הלילה בו מתה המוזיקה
רון מיברג חושב שישראל 2007 לא יכולה לארח לא את בוב דילן ולא את הסטונס. כל הסיפור הזה הוא כמובן תירוץ מצויין לדבר על מוזיקת רוק
השנה, אולי בגלל שגיליתי שלא אחיה לנצח, החלטתי שכל התירוצים המרוטים והמותשים ששמשו אותי בשנים קודמות, כאשר עזבתי את ניו-יורק יומיים לפני ההופעה הראשונה או הגעתי אליה למחרת ההופעה האחרונה, מביישים את האינטגריטי שלי. לכן, מיד כאשר יצאו הכרטיסים למכירה, רכשתי שניים. לא ידעתי היכן אמצא מי שיבוא אתי ללילה ללא גבולות עם האולמנים, וודאי לא ב-160 דולר הכרטיס. רוב חבריי גבוהי המצח מעונינים להמהם עם ג'יימס טיילור ולשקשק עם ליאונרד כהן.
בהברקה של רגע, התיישבתי על הווריד של חבר ילדות שטעמנו המוזיקלי עוצב ביחד, והצלחתי לשכנע אותו לשמוט את חייו לשבוע ולבוא לניו-יורק. במקור, היה חברי נעול על סגול כהה בלונדון. אינני יודע מה הרגיז אותי יותר: שמישהו יכול להיות מעודכן במועד הופעתם של סגול כהה בלונדון אבל כה לא מעודכן בקורות את האחים; או שקורנס הנפחים שריצ'י בלקמור מסגול כהה קורא לו גיטרה, נחשב בעיניו מייבב, נוגה, לירי ושובר לב, יותר מהגיבסונים של וורן היינס ודרק טראקס. הדיון בינינו לא התפתח לויכוח תיאולוגי סוער. הוא נמוג כאשר שהפניתי אותו לאייפוד שלו הטעון להתפקע במיטב של האולמנים והזכרתי לו שבניו-יורק הוא יראה אותי ובלונדון לא.
חשוב להבהיר שהפרחת השמות המעט אלמוניים, כמו גם כלי נגינה, אולמות וכיוצא באלה, הם יותר מהקפצת שריר כדי להראות לנוער שאבא בעניינים. יש לי תזה, מנומקת אני מקווה, שבצידה קריאה נרגשת לאמרגנים ישראלים להרפות מן התעלולים הנואלים שלאחרונה נאמר עליהם שהם רוקמים, ולעזוב את בוב דילן והרולינג סטונס לנפשם. דילן והסטונס
במשך כשלושה עשורים בסוף המאה ה-20 נחשבו האחים אולמן ללהקת הרוק האמריקאית הגדולה ביותר. כאשר שמעתי אותם לראשונה בתחילת שנות ה-70', בתקליטים בהדפסת חוץ שבעליהם רשמו עליהם את שמותיהם במקומות סודיים, מומו ו-VLADEK, חשבתי שהמקום הנהדר בעולם הוא בין הרמקולים: עם דוויין אולמן מיילל סלייד ברמקול אחד ודיקי בטס משיב לו בשני. מכיוון שבגילנו רוקנרול הוא יותר מצבת נוכחות מאשר העדפה מוזיקלית, ראוי להזכיר שאולמן נהרג בתאונת אופנוע ב-1971. שנה אחריו נהרג ברי אוקלי, נגן הבס של הלהקה. ולאדק מת בשנה שעברה ואת מומו מעולם לא הכרתי. דיקי בטס הושלך מהאחים לפני מספר שנים בשל שימוש חריג בחומרים כימיים, ועדיין הם מצליחים לקושש ולהעמיד הרכבים. זה הנוכחי נחשב מוצלח במיוחד.
