהו רוצה להיות מרושע באמת ולהגיד שאליל ההמונים הראשון היה היטלר. אני מעדיף להישאר בגבולות התרבות הפופולרית ולהגיד שההמולות ההמוניות, מכת ההתעלפויות, צרחות האהבה הניחרות והנהייה אחרי ארבעת המופלאים, היתה בעלת אפקט ארוך טווח ומשמעותי יותר מהארי פוטר.
הבעיה עם פוטר, עכשיו כשהיוצרת שלו הוציאה אותו לגמלאות, היא שחייבים לייצר את הפוטר הבא. יש תשתית. יש צנרת. יש את הצינור הזה שתקוע בבית הבליעה שלנו עד הכבד, כמו אווזים, ויש לשמור אותו מלא וסואן בכל זמן. מדוע אנו כה רגישים להאבסה בכפייה של אווזים חסרי אונים וכה קהים באופן שבו מאביסים אותנו ואת ילדינו?
זה עניין פרטי למדי, אבל ההעדפות התרבותיות שלי בתחומים שונים, תמיד היו מעט פרברטיות. אינני יודע מה גרם למה, אבל סירבתי להימצא במספרים, כלומר להיספר. מטריף אותי שכל אימת שאנו משלטטים בטלוויזיה (מה שאולי מסביר מדוע עברתי ל-DVD) תנועתנו נרשמת. זה דומה בעיניי למישהו שהולך איתכם לשירותים כל פעם שיש לכם תנועת מעיים. חוץ מאשר באופן מטפורי, אף אחד לא יזהה באסלה את יאיר לפיד וארץ נהדרת, אבל יש עניין בלגלות כיצד אנחנו מעכלים את המזון התרבותי הקלוקל שאנחנו צורכים.
הרעש וההמולה בהם ממיטים עלינו בשנים האחרונות את מנות הקרב התרבותיות שלנו, מעניק לחוויה תחושת מלחמה. התור ההזוי להארי פוטר. התור בחנויות האלקטרוניקה לאייפון, פלייסטיישן ונינטנדו. התור בבית הקולנוע לסימפסונים. היכולת של מסות קריטיות לשבור קופות ולייצר הכנסות מטורפות בסופשבוע אחד. אולי קל לי להתלונן משום שאינני צרכן טבעי של פוטר, הסימפסונים, טרנספורמרים, ספיידרמן ואחרים. אפילו את ברוס וויליס לא הלכתי לראות. בעוד חודשיים יהיה וויליס ב-DVD. מזמן חדלתי לראות את יתרון בית הקולנוע על פני חדר המגורים. ואני לא מתכוון להיכנס לפרטים.
בשבוע שעבר עלתה כאן סדרת מתח משפטית חדשה עם גלן קלוז. בקרב בני הבית נרשמה תכונה קלה. קלוז לא עושה לי את זה. כל מה שהיא עושה ייגמר כשהיא רודפת עם סכין אחרי מייקל דאגלס. במידה רבה זה מצער שקלוז משתתפת ב"נזקים". ב"החברים של אלכס" היא עזרה להגדיר את הנוף התרבותי של בני הדור שלנו. כאשר בייבי-בומרס מרחמים על עצמם, הם צופים ב"החברים של אלכס".
ב"נזקים" היא עוזרת להגדיר מה קרה לנו. כיצד הפסיקו לספור אותנו. קלוז הגיעה ל"נזקים", משום שגם אותה הפסיקו לספור ובגלל שהטלוויזיה היא הקולנוע של המאה הזאת. בעוד שהקולנוע יכול להעמיד שלושה-ארבעה סרטים גדולים בשנה, הטלוויזיה מעמידה כל שבוע. היא נבחנת בשברי אחוזים. טלוויזיה היא עסק לכל החיים.
שנים רבות מדי השתתפתי במשחק. אני כה ותיק בעסק הזה שיצא לי להכריז על בואם של "מיאמי ווייס", "טווין פיקס" ו"שלושים ומשהו". שלא לדבר על "דדווד" ו"הסופרנוס". גם אני חושב שהסופרנוס היתה אחת מיצירות המופת הטלוויזיוניות הגדולות של כל הזמנים (השנה מלאו לטלוויזיה 60 שנות שידור), אבל לצערי הגזמנו.
אני מדבר גם על גברת אחת ב"הארץ", רותה קופפר שמה, שמלהגת מזה מספר שנים על כל דבר טלוויזיוני מאמריקה, תוך שלעתים נדמה – לפעמים היא מודה בכך – שהיא כותבת במה שטרם צפתה. זהו ז'אנר עיתונאי שאינו קיים. בשביל זה יש עורכים. אי אפשר להרשות לעיתונאי לגלגל תיאוריות יצירתיות ולהתפלסף על מאפיה ותקשורת, תוך שהוא מצטט מעשרות מקורות מתורגמים שאותם תפר, מעשה טלאים, למין היגד מקורי. הגברת קופפר יורה את האמירות הפסבדו-מקוריות הללו כמו היו ניתוחים מבריקים יצירי מוחה. למה לכתוב על הפרקים האחרונים טרם ראית אותם? נכון שהחוויה אוניברסלית וגלובלית, אבל ניתוח פרטני של כל פרק? אני מבין שזאת עיתונות חתרנית, אבל גם זו זקוקה לגבולות.
