נמחק לו הראש
ניב שטנדל צלל למאורת הארנב החדשה של דיוויד לינץ', "אינלנד אמפייר". מי שחייב עלילה בסרטים בהם הוא צופה, שלא יילך. מי שמוכן להסתכן בטריפ ששם את "מלהולנד דרייב" בקטגוריית סרטי ילדים - מוזמן
"אינלנד אמפייר", אניגמה קולנועית שקשה לי להיזכר מתי נראתה כמותה בעשורים האחרונים על מסך הקולנוע, מעמיד למבחן אמון גם את המושבעים שבמעריציו של לינץ'. חשבתם שאת "המעיין" של דארן ארונופסקי לא הבנתם? עוד לא ראיתם כלום. ליד "אינלנד אמפייר", "המעיין" זה וולט דיסני לגיל הרך.
העלילה, בהנחה הלא מבוססת שאפשר לדבר על אחת כזו, עוסקת בניקי גרייס (לורה דרן, שראויה לצל"ש על משחקה ההרואי במערכה הסבוכה הזו), שחקנית הוליוודית שזוכה בתפקיד הראשי כאישה דרומית במלודרמת יצרים בבימויו של הבמאי הבריטי קינגסלי סטיוארט (ג'רמי איירונס), במה שנראה כמו פרודיה קלה על הקריירה של אדריאן ליין. שכנה מוזרה (גרייס זבריצקי) שבאה לקבל את פניה מתגלה כידעונית מאיימת, ומספרת לניקי כי על התסריט לסרט רובצת קללה, והוא מעולם לא הושלם בגרסתו המקורית, הפולנית, לאחר שגיבוריו נהרגו. ומכאן יוצאת ניקי למסע הזוי במורד מחילת הארנב, מסע שיש אלף דרכים לתאר אותו, ואף דרך אחת שתקלע לאמת. מעורבים בו ארנבים מדברים, נימפומניות שרוקדות את ה"לוקומושן", פולנים שגורלם נחרץ, ועוד כיד הדמיון הטובה על לינץ' (והיא טובה עליו, תהיו בטוחים).
מדובר בערב כה רב של סצנות, סגמנטים, דמויות וסמלים שעל פניו אין כל קשר ביניהם, עד שקשה להבין מדוע לעזאזל נדרשו שנתיים וחצי להשלמת הסרט. הרי אין כאן אפילו שלוש דקות רצופות של הגיון צרוף. אין כאן סצנה אחת שמתחברת לרעותה באופן קוהרנטי. אין כאן אף סטנדרט הפקתי גבוה, לרבות הצילום הכעור להחריד שמבשר כסנונית שטבעה בכתם נפט על פרידתו של לינץ' מהפילם שעשה לו כה טוב. הסרט כולו נדמה כתרגיל קולנועי מתמשך שנברא מחדש מדי יום ביומו (ואמנם, לינץ' עבד ללא תסריט מוכן, אלא אלתר על הסט, מה שהופך את משחקה של דרן להישג כביר). על זה היה כל הרעש?
כמובן שכל זלזול במיומנויותיו של לינץ', או העלאת ספק בעצם העובדה שמאחורי הגבבה הסינמטית שלו עומד הגיון נפתל ומחוכם, צפוי לגרור את התגובות המתבקשות מקרב קהל מעריציו. אך האם לא יתכן שלינץ' פשוט מסובך לשם הסיבוך? שלמרבה התמיהה, התשובה לשאלות שעולות באופן מתמיד במהלך הצפייה בסרטיו היא "ככה"? שהוא פשוט מדבר בשפה שמעטים מבינים, בתחביר ייחודי ויוצא דופן שמצריך ניתוחים מורכבים רק כדי להבין אמירות פשוטות?
נדמה שהקולנוע הלינצ'י, על כל הסוריאליזם הכרוך בו, מציג, למרבה האירוניה, ריאליזם נרטיבי. ההקבלה היחידה שניתן למצוא למצבור קווי העלילה שפורש לינץ' הם החיים: המקום בו איננו תובעים משמעות בכל מחיר, איננו מחפשים לשרטט קו ישיר בין נקודה א' ל-ב', איננו דורשים חיבור חד משמעי בין התרחשויות שנבדלות זו מזו בזמן ובמקום. אך האם בניסיון הזה להקביל בין הקולנוע לחיים ניתן לראות אמירה בעלת ערך ועניין?
הצרה הגדולה בסרטיו של לינץ' (בעיקר האחרונים), היא שהם הופכים למעין חומה בצורה ומסתורית, כאשר לינץ' משליך לידיו של הצופה צרור עצום של מפתחות, עד שמציאת המפתח הנכון – בהנחה שבכלל יש אחד כזה, רק אחד כזה – הופכת למשימה בלתי אפשרית, ולצופה האומלל לא נותר אלא להידפק בתסכול על שעריו הנעולים של לינץ'.
אם תתעקשו, אני מוכן לפרוש בקצרה הסבר אפשרי ל"אינלנד אמפייר" – טוב,
שלא במקרה, "אינלנד אמפייר" (בדומה ל"מלהולנד דרייב") הוא שמו של אזור בקרבת לוס אנג'לס, שמייצג כמובן גם את המטאפורה של "האימפריה שבפנים" – האולפנים שחולשים על הוליווד, הוליווד שחולשת על אמריקה, אמריקה שחולשת על העולם המערבי – כולם מנחילים תרבות כוזבת, מושחתת ומרושעת מן היסוד. המאפיונרים שלקחו מג'אסטין ת'רו (שמככב גם כאן) את המנדט האמנותי ב"מלהולנד דרייב" הפכו ב"אינלנד אמפייר" לכוח דמוני, קמאי, המיתוס הפולני שמרחף מעל ראשה של ניקי גרייס. וניקי, אומללה שכמותה, הופכת לכלי משחק בידי הגורל המתעתע, בעודה מאבדת לחלוטין את ידיה ואת רגליה בין המציאות לדמיון, בין חייה האמיתיים לאלו של בת דמותה הבדיונית.
ביחד עם ניקי מטלטלים גם הצופים בחוסר אונים בהוויה הכאוטית, בין סיוט להזיה. זהו עולמו של לינץ': מוזר, מוטרף, מופרע וחידתי. למי שכבר חשב שהוא מתמצא בו, צפוי מסע חדשני ומסעיר במבוך הביזארי הזה. ולמי שלא? סתם טריפ רע.
עודף מעשרים מילה: בין סיוט מופרע להזיה אניגמטית. מה שבטוח – יותיר אתכם עם פה פעור. אולי בתמיהה, אולי בהשתאות. ללינצ'אים כבדים בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