האם הדיחו הזמן והמציאות את האולמנים ממיקומם המיתי בראש הפירמידה? אינני יודע. נכון ששעון ביולוגי ועייפות החומר מגדילים את המרווח בין אלבום אולפן אחד למשנהו. נכון שהנטייה הרווחת, במיוחד אצל האולמנים, היא לארוז מחדש, פעמים רבות מדי, את הרפרטואר המרשים שלהם, בסדר שירים שונה, בביצועים אלטרנטיביים, בחומרים שהם דולים מאוקיינוס ההופעות החיות שלהם, מתאפיינים בגרסאות אלתור ארכניות הנושקות ל-60 דקות. אבל איפה שהם היו אמורים ליישר קו במוניטור כמו אחרים ולבעוט בדלי, האולמנים מתאשפזים, מתייבשים, שבים למוטב ומסתערים על ההר. להקות צעירות הזורמות בסאון באפיקי רוק דומים, כמו DRIVE BY TRUCKERS, WHITE STRIPES ו-KINGS OF LEON , מעניקים לאולמנים קרדיט מעומק הנשמה. הדרום ממשיך להיות תבנית פני הרוק האמריקאי, גם אם צ'רלי דניאלס ומרשל טאקר כבר הרבה מעבר למיטבם. לינירד סקינרד עדיין משיבה מלחמה לאולמנים ואפילו מנצחת בימים טובים.
גם סקינרד היא להקה שקיומה קורא תגר על ההגיון. מאז התרסקות מטוסה באוקטובר 1977, היא שכלה יותר חברים מאשר מניין החיילים האמריקאים הנהרגים בחודש ממוצע בעיראק, ועדיין מדובר בלהקה משלהבת שנשים נכנסות להופעות שלה חשופות שד למפרע, כדי לא להסתבך בהסרה הפגנתית של מלבושים עליונים במהלך ההופעה.
לאולמנים ולסקינרד יש מספר כמעט זהה של להיטים. ההבדל המהותי הוא שסקינרד צמחו מתוך הוויית הדרום המושפל והזועם על תבוסתו ליאנקים; פה ושם ניתן למצוא בהשקפת עולמם המוזיקלית נטיות גזעניות פרימיטיביות; כשהם שרים "כחול, אדום ולבן", פטריוטים אמריקאים מקבלים פיק ברכיים; סקינרד גם אינם מתביישים למכור חסויות ל"ג'ים בים", יצרני בורבון. מראה גיבסון לס-פול מרוחה בסטיקרים של ג'ים בים, לא תמיד עולה יפה עם החרות והחופש שהדרום מטיף לה. איפה שהאולמנים מציבים שתי גיטרות בקדמת הבמה, סקינרד מציבים שלוש. זה סוג של יתרון, בעיקר בדציבלים, בעיקר בשירים כמו בית מתוק אלבמה וציפור חופשייה. ועדיין, יש דבר מה מייאש במראה זקנו הצרפתי הצבוע באדום לוהב של יואי טומסון מפנה מקום – במהלך ההופעה עצמה – לשיבה המבצבצת.
איפה שהאולמנים ויתרו זה מכבר על ניסיון להתחבב על קהלם במראה עדכני, חטוב וארוז במיטב המחלצות הדרומיות, חוץ מהקוקו המאפיר של גרג אולמן, סקינרד עדיין צובעים, מכניסים את הבטן למחוך (כאבי גב בגלל הנפילה), מתנועעים בגולמניות נטולת חן ומשליכים רעמות שיער דליל לכאן ולשם. גם לשתי זמרות הליווי, מבלי חלילה לדבר סרה בנשים המגרדות את החמישים, אין פיגורות לביקיני. יותר בכיוון בגד הים השלם של סבתא חנה מתחילת המאה שעברה.
צחוק בצד, אבל הלב נשבר. בעולם שבו רבים וטובים מבשרים על קץ התרבות, אם לא על קץ האנושות, אף אחד לא טרח להדריך אותנו במעבר האכזר בין השנים שבהן היו יוצאים עבורנו 30-40 אלבומים חדשים בשנה, להווה שבו שניים-שלושה נחשבים חגיגה נדיבה. אני זוכר את הימים שבהם הייתי מגיע לקופה בחנות תקליטים עם סל מלא להתפקע. אני זוכר את חוויית הגילוי. גדי ברכוז ז"ל והלל אברמוב במרתף התקליט בבן-יהודה, היו שומרים לנו בצד הדפסות חוץ של ג'ון מאייל, אריק קלפטון, ג'ו קוקר וג'ימי הנדריקס. הייתי חוזר הביתה דרך הדלת האחורית כי היה קשה להסביר את הבולמוס. מאז אני משקר כרוני: זה? מה פתאום חדש? קניתי את זה משומש בווילג' בחצי חינם. ואני כבר ילד גדול שמכלכל משפחה ושולח ילדים לקולג'.
