סיפורי תל אביב
"מתוק ומר הוא סרט מחורבן למדי שמצייר את תל אביב כעיר מקסימה. "מחכים לגודיק" לא מצליח להתעלות מעבר למסמך היסטורי יבש. שניצר מבקר בי-ם
דומה שהבמאי בנבנישתי וצלמו רם שוויקי כילו את מירב כוחותיהם בהנצחת יופיה (?) החיצוני של העיר העברית הראשונה, שנראית בסרט כאילו היא חלק מהמרקם האורבני של טוסקנה, ושכחו שיש לפניהם משימה נוספת - לעשות סרט.
הפער בין סצנות האווירה והשוטטות ברחבי העיר הלבנה והדקורטיבית עלק, לבין המלודרמות האישיות של אוסף גיבורי העלילה, שאמורות לקרוע את נפשו ולבו של הצופה, רחב מדי ומקשה על פיתוח דיון כלשהו סביב סרט זה.
מי שחפץ לשמור על לשון נקייה, יעדיף כנראה להגדיר את התסריט-בלתי מספק. בלשון פחות דיפלומטית אפשר לומר שהוא מחורבן למדי, נטול מצפן פנימי, בכייני וחסר היגיון. מדובר פה במספר רב של נפשות תל אביביות המחפשות תיקון, אהבה, חתונה וגם צאצאים, ומתנהגות כאילו הן חלק בלתי נפרד מ"תמונות קצרות" של רוברט אלטמן או מהאפיגונים המקומיים של הסרט ההוא ( "שנת אפס", "מדוזות" ).
אל חוסר התוחלת בתסריט מצטרפת העמדת סצנה צפויה ומייגעת, וכן ביצוע כושל של כל קשת השחקנים (נתי רביץ, איל שכטר, צופית גרנט, מיכל ינאי, אלון נוימן ויש עוד), הנופלים קורבן לסיטואציות מביישות לעתים.
תחרות וולג'ין לסרטי תעודה מרבה השנה בשילובם של דוקומנטים מצולמים המשתדלים להחיות את שנות ה-60 הנפלאות ההן. כבר היה סרט על אריס סאן ועליזה עזיקרי, ועוד אחד על פרוון הצמרת סטפן בראון, ומחר תיחתם התחרות בסרט המתמקד בתרבות ספרוני הסטלאג הפורנונאציים.
בינתיים הוקרן גם "מחכים לגודיק" שביים ארי דווידוביץ', ובמרכזו גיורא גודיק המנוח, שנודע בסיקסטיז ההן כמלך המיוזיקלס המקומיים. דווידוביץ' מגולל באופן ליניארי את קורות חייו
30 השנים שחלפו מאז שגודיק הלך לעולמו מצדיקות סרט רוחבי עמוק יותר, שינתח את האיש ותקופתו, ולא סתם סקירה אנכית המתקדמת על פי לוחות השנה. "מחכים לגודיק" ממש רחוק מלהיות סרט התבוננות, והוא בעיקר מתאים לשידורים בערוץ ההיסטוריה, כאילו הוא עוד כתבה סטנדרטית במוספי סוף השבוע של העיתונות הכתובה.
הערב , בהקרנת "וסרמיל" של מושון סלמונה, תגיע לסיומה תחרות פרס וולג'ין לסרטי עלילה ישראליים. "וסרמיל" הוא סרט שסיפורו מתחולל סביב איצטדיון הכדורגל של באר שבע, ובמרכזו מצויים שלושה נערים, בני שלוש שכבות חלשות באוכלוסייה - יתום, עולה מאתיופיה ועולה מרוסיה, המטופחים על ידי מאמן כדורגל מקומי. זאת מתוך תקווה שבאמצעות הספורט יחרגו ממסלול גורלם, שכמו נחרץ מראש.
"גנים בסתיו": אוטר יוסליאני הוא קולנוען ממוצא גרוזיני הפועל כבר 25 שנה בצרפת, אך עדיין לא עקר מתוכו את עושר הדימויים המאפיין את ארץ הולדתו. ב"גנים בסתיו" הוא מתזז עלילה סוריאליסטית העוקבת אחר שר לשעבר בממשלת צרפת, המפוטר ממשרתו ויוצא לחגוג את חירותו האמיתית. סרט מבריק.
"טאקסידרמיה": לא מומלץ לרגישים, בעלי לב חלש, נשים בהיריון ואנשים שבדיוק אכלו ארוחה דשנה. שלושה דורות במשפחה הונגרית, שאחד מבניה הוא צ'מפיון בענף ספורטיבי ייחודי - תחרויות זלילה עד אובדן חושים. סצנות קשות לצפייה, הבאות לכונן סאטירה נוקבת על המשטרים מימין ומשמאל.
"המארח": על פניו זהו סרט אימה העוסק במפלצת שמגיחה מנהר גדול וזוללת עוברים ושבים. מעבר לסיפור הפולקלוריסטי הזה, נרקם על הבד סרט מחאה על המעורבות האמריקנית בחיים הפוליטיים במזרח אסיה, כמו גם הרהור פילוסופי על מהותה של המשפחה הגרעינית. "המארח" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהופקו בשנים האחרונות על ידי תעשיית הסרטים בקוריאה הדרומית.
"דאראט": לא בכל יום מתגלגל לכאן סרט מתוצרת צ'אד, מה גם ש"דאראט" הוא סרט טוב המגיע משם. הסיפור פשוט בתכלית. עם סיומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה במשך 40 שנה , מכריזה ממשלת צ'אד על חנינה כללית. סב קורא לנכדו בן ה-16, מפקיד בידיו אקדח ושולח אותו למסע נקמה במי שרצח את אבי הילד. גם ויש סוויץ' מעניין בעלילה, שעליו לא יסופר פה. צילום והעמדת סצנות מרשימים.
" טאקווה - יראת האל": מסתבר שכל עסקני הדת דומים. כאן מסופר על מסדר מוסלמי הפועל באיסטנבול, שנקודת המוצא הצדקנית שלו הנה להערים קשיים על המסכנים והאומללים. כל זאת, כדי להעשיר את קופת המסדר. מאמין מוסלמי תם וישר דרך מגויס לתפקיד כפוי טובה של גובה כספים עבור הדרווישים, ובתוך כך נחשף לעוולות קשות מבית היוצר של המאכערים הדתיים. חד, מדויק וראוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
