ההקבלה של הקולנוע לחיים היא חשובה ורלוונטית, בייחוד בחברה המושפעת מה'אינלנד אמפייר' ההוליוודי.
מלבד הביקורת על התרבות, הסרט בעיקר נותן לצופה חוויה רגשית וחושית. זה לא אומר שצריך לומר שאין סיפור מאחורי זה, אלא להבין שהעברת רעיון לא חייב להיעשות בדרך הנוסחאתית שאנחנו רגילים אליה. לינץ' בוחר, במקום זה, לגעת בנו דרך הרגש, לעקוף את התבניות הקוגניטיביות.

הגב לתגובה זו

סרט הרבה יותר קשה לצפיה ממלהולנד דרייב. דווקא דרייב הוא אחד הסרטים היותר ברורים של לינץ'.
בכל מקרה אני רץ לראות.

הגב לתגובה זו

המבקרים מבלבלים את הצופים. הם מבקשים לתת סקירה של העלילה אך כמו במולהולנד אם סיפרת את הסיפור כמו שצריך הרסת את הסרט וזה אם במקרה הטוב הצלחת קודם לספר את הסיפור לעצמך .
כמו במולהולנד ,ואינלנד אמפייר שותה ממימיו[לא סתם בסינת כותרות הסיום : ''ריטה'' מהסרט הקודם מפריחה נשיקה ללורה דרן], הסיקונס הפותח מסמן את ה''אמת'' ההופכת לסיוט עטוף כסוכריה.
אישה [השחקנית היא האלטר אגו שלה-כמובן ,ומי שבוחר לפקפק בנקודה הזאת מחזיק אויר במהלך ובתום הסרט] יורדת לזנות לאחר טרגדיה שבה מת בנה ובעלה עוזב אותה לאנחות. היא משתמשת בסמים קשים וסובלת מהזנחה רפואית המותירה אותה גוססת. זהו סיפורה של הגסיסה ולשם דיוק סיפור הנסיון של הגיבורה להסביר לעצמה ''מה קדם למה''-''מה גרם למה''- תודעה שמנסה להבין על אף הקשיים הנערמים מולה מעצם מגבלותיה. השאלה הנצחית: האם העולם קיים מעצם זה שאני תופס אותו ככה או שיש משהו נוסף ''מעבר
לו''.? הרעיון המבריק של הסרט הוא השימוש בחלום כדי להדגים את הקושי הקיומי הזה. כלומר ''חולם שחולם המנסה לתפוס את המציאות שמעבר'' .
זה לא סרט על חלומות זהו סרט המשתמש בחלומות וההבדל כאן הוא קריטי.
המאבק של החולם בחלומו[ כמו המאבק של העובד בעבודתו,של היוצר ביצירתו, של ההוגה בהגותו] מוצג כאן באופן כל כך מרהיב שלא נותר אלא להוריד את הכובע פעם אחת נוספת בפני האומן החשוב ביותר של הקולנוע במאה החדשה.

הגב לתגובה זו

הכתב שכח לציין את מי שהלך עם לינץ' כמעט מתחילת דרכו הקלונועית, המלחין אנג'לו בדלמנטאי..
העלילה, האוירה הככ מיוחדת של לינץ' חבה חוב לא קטן למלחין.

היצירה הכי ''מוכרת'' שלו היא בין השאר פס קול של טויין פיקס (fire goes with me) המושרת על ג'ולי קרוז!

ללא ספק לינץ' פורץ גבולות ומוסכמות ''ויורק'' לאולפני הוליווד בפנים. הגיע הזמן שמישהו יעשה זאת.. יישר כוח

הגב לתגובה זו

גם ככה אני שונא ללכת לסרטים שבהם משלמים כדי לא להבין כלום, חוץ מזה שצריך לשכור בדיוידי ולראות שוב כדי לא להבין כלום.
אז בתור נושא שיחה אינטלקטואלי כדי להרשים את הדייט זה אולי טוב, אבל אני נשוי ויש לי פטור מזה.