האחריות הזאת, להאכיל בכפית קהל של אפרוחים פועים בפירורים של מוצרי תרבות אמריקנים, היא כפוית טובה וחרב מתהפכת. היא מקצועית בערך כמו הראיון הטלפוני. הכריחו אותי פעם לראיין את הסופר סקוט טורו בטלפון. הוא היה במשרדו בשיקגו. שוחחנו כחצי שעה והוא ענה על שאלותיי. הייתי כה מוטרד מהשיחה ומהאפשרות שדיברתי עם סטאז'ר, שתנאי שלי הוצג לפני השיחה: דרשתי שטורו ישלח פקס המופנה לעורכי שבו הוא מאשר ששוחח עמי טלפונית לצרכי ראיון. כך היה. המינימום שעל הקורא לדרוש מגברת קופפר, הוא מסמך נלווה שבו היא מצהירה שצפתה בתוכנית הטלוויזיה שעליה כתבה.
יצירות המופת האמיתיות בקולנוע, טלוויזיה, ספרות ומוזיקה, אינן באות לתודעת הצרכן בתרועת כלי הנשיפה המלווים היום את הקטנה בנפיחות המשווקות באגרסיביות. יצירות מופת מתגנבות למדפים ולמשבצות הצפייה. ג'נטלמן אינו מסגיר עם כמה נשים שכב וכמה ספרים הוא קרא.
בשנה האחרונה קראתי ספרים כה רבים וטובים שאני מקבל צמרמורת כאשר אני חושב על החבילה הבאה מאמזון או על הביקור הבא ב"בורדרס". אף אחד מהספרים הללו לא נידון בהרחבה בשום מקום. זה לא אומר שלא כתבו עליהם דברים טובים במוסף הספרותי של "הניו יורק טיימס" ובעיתונים אחרים. אבל הם לא סחפו איתם עדר של מעריצים צוהלים ומתמוגגים מהגרסה הקולנועית של משפחה צהובה; הם לא ניתחו עד זרא ספר ילדים כה מנוגב מערך מוסף; הם לא חגגו את פועלו של מאפיוזו רצחני כמו היה אלברט שווייצר.
הכרתי פעם מישהו שנהג לתאר במשך שעתיים כל סרט ג'יימס בונד שראה. הוא לא היה אדם בלתי אינטליגנטי. הוא היה ההוכחה שגם השור המוצלח ביותר מעדיף לרוץ במרכז העדר. איכשהו לשוחח איתו על ג'יימס בונד לא היה בלתי נסבל בזמנו. היו זמנים שהיה חן בלמצוא טעם משותף. זה היה לפני בוא הזדון. פעם חזרתי בטיסה מאירופה עם אוהדים של מכבי תל-אביב בכדורסל. חצי מטוס החזיקו את הספר האחרון של רם אורן. החצי השני את האחרון של הרלן קובן. יש לפחות עשרים סופרים בעברית טובים יותר מאורן. יש לפחות שלושים סופרי מתח טובים יותר מקובן. אף אחד מהם טרם תורגם לעברית. אבל כולם קוראים את קובן.
כ-ו-ל-ם היא אחת המילים המקוממות ביותר בשפה. כולם היא ניסיון לקבוע שיש דבר כזה. כולם. שכולם הם הארי פוטר. והסימפסונים. והרובוטריקים. ופיראטים. וסופרנוס. ושכולם מבינים עד כמה חשוב שכולם חוו את אותה חוויה באותו רגע עצמו. שכולם עמדו מעבר לכתף המגיש כאשר פתח את המעטפה. אני שונא את כולם. כולם היא פיקציה אד-הוק. לצרכי התארגנות. כולם לא רוצים שלום. לא כולם קוראים ידיעות. כולם לא צופים בכוכב נולד.
הקיץ עוד לא עבר ועונת החגים כבר עומדת בפתח. תיכף יפילו עלינו את הסדרות של הסתיו, הסרטים של חג המולד והספרים של החורף. לפעמים צריך להיכנס לטנק, למין בונקר תרבותי, ולסגור את המדפים. הכל כל-כך מיוחם, ודוחק, ודחוף ומזיע. ידיים כה רבות נוגעות במוצר לפני שהוא מגיע עלינו. טביעות אצבעות כה רבות נותרות בגוויה. הפריוויואיסטים. המבקרים. היחצ"נים. מגישי תוכניות האירוח. שמעון פרס. כולם רוצים להגיד מה הם חושבים ולקלוע לטעמם של אחרים. זה מין עידן כזה שבו כולם רוצים להיות חברים. להיות בסדר. זה משעמם. אני מעדיף לשבת בלילה ולהקשיב לשועלות מיוחמות ולקרוא ספר שלא אנסו אותו בפרהסיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
