300 המלקות
"300" הוא לא הסרט שיספק לכם דיוק היסטורי וריאליזם תקופתי. אבל אם אתם בעניין של אגדות מדממות וראשים מתעופפים - זה הדבר שלכם. לגבי פרנק מילר? חזר לעבודה
בניגוד ל"עיר החטאים", "300", הקומיקס והסרט, מבוסס על סיפור אמיתי לחלוטין: סיפורו של הקרב בתרמופילאי, שנערך ב-480 לפנה"ס, בין הכוחות האדירים של האימפריה הפרסית (שמוערכים בין 200,000 חיילים לכמה מיליונים), לבין – ניחשתם נכון – 300 לוחמים ספרטנים איתנים (טוב, 304 אם אתם מדקדקים בקטנות), שיצאו לעצור את הפלישה הפרסית ב"שערים החמים" שבמצר. הקרב, בו הפתיעו הספרטנים את הפרסים והיכו בהם שוק על ירך, הפך למופת של אומץ לב בשדה הקרב, ולסמל מיתולוגי של התרבות הספרטנית (המיתולוגית בפני עצמה).
אבל עזבו אתכם מהיסטוריה. מה שמעניין את מילר ואת הבמאי-תסריטאי זאק סניידר ("שחר המתים") הוא המיתוס. אל תחפשו כאן ריאליזם, דיוק היסטורי והיצמדות נוקשה לעובדות. לא מדובר כאן בחופש אמנותי, כפי שניתן למצוא במקרים דומים כמו "טרויה" או "אלכסנדר". "300" מבקש לספר סיפור טוב, הרואי, גדול מהחיים. ולצורך כך הוא מגייס את הדמיון העשיר של מילר וסניידר, ומשליך לשדה הקרב פילים אימתניים, קרנפים משתוללים, ענק זועם, גיבן ממורמר, רימונים של העת העתיקה, ויחידת עלית שמגייסת את חייליה מקרב הרוצחים בסרטי "צעקה" (אם לשפוט על פי המסכות).
"300" אינו העיבוד הקולנועי הראשון של הסיפור. קדם לו "300 הספרטנים", סרטו הנשכח מ-1962 של רודולף מאטה (שמוכר יותר כצלם מוערך, בין השאר של אורסון וולס, אלפרד היצ'קוק וארנסט לוביטש), דרכו התוודע מילר לסיפור שהוא מגדיר "הסיפור הטוב ביותר שאי פעם נתקלתי בו". אבל בניגוד לקודמו, שהיה אפוס סנדלים וחרבות תקני, "300" הוא סרט מלחמה שהרקע ההיסטורי משמש לו רק תירוץ לצאת לקרב.
למטה: הטריילר של '300'
אין אמנם מקום להשוות בין "עיר החטאים", שהיווה ציון דרך בתולדות קולנוע-הקומיקס באופן שבו "תרגם" את הקומיקס לקולנוע, ל"300", שיומרותיו האמנותיות דלות בהרבה. אבל סניידר (שעובד כעת על עיבוד קומיקס נוסף – "watchman" המופתי של אלן מור ודייב גיבונס) מנסה להמשיך את חזונו של רוברט רודריגז בהעברת פאנל הקומיקס לפריים קולנועי.
"300" צבוע כולו בגוונים של זהוב, אדום ושחור, ושומר על כרומטיות מדויקת ומסוגננת שנותנת לקרב כולו נופך סוריאליסטי הולם. פריימים מסוימים נראים כתמונות קומיקס מושלמות, דוממות. הבחירה של סניידר לצלם כמעט את כל הסרט באולפן (למרות שהוא מתרחש כמעט כולו בחוץ) אפשרה לו לעצב בדייקנות את עולמו של מילר כאזור עימות תופתי, אפוקליפטי, בו נחשולים של לוחמים פרסים מתנפצים
למרבה הצער, "300" נעדר את המורכבות שאפיינה את "עיר החטאים", וזאת דווקא משום שהמיתוס אינו מתיר זאת. המפגש בין כוחות עצומים ומפלצתיים, בראשות מלך שבטוח שהוא אל עלי אדמות, חסין וכל יכול (חשיארש הראשון, המזוהה לעיתים גם כאחשוורוש מיודענו), לבין פלוגה קטנה ומובחרת של לוחמים עזי נפש, שנבחרו כפי הנראה לפי מספר הריבועים בבטן, בהנהגת מלך שלמות בשדה הקרב זו אופציה ריאלית עבורו, מחייב התמסרות של הצופה למיתולוגיה, להרואיקה. מילר וסניידר לא מציגים פרספקטיבה מורכבת על הקרב, אלא דבקים בנקודת המבט שהפכה את הקרב לאות ולמופת. אולי כדאי להציע להם לעבד כמה פרקים נבחרים מהנרטיב הציוני. מהמכבים נגד היוונים ועד החווה הסינית, לא חסרים לנו קרבות תרמופילאי משלנו.
מילר וסניידר אינם מנסים לפתור את חידת התרבות הספרטנית, לתהות על קנקנה או לערער על המיתיזציה שלה. להיפך – הם משתחווים לפניה אפיים. קשה שלא להצטרף אליהם – זו אכן תרבות מפוארת, שגידלה ביד קשה דורות של לוחמים קשי עורף (בואו לא נשכח שהם השליכו מצוקים תינוקות שלא התאימו לסטנדרט הפיזיולוגי).
זהו בדיוק החומר ממנו בנויות אגדות, ומילר זיהה אותו ועט עליו בשתי ידיים. ואף על פי כן, ניתן היה לצפות לקצת יותר בשר, בעיקר בדמותו של המלך ליאונידס, שתפקידו מתמצה בשאגות קרב שכולן חומר לטריילרים ("הערב נסעד בגיהנום!"). ליאונידס, גיבור חיל עשוי ללא חת שככל הנראה לא מכיר כלל את המושג "לבטים", נראה מעט קרטוני לצד תושביה הפגועים והפגומים של "עיר החטאים" (והמשחק רווי הפאתוס של ג'רארד באטלר בוודאי לא עוזר לו). במובן זה, נוהג מילר כמו ספרטני גאה – הוא לא שואל שאלות, לא מטיל ספק, רק מחויב בכל מאודו לקוד התרבותי.
אבל אפשר לוותר למילר. ככלות הכל, הוא בא לכתוב כאן מיתולוגיה, עם גיבורים ברורים ונבלים ברורים, טובים ורעים, יחס כוחות לא הוגן, ערכים נעלים כמו הקרבה ונאמנות למולדת. בימים של ג'ורג' בוש הבן ומאבקו בציר הרשע, זה בדיוק מה שאמריקה צריכה. ואולי גם אנחנו. פלא שהאיראנים כועסים?
עודף מעשרים מילה: הרפתקת דמים מהנה, תזזיתית ומסוגננת, שגורמת לסיפור המכבים להחוויר, ולאחמדינג'ד להתפוצץ. עוד לא ראינו נהרות של דם.
נא להמתין לטעינת התגובות