באמצעות שיר אחד ששמעת במקרה, יכולת לפרום כדור צמר של עשרות אלבומים, שותפים לז'אנר, להוציא מנוי נפשי על זמרים ולהקות שמפגש תכוף ומרגש אתם היה סוג של חידוש צניחה אל מחוזות נפש. לפעמים נדמה היה שהרוק תחת שליטה ואין גידולי בר בשטח, ואז ניתן היה לפזול נמרצות לקאנטרי ולבלוז. ההוויה המכוננת הזאת נתמכה בספרות מקצועית, מגזינים, ביוגרפיות ומעורבות רטרואקטיבית עם מי שמתו לפני שהתפנינו להתעמק ביצירתם.
השבוע קראתי את הביוגרפיה החדשה של טאונס ואן-זאנט (קשה לי להרחיב ולהסביר מי הוא היה אבל הוא כתב את "פנצ'ו ולפטי") שמת בן 52 ב-1997. ומיד עברתי לקרוא את הביוגרפיה החדשה של וורן זיבון ("זאבי אדם מלונדון") שמת בן 56 ב-2003. חלק מעבודתו המיסיונרית של כתב תרבות היא לתווך לקוראיו את היוצרים הראויים בעיניו לתשומת לב, אבל הספר החדש על זיבון זכה לעמוד מלא סופרלטיבים מאת ז'אנט מסלין ב"ניו יורק טיימס". זה כשלעצמו קומוניקטיבי דיו. על הביוגרפיה המונומנטלית של הביטלס מאת בוב ספיץ, המונחת על שולחני, אני מביט בעין עקומה. נדמה לי שאם אקרא פעם נוספת על ליברפול, המערה ונטיותיו המיניות של ג'ון לנון, אפרוץ בבכי. בימים אלה רואה אור אלבום חדש של מקרטני. מכל הביטלס נותרנו עם האיש שעשה יותר ניתוחים פלסטיים מאליזבט טיילור וצבע את שיערו יותר מניקול קידמן. הפסקתי לעקוב אחריו אחרי אלבום הסולו השני שלו. אחרי מאבק הגירושין המכוער שלו עם הת'ר, אינני מצפה להרבה. זה מה שנשאר לנו מהביטלס. מקרטני ורינגו המשעשע שמסמן וי ושואל את הקהל "מה שמי?".
רוב מייצגיו האותנטיים של הרוק הקלאסי עברו מן העולם. ניסיון לנקוב בשמות כולם ישתלט על מרבית עמודיו של מוסף זה. רשימה חלקית בלבד של להקות שאינן יכולות להמשיך ולהתקיים בשל מוות במשפחה, מדכדך למדי: את הגרייטפול דד אי אפשר לשוב ולחבר בלי ג'רי גרסיה ואורי לוטן. גם לא את "הלהקה". ריצ'רד מנואל וריק דנקו מתים. המי גמרו את הקריירה עם מותם של קית' מון וג'ון אנטוויסל. לפנים אין תקומה ללא רוני ליין.
הרכב הקאנטרי ההייוויימן, אינו תקף ללא וויילון ג'נינגס וג'וני קש. עם כל הכבוד לאיגלז, אינני ער על יצועי בלילות בציפייה לאלבום האולפן הראשון שלהם בעשרים שנה. לאחרונה בוטל סיבוב הופעות משותף של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, משום שקרוסבי היה חולה. חולה אצל קרוסבי, זה כאשר הכבד דוחה את גופו. אחרי שבץ מוחי, יאנג כבר לא יאנג. וודאי לא לנצח. פיל ספקטור, המפיק של "קיר הסאונד" ומנטור של הריסון ולנון, עומד לדין באשמת הריגת חברתו לחיים ביריית אקדח.
המבקרים שאהבו את האלבומים האחרונים של דילן והסטונס, יודעים איזה חור גדול ושחור יפער בצ'ק המשכורת שלהם אם הללו יסתלקו מהבמה. לא היה צריך אוזניים רגישות במיוחד כדי לחוש בהתגייסות התת-קרקעית, בקרישת הלבה ובתנועת הלוחות הטקטוניים, שהניבה את הילולת הבאבא-בוב והדאלאי-מיק. כך נראה ונשמע דור שלם הנאבק על קיומו התרבותי. דילן עצמו אמר לאחרונה שיש לא מעט חוצפה בלצפות ממנו לכתוב שירים חדשים.