הגב לתגובה זו

והעובדה שגם אני נמנה עם חסידיו של לינץ', בכל זאת גם ''ראש מחק'' לא עשה לי את זה למרות שהוא נחשב אבן דרך ביצירה שלו, ואם יש סרט בארסנל הפילמאי של לינץ' שאינלנד אמפייר יכול להיחשב כממשיכו זה דווקא ראש מחק ולא מולהולנד דרייב שהיה יצירת מופת של תסריטאות ושיר הלל לתת מודע ושברו של חלום.
מצאתי את אינלנד אמפייר מעייף מתיש וכאוטי כמו ראש מחק, ויצאתי ממנו עם אותה בחילה בדיוק. אמרת תרגיל קולנועי ואני מזדהה עם הקביעה הזאת. לשבור את כל החוקים של הקולנוע אולי נשמע כמו ערך נעלה של פריצת דרך אוונגרדית אבל כשכל מה שנותר מסיפור מסגרת בנאלי לחלוטין של תסריט מקולל שניתן לשחקנית שנס ליחה הוא רפיטיטציה של סיוט הזוי מכל כיווניו האפשריים, ללא רצף אחד של קוהרנטיות או עומק אמיתי, מה שנשאר איתי הוא בעיקר קריאותיה האומללות של לורה דרן המהממת: ''בילי! בילי! בילי!''. גם הארנבים שמייצגים בעולם האומנות את קסם היש מאין לא הצליחו לשכנע אותי שמדובר ביותר מסמל שחוק של ביזאריות לשם הביזאריות, וכמעט חיכיתי לראות איזה גמד שלגמרי יבסס את זה שאני רואה סרט של לינץ'. אבל על הגמדים הוא וויתר הפעם, ואיתם נזרקו לפח גם הסיפור, העלילה, וה''לוק''. את מולהולנד דרייב שראיתי יותר מחמישים פעם אי אפשר להכניס לקטגורית הסרטים שלא ניתן להבין אותם כי יש לו בסיס נרטיבי כל כך חזק וחד משמעי שכל סצינה בסרט, כל סמל ששזור לתוך כל פריים אפשר ורצוי לפענח ולהסיק ממנו מסקנות שמשרתות את הנרטיב ואת הרעיון של הסרט. באינלנד אמפייר הוא זונח כל מאמץ באמת להגיד משהו פרט לזה שהכל נורא מוזר. בגלל זה הדבר הכי טוב בסרט הוא השיר המופלא
strange..........how love is
שמופיע גם בטריילר וגרם לי כל כך לרצות לראות אותו. אז נכון, לדבר על מוזרויות זה אחלה אבל אינלנד אמפייר הוא לא יותר מקשקוש מקושקש של במאי שאיבד את דרכו ולא נותר לו יותר דבר אחד חשוב להגיד. אז במקום להגיד משהו אחד חשוב הוא זורק עלייך 3 שעות של סיוט בתוך סיוט, שלא תבין כלום ולפחות אצלי - גם לא תרצה להבין. את אינלנד אמפייר אני לא ארצה לראות שוב ושוב כדי לדלות עוד איזה פיסת אינפורמציה כי אין מה לדלות, ואין מה לפענח. גם ככה סיפור המסגרת מפוענח בחצי שעה הראשונה של הסרט, כל מה שיש לאחר מכן זה פירוק המציאות לאלף חלקיה המסוייטים במה שהופך לחווית צפיה מאוד מפוקפקת. כזאת שלא תרצה בחיים לעבור שוב.

הגב לתגובה זו

ביום חמישי צפיתי בסרט הזה ומאז אני לא מפסיק לחשוב עליו. נכון, הוא לא מובן וכל ניסיון לפענח אותו יעלה בתוהו. אלא שבמקרה שלפנינו, מדובר ביצירת מופת סבוכה ומענגת. חובה להרפות מכבלי ההיגיון ולהתמסר לשפת התת-מודע שבה מתנהל הסיוט הפילמוגרפי המרתק ביותר בעשורים האחרונים. לא, אני לא מגזים. החוויה החושית כה מעשירה, חרף ואולי הודות לקלאוסטרופוביה הקשה שהסרט מעורר בצופה. דבר כזה עדיין לא נראה, אפילו לא במחוזותיו הסהרוריים של לינץ'. ורק עוד הערה קטנה: אמנם אני נמנה עם חסידיו של הבמאי, אך יש לו לא מעט עבודות שלא השתגעתי עליהן בלשון המעטה. אינלנד אמפייר הוא לעניות דעתי הסרט הטוב ביותר שעשה בחייו. תיהנו.

הגב לתגובה זו