 |
/images/archive/gallery/151/394.jpg תמר גלזרמן.
 |
|
|
|
|
|
|
| תמר גלזרמן מכריזה ש"עיר החטאים" מכריז שהחיים דווקא כן נחצים לשחור ולבן, לטובים ורעים, לטובחים ונטבחים. וכמה שזה אסתטי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התכונה הבולטת של "עיר החטאים" היא ללא ספק החד ממדיות שלו. אבל זה לאו דווקא דבר רע. החד מימדיות של "עיר החטאים" היא הגדולה שלו - בלעדיה הוא היה סתם ספיידרמן עם בעיית אגרסיות. מה שכן, אותה פלקטיות ויזואלית ותמטית היא גם זו שמכריעה אם תצאו מהסרט מבסוטים או שתצאו ממנו באמצע. באולם שלי הקהל התחלק בערך חצי חצי.
"עיר החטאים", או בשמו המלא "עיר החטאים של פרנק מילר", הוא עיבוד קולנועי
נאמן מאוד לכמה מסיפורי סדרת הקומיקס של אותו פרנק מילר, הנושאת את אותו השם. הסדרה, כמו הסרט, מתארת את החיים האפלוליים והמסריחים בעיר אנרכית ואלימה שבה בנו של הסנטור אונס ומבתר ילדות להנאתו, הבישופ זולל בשר פרוצות, והזונות מנהלות את הדאון-טאון. בתוך הסחי מנצנצות עוד כמה נשמות חיוביות שחייבות - אם כי לא נראה שהן סובלות במיוחד מהעניין - להגן על הקרובים להן באמצעות טבח המוני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"עיר החטאים" קיצוני משום שהוא לא מפחד להיקרא קלישאי
|
|
|
 |
|
בנו של הסנטור אונס ומבתר ילדות להנאתו
|
|
|
 |
|
 |
|
הרעים רעים לגמרי. למעשה, הם אלמותיים
|
|
|
 |
|
|
|
וטבח זה מה שרואים רוב הסרט, שכן על הבימוי אחראי רוברט רודריגז, ששיסף ב"דספרדו" וב"משקיעה עד זריחה", כשהוא מתוגבר בכותב פרנק מילר וגם בטרנטינו, שמביים בסרט סצינה אחת. אבל גם בהתחשב בעובדה שמאחורי הסרט עומדים שלושה מהיוצרים היותר אלימים של העשור האחרון, ובהתחשב באופיים הרצחני של הספרים, האלימות ב"עיר החטאים" עדיין מצליחה להמם. ולא רק בגלל שלא חולפת דקה בלי מינימום שתי רציחות פלוס הטלת מום. האלימות בסרט מדהימה כי כל המעורבים – גם הטובים - נורא נהנים ממנה, ואף טורחים לגלות יצירתיות בדרכי החיסול שלהם. זה לא רע הכרחי אלא שליחות מהנה, כל עוד יש להם לגיטימציה. וכשיש להם אחת כזו, הם ייקחו את הזמן ויבתרו את הקורבן לעשרה חלקים שווים, ואם אפשר גם ישאירו אותו חי כדי לצפות. מה שנקרא, וויסל ווייל יו וורק.
כי "בעיר החטאים" הפער בין הטובים והרעים כל כך גדול, עד שזה לגמרי סבבה לנעוץ לבן אדם צלב קרס בתחת ואז לכרות לו את היד. הגיע לו. האיפיון של הגוד-גייז והבאד-גייז מובן וברור. אין בלבול. הרעים רעים לגמרי - קניבלים, סאדיסטים, אנסים ורוצחים. הכוח שלהם אינסופי. למעשה, הם אלמותיים. כמה מהם בלתי ניתנים להריגה, אחרים מתים אבל ממשיכים לדבר. הטובים, לעומתם, רוצים למות. הם שמחים להקריב את עצמם ולהתאבד למען הזולת או האהבה. גם כשהם שורדים, הם עושים את זה אחרי שעשו כל שטות הרואית אפשרית שיכלה להרוג אותם. כשהם מתים, אם לא ברור שהם השושנה בין החוחים, הופכת דמותם לסילואטה לבנה על רקע שחור.
זה בדיוק מה שהופך את "עיר החטאים" לסרט שבמהלכו דווקא חבל מאוד לצאת מהאולם. ייצוגי המוות שבו יצירתיים, נחרצים וחסרי פשרות – הוא לא מתיימר להשתמש בריבוי רציחות כדי לצאת נגד האלימות, ולא מתבייש להצהיר שכל החיות אולי שוות, אבל חלקן שוות יותר. זה סרט שמכריז שהחיים הם דווקא כן שחור-לבן. יש טוב ויש רע, והם לא דומים ולא מבלבלים. דם יכול להיות אדום, הוא יכול להיות אפור והוא יכול להיות טיפקס. תלוי למי הוא שייך. אנחנו בסדר, האויב הוא מפלצת. אלימות היא לגיטימית ובלתי נמנעת, ואם חוטבים עצים עפים שבבים. בדיכוטומיות המושלמת שלו שובר "עיר החטאים" את השיא שהציב בזמנו "גברים בחלל" של פול ורהובן, שהצטיין גם הוא בדה הומניזציה של האויב. המסר קיצוני ואפשר להתווכח איתו, אבל אי אפשר שלא להעריך את התעוזה שבמסר נטול התייפיפות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
האיפיון של הגוד-גייז והבאד-גייז מובן וברור. אלה הגוד-גייז ד"א
|
|
|
|
|
|
|
פאתוס של פילם נואר
|
|
|
|
|
|
|
מילת הקוד ב"עיר החטאים" היא קונטרסט. מהצילום, דרך העלילה וכלה באפטר-אפקטס, הסרט מחלק את העולם בצורה טוטאלית – יש אור ויש חושך, ואין שום דבר ביניהם. אפילו הצילומים בוצעו על רקע מסך ירוק, כשהעיר התווספה רק אחר כך, בעזרת מחשב, כי רודריגז החליט שהוא לא יכול ליצור במציאות מרחב עד כדי כך ניגודי כמו שרצה.
"עיר החטאים" קיצוני משום שהוא לא מפחד להיקרא קלישאי: אין לו בעיה להשתמש בווייס-אובר מלא פאתוס של פילם נואר, אין לו בעיה לצבוע, בתוך פריים שחור-לבן, רק את עיניה הכחולות של הדמות. הקלישאות שבו יכלו להפוך אותו בקלות לחסר ערך, אם היה מפחד להגיע לנקודת הקיצון. לשמחת הצופים, הוא ברוטלי מכדי לפחד.
|
|
|
|
|
|
|  | | מילת הקוד ב"עיר החטאים" היא קונטרסט
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