יתרה מזאת: רוב הזמרים והלהקות שמשקפים את טעמי המוזיקלי, נארזו זה מכבר בקופסאות (box-set) מפוארות שהן המקבילה המוזיקלית לתערוכה רטרוספקטיבית. לא רק שהקופסאות הללו מכילות בדרך כלל את מיטב היצירה של האמנים, באופן שבו הן מייתרות את אוסף האלבומים עליהם שקדנו שנים רבות. הם מוצרים יוקרתיים ויקרים שאינם יכולים שלא להיחשב כמסמר אחרון בארון מתים מטפורי. לרוב הם מכילים גרסאות אלטרנטיביות בהפקה שונה של שירים שאהבנו. חלקן מתרבות על המדף מבלי שנשים לב. הן מייצרות הפרעה פסיכולוגית חריפה, שכן מי הוא האמן שישוב בגיל הדיור המוגן והסיעודי אל אולפן ההקלטות כדי להוסיף הערה אגבית למיטבו הארוז? שם המשחק הוא מיחזור.
מה שהיה פעם אלבום כפול (ונפלא) של ג'ו קוקר וכלבים שוטים ואנגלים, הפך במהלך שנה שעברה לאלבום משולש ואחריו למחומש. כעת תפח אותו סיבוב הופעות מיתולוגי משנת 1970, לחמישה דיסקים שלמים, של הופעות שונות מאותו חודש. כמה גרסאות של המכתב אפשר לשמוע בישיבה אחת מבלי להרגיש שהעולם נגמר והשירים התייבשו. קוקריסט חרוף בלבד יזהה את ההבדלים.
גימיק נוסף הוא שיפוץ ושיפור טכני, רטרואקטיבי, של איכות אלבומים ראויים, והוספת כמה שירים מרצפת האולפן שלא ראו אור בהדפסה המקורית. המחשבה השנייה הזאת איננה סיעור מוחות אמנותי לתפארת העבר. היא סוג של מסחטת כסף על גבה של סחטנות רגשית. כמובן שרכשתי את כל אלה.
התרמית נועדה להפנט אנשים כמוני ולכן היא עובדת. קטגוריה נוספת היא הלבנת אלבומי הבוטלג בידי בעלי הזכויות עצמם. פצח בזה דילן, עם סדרת הבוטלג שלו, שהיא עיקר פועלו בשנים האחרונות. כעת הצטרף אליו ניל יאנג ששנים רבות מחכים לאישורו לפרוץ לכספות הנעולות שלו ולהתחיל לפרוט אותן למעות. אלבום הארכיון הראשון היה קטסטרופה. האלבום השני, וואסי הול 1971, הוא יצירת מופת. יותר מכל היא מזכירה למאזין-צופה את גדולתו של יאנג הצעיר ומעמתת אותו עם יאנג הזקן.
הביקון הוא אולם קטן מול זייבר'ס, למי שרוצה לראות הופעה עם שקית של רוגאלך חמים. עם תפאורה של אורגיה רומית אחרי שכל משתתפיה הוצאו להורג בידי קיסר מקורנן. נוכח הספסרים בכניסה ודיירי פארק קראוונים דרומי שיצאו לחופשה מרוכזת, היה זה אך טבעי לחפון את הכרטיסים בכפות ידיים מיוזעות. חשבנו שטי-שירט ועליה הדפס קלוקל של אכול אפרסק (1972) היא מזכרת ראויה, אבל אנחנו מותחים את הגבול ב-40 דולר. המזכרות היו ירודות ומהוהות במיוחד, אבל בתחום התדלוק האלכוהולי, הבכאנליה הייתה בעיצומה. עיניים רבות היו מזוגגות לפני הישמע התו הראשון. מישהו שם לי ליטר של באד-לייט ביד. אחרי לגימה אחת, שפכתי אותה לפח. אני אוהב דברים רבים באמריקה, אבל באד-לייט?
חוץ מכמה בימבו'ס דרומיות שלנצח מתנחשלות בלהט בשובלן של להקות כאחים אולמן ולינרד סקינרד, היה הקהל ברובו בייבי-בומרס מרובעים והבייביס שלהם. מי שההגדרה בייבי-בומרס חומקת ממנו ואינה מדויקת דיה מבחינה תרבותית וגילאית, שיחשוב על ביל קלינטון (60) ועל העדפותיו המוזיקליות. את יום ההולדת ה-60 שלו חגג קלינטון במחיצת הרולינג סטונס. בבחירות 1976, ספק אם היה ג'ימי קרטר נבחר לנשיאות ללא התגייסותם של דילן והאחים אולמן. יכולתם של אמריקאים ליהנות כמעט מכל דבר, מעוררת קנאה וכעס בקרב ישראלים קשי יום. שעה שכולם החליפו צ'פחות והחליקו חמישיות גבוהות ונמוכות, ישבנו במושבינו, כמו הפוצים שאנחנו, וניסינו לחשב האם החליקה כרסנו נמוך יותר על ירכינו מאז ההופעה האחרונה.
מצליל המיתר הראשון ועד האחרון, עמד הקהל על רגליו, פנומן שהיה יותר מכפי יכולתנו עם הפיצוצים בכפות הרגליים. האולמנים הם הרכב גדול. הילד טראקס, שכמה חודשים קודם לכן ראינו אותו תומך באריק קלפטון במדיסון סקוור גרדן, הוא הגיטריסט הגדול ביותר של המאה. לגרג אולמן יש עדיין את הקול השחור והמרגש ביותר אצל זמר לבן. וורן היינס נותן לא פחות מדיקי בטס, מבלי להרביץ לאשתו. וסוללת המתופפים יכולה לגרום להתאבדות המונית בדרום-אפריקה. אבל השטיק המחריד של הערב, הייתה ההחלטה השרירותית והפוגענית, לא לנגן מה שבהיעדר הגדרה אחרת יקראו "להיטים". במשך שלוש שעות נגנו האולמנים שני שירים מוכרים בלבד. אחד מהם רע. למי שהמתין בסבלנות 30 שנה, הגיע יותר.
מילא אני, שטסתי שעה ורבע. חברי הגיע לניו-יורק אחרי עשרות שעות טיסה, עם עצירה והחלפה מטוס באירופה ועם שפעת שלימים אובחנה כברונכיטיס על גבול דלקת ריאות. ההופעה הייתה כה מאכזבת, שאפילו לבלף בהקשרה אי אפשר היה.
לרוב יוצאים מארוחה רעה ואומרים "היה לא רע". במיטה כבר אומרים "היה דרעק". למחרת מוציאים פאטווה על הטבח. ברוק אי אפשר לשקר. רוק הוא הנגיעה האחרונה בנימי הנפש העדינות ביותר. כל מי שמזייפים אורגזמה ברוק אחראים למצב העגום שבו אנו נמצאים. רוג'ר ווטרס היה נפלא והיה שווה את הפקקים? ספרו לסבתא שלכם. 30 שנה אני מנהל הסניף והכספר היחיד של האחים אולמן בישראל, ובערב אחד, סתמי ומקרי, אני נבגד כאחרון השטינקרים. מה היה ההיילייט של הערב? כאשר דרק טראקס העלה את רעייתו, הזמרת סוזן טדסקי, לשיר את המשא של הלהקה.
מול הביקון יש סניף גדול של הסופרמרקט פיירוויי.
"אני הולך לקנות פירות", אמר הדי. "פירות מנקים את הגוף".
"אין פה פרות", עניתי כי נגמרה לי הסוללה במכשיר השמיעה, "פרות יש בסטקייה".
עמדתי בגשם המזרזף ובאתי חשבון עם עצמי. היית יורד עכשיו על סטייק בסמית' אנד וולנסקי? לא. אתה רעב? לא ממש. איך אתה מרגיש? כמו מישהו שלהקת רוק גמרה לו על הפנים. האם לא תאזין יותר בחיים להאחים אולמן? כמובן שכן. מה אני, דביל? הם להקה אדירה. אז מה אם היה להם ערב רע על חשבון הזמן שלי בחיים.
ראיתי את דילן בכל ההופעות שלו בישראל. התרשמתי שבעיתונות התקשו לספור את ההופעות. זיכרון קצר הוא אחד מאויביו הגדולים של רוק קלאסי. ישבתי על הבמה בבריכת השולטן כאשר בנמונט טנץ' משוברי הלבבות של טום פטי, שפך פחית בירה על קלידי האורגן שלו, החשמל כבה ודילן נמלט כעז הרים אל הוואן שחיכה לו בקצה המדרגות. ראיתי אותו מופיע בין המכולות בנמל חיפה. בפארק הירקון. ובהיכל התרבות, כאשר תגמל את כל נבגדיו והחזיר להם את כבודם האבוד בהופעה מיתולוגית.
מדוע הייתה ההופעה טובה? משום שדילן שר וניגן את שיריו בגרסאות המקור שלהם, כפי שהכרנו אותם בתקליטים. עמדנו שם, בוכיים ונמסים בשלוליות, כאשר צלילי אורגן הפתיחה של "כמו אבן מתגלגלת" נשמעו בדיוק כמו גרסת המקור של אל קופר והגיטרה כמו של מייקל בלומפילד. בלומפילד מת וקופר התעוור.
היום נקרא זן הרוקנרול שלנו רוק קלאסי. כינוי הוגן. מה אנחנו רוצים שייקרה לנו כאשר אנחנו מאזינים או צופים בשירים שעיצבו אותנו? אנחנו מבקשים להתחבר למצב הרוח, למלים, למקצב, לזמן, לתקופה שהיו פס הקול שלנו. היוזמה, או היומרה, של אמנים כדילן לשנות דרסטית את שיריו כך שלא נזהה אותם עד הבית השלישי, כמוה ככוח טמיר שהיה חוזר לאלבומי התמונות של ילדותנו ומחליף צילום של אבינו בהריסון פורד. הנה האן סולו מחזיק אותנו על ידיו. הנה ריצ'רד קימבל עושה לנו שק קמח. הנה ראסטי סאביץ' משחק אתנו כדורגל. הריסון הוא גבר שרמנטי אבל לא אבא. החוזה שלנו עם רוק קלאסי מוגבל למועד החתימה. דילן, הסטונס, טום פטי, ווילי נלסון, אריק קלפטון, ג'ו קוקר, רוד סטוארט ואחרים, ואני מזכיר רק את החיים, אינם יכולים לתת היום מה שנתנו פעם.
בשנה החולפת נפל קית' ריצ'רדס על הראש מעץ קוקוס בפיג'י, סיפר שהסניף את אפרו של אביו המנוח והשתתף בפרק השלישי של סרטי שודדי הים הקאריביים, טרילוגיה המבוססת על מתקן בדיסניוורלד. החיבור בין אחות מורפין לדיסני הוא חילול קודש. מילא שריצ'רדס נראה כמו ראש מצומק על כידון, ג'אגר כמו תבליט של הירח, ווד נכנס ויוצא ממכוני גמילה והאסטמה של צ'רלי ווטס הגיעה לממדים אקוטיים. הם עדיין להקה שנותנת הופעות גדולות, במידה ויביאו איתם את מטוסי התאורה והפירוטכניקה.
אני מנסה להצטער על שקראתי לדילן לאחרונה צימוק מתולתל עם שפם של סרסור לטיני. אבל איני מצליח. בנחישות של מחזיק תיק-דילן בהסתדרות, נסעתי לראות אותו עד קצה עולם. בשנים האחרונות דילן מתלונן שכואבת לו היד, ולכן אינו מנגן בגיטרה ועבר לאורגן. איפה שבגיטרה אקוסטית הוא גאון, באורגן הוא נשמע כמו מי שלקח שלושה שיעורים בשיטת ימאהה. מעוך בחליפה צרה וחבוש במגבעת, מלווה בלהקה מצוינת שאינה מצליחה להציל אותו, דילן שר שירים שעד סופם אי אפשר לזהותם.
יכול מישהו לטעון שאמן אמיתי אינו חדל מלהציב אתגרים בפני קהלו. יכול מישהו לומר אמת ולטעון שדילן אינו מסוגל לשיר את שיריו כפי שכתב אותם. כל מה שהיה פעם כה נפלא וייחודי בקולו, נשמע עתה כמו מכונת הנשמה. להתנועע על הבמה מעולם לא ידע. אבל לעת זקנה נתפס בשמחת חיים והוא מפזז על רגליו הדקיקות כמו הבחור הכי מבוקש בנשף הסיום. רוב הזמן הוא מנגן ושר עם הגב לקהל, מה שמקשה מאוד על הניסיון לקרוא את שפתיו במסגרת החידון זהה את השיר. לפניו הופיעו הראקונטרס. לא שאני יודע מי הם. אבל עלתה מהם אנרגיה שהזכירה לי מדוע התאהבתי ברוק.
המוצר המרתק ביותר לו אני מצפה הקיץ, הוא הוצאה מחודשת, וודאי עם כמה רגעי בונוס, תשלובת אודיו-וידאו של שני אלבומי הטרוולינג ווילבוריז. להקת-העל בה השתובבו בסוף שנות ה-80' דילן, טום פטי, ג'ורג' הריסון, רוי אורביסון וג'ף לין. אגב, הריסון ואורביסון מתים. בשוליים אני מזהה תנועה מכיוונו של ברוס ספרינגסטין. אלבום של הופעה חיה בדבלין. באלבום הקודם שלו חגג את ספרינגסטין את שיריו של פיט סיגר. זמר עם בן 90.
קשה להעריך האם דילן והסטונס אכן יגיעו להופעה בישראל. אומרים שאמרגנים כמו שוקי וייס שומרים את הקלפים קרובים לחזה. אמרגנים כווייס אכלו כל כך הרבה קש והפסידו כל כך הרבה כסף על שמועות שלא התממשו, שהקלפים שלהם לבנים. מכיוון שקשה להצביע עבור ג'אגר על ישראל במפה, המיטב שאמרגן ישראלי יכול לעשות זה לחטוף אמן נחשק במהלך סיבוב הופעות באירופה. בחורות וסמים זה לא בעיה. גם לא ביטחון אישי. אבל דקירה אחת חלילה בירושלים והמנהל האישי של מיק אומר לו שלא כדאי, למרות שג'אגר כבר למד להגיד בעברית "ערב טוב ישראל". גם הערכות סותרות על מלחמה בקיץ אינן מקדמות רוק.
ויש גם אותנו. הפרברטים הנצחיים של הווכחנות האינסופית. קודם העיתונות עושה במכנסיים משמחה על בואו של דילן. אחר כך מכלה בו משטרת הגבולות את זעמה ומשפילה אותו במשך שעתיים בביקורת הדרכונים. צימרמן? מתי ירדת מהארץ? שירת בצה"ל? אחר כך צרים הפפארצי עליו ולא מניחים לו לחדש את הקשר עם דני ליטני בלי צילומים בלעדיים. במהלך ההופעה צועקים לעברו "נגן דילן!" ו"knockin on heaven door”. ולמחרת כותבים בעיתון איזה חוצפה זאת להביא להופעה ישיש סקלרוטי שמקרקר כמו תרנגול שירים שאף אחד לא מכיר. דילן עוזב את הארץ בחופזה כשהוא נשבע שאפילו לזכרם של בטי ואברהם, הוריו, הוא לא ישוב לתופת האנטישמית הזאת. לקית' ריצ'רדס לא ממש אכפת. הוא ממילא לא יודע איפה הוא.
הרוק שלנו התייבש. ערכתי פעם חישוב וגיליתי שכל אחד מאתנו, הבייבי-בומרס, ולא משנות סטיות התקן של טעמו, מסתדר ברווחה עם כאלף אלבומים. כל זמן שאנחנו מפוצצים ווליום, שרים עם השירים, זוכרים מה טוב לנהיגה ומה טוב למיטה, מה מזרים לנו דם לרגליים ומה גורם לנו להרהר, אי אפשר לקחת מאתנו את שהרווחנו בכבוד. כקהל, איננו מעניינים יותר את אף אחד. איננו נרשמים סטטיסטית. מה שנותר לנו לעשות זה לעדכן את התקליטייה בפרוץ הפורמטים החדשים. הפסיקו לחשוב עלינו כאשר לא היינו מסוגלים יותר לקרוא את מילות השירים המצורפות לדיסק. זה היה הרמז. דילן בהופעה חיה זה רמז נוסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
