מלך ההר
תפקיד מפקד המוצב ב"בופור" עשה משהו לאושרי כהן. בריאיון שונה מאלה שהתרגלנו לקבל ממנו הוא מספר מה מניע את הגיבור האנטי גיבור שעיצב וחושף את האכזבה על שלא קיבל פרס בפסטיבל ברלין
אבל התפקיד הראשי, המצמרר ומכמיר הלב, שכהן מגיש לנו בסרטו החדש של יוסף סידר, "בופור", שולף אותו באחת מליגת הנוער של השכטרים והדנקרים ומציב אותו במגרש של הגדולים באמת. בסרט "בופור" אושרי כהן עושה תפקיד ששם אותו בשורה אחת עם ליאור אשכנזי, משה איבגי ואקי אבני ביום טוב ואם הנשמות הטובות ירשו לי, ברגעים מסוימים בסרט, ההופעה המהפנטת, המיוסרת ועמוסת הקונפליקטים שלו מזכירה את פצ' ינו או דה נירו בצעירותם. עד כדי כך.
לכן הריאיון הזה לא יכלול שאלות מתחת לחגורה ופיסות רכילות לוהטות מהסט של "השיר שלנו". ואף מילה על נינט. טוב אולי רק אחת. לא יותר.
בסרט שמבוסס על ספרו המשובח והמצליח של רון לשם, "אם יש גן עדן", אושרי משחק את לירז, המפקד האחרון של מוצב הבופור לפני הנסיגה מלבנון. הוא המפקד שעליו הוטל לשכנע את חייליו שהשירות במוצב הבופור הוא משימה ששווה למות למענה בשעה שהמדינה ששלחה אותם לשם רוצה לברוח ממנו כמה שיותר מהר. לאורך הסרט נקרע לירז בין מפקדים שלא נותנים תשובות, חיילים שמתים מפחד (ובסרט הזה יש חיילים רועדים ובוכים בשפע) והמוטיבציה המשונה והמרתקת שצומחת בתוכו ככל שמתקדם הסיפור-רק לא לברוח מכאן, להישאר בבופור, רק לא לעזוב את ההר.
מה הסיפור של לירז הזה? למה הוא לא יכול לעזוב את ההר?
"כשהתחלנו לעשות חזרות לסרט חשבתי שיהיה מעניין, בגלל שגם ככה אין לו זוגיות משמעותית, ליצור רומן בין לירז לבין ההר. כלומר יש לו איזה חברה אי שם, אבל האהובה האמיתית שלו זה ההר הזה, הבופור. לאורך כל הסרט גם קורים לשניהם תהליכים מקבילים. אחרי שאחד החיילים נהרג ובצבא מתחילים למגן את המוצב עם בטון גם לירז מאוד מתקשה, מאוד סוגר את עצמו, שם לעצמו חומות. כשיש המון הפגזות וההר מתפרק טיפה, גם לירז מאבד עשתונות וכמובן בסוף, לפני הנסיגה, כשצה"ל מפוצץ ת'מוצב, גם לירז מתפרק ובפעם הראשונה בסרט הוא מתחיל לבכות".
ההתפרקות הטוטאלית שלך, אחרי הנסיגה, היא סצנה שלא יוצאת לי מהראש גם שבועיים אחרי שראיתי את הסרט. איך צילמתם אותה?
"זה היה לקראת סוף הצילומים, אחרי שהתמלאתי בחוויה הענקית הזאת של הסרט הרגשתי שמבחינתי להתפרק עכשיו זה רק עניין של תגיד לי 'אקשן' ואני מתפרק לך כאן מול העיניים. הייתי מוצף ברגשות וזה פשוט קרה. בזמנו היה גם משהו יפה בסצנה הזאת. אחרי שהפציצו לו את המוצב והחזירו אותו לארץ, לירז נופל על הרצפה, בוכה ומתפרק, ואז מרים את הראש ומסתכל על דרך חדשה. כשצילמנו את זה הרגשנו שיש כאן סוג של הפי אנד, אבל כשנכנסנו לעריכה פרצה מלחמת לבנון השנייה. פתאום המשמעות השתנתה. לירז, שכבר נפרד מלבנון אחרי שפוצץ הכול, יחזור ללבנון אחרי שש שנים. שום דבר לא השתנה, הסרט רק הולך וחוזר על עצמו והסוף הזה הפך לסוף אירוני, טרגי".
היה לך קשה להיכנס לעור של לירז? הרי יש שלב שבו אתה מרגיש שהוא באמת מתלבט מי חשוב יותר: ההר או החיילים שלו?
"הפיקוד על ההר הזה זה הדבר הכי גדול שלירז יעשה בחיים שלו. הוא בשיא של החיים שלו, הוא מרגיש שהוא עושה משהו גדול, משהו עוצמתי, הוא לא יכול לעזוב את ההר הזה, כי מבחינתו זה לברוח. לירז מתמודד בסרט עם פחד. פחד מוות, פחד מכישלון, פחד להיראות חלש. הפחד שלו הוא בשלב מסוים פחד של מדינה שלמה: מה יגידו עלינו אם פתאום נעזוב הכול ונלך, איך מסיימים מלחמה".
אבל ברגע האמת, בסצנה שתיכנס מהר מאוד לקלאסיקה של הקולנוע הישראלי, החבר הכי טוב של לירז נפצע לו מול העיניים ולירז עומד מולו משותק ולא עושה כלום.
"זה רגע באמת קשה. אני זוכר שצילמנו את זה והיה לי לא קל. הרגשתי שקצת מתעללים בדמות שלי, איזה מין מפקד זה? זה הגיבור הכי אנטי גיבור שיכול להיות. הצופה לא יודע מה להרגיש לגביו, מיטלטל כל הזמן בין לשנוא אותו, להאשים אותו ולפעמים גם לאהוב אותו ולרחם עליו".
ברווח שבין יהורם גאון ב"מבצע אנטבה", אלון אבוטבול ב"אחד משלנו" או אקי אבני ב"טירונות", כמעט שלא יצא לנו לראות על המסך מפקד ישראלי חלש כל כך.
"נכון, ואני גאה בזה. התרגלנו לסרטים הרואיים על כיבוש וניצחון ויהורם גאון יורד מהמטוס במבצע אנטבה. הגיע הזמן שיהיו סרטים שיראו את הצד האמיתי יותר, סיטואציות שהן לא ניצחון וגבורה, אבל הן גם לא הפסד ובריחה, סיטואציות מהחיים, בקו התפר האפור הזה שאנחנו מדשדשים עליו כל כך הרבה שנים. לא עניין אותי להיות מין יהורם גאון כזה שמציל את העולם, לירז הרבה יותר אמיתי בעיניי. אנחנו מראים את החיילים שלנו כמו שהם באמת: חבורה של ילדים עם נשקים שעומדים
"אף אחד לא יצא גיבור מהמלחמה האחרונה. לא ראש הממשלה, לא שר הביטחון ולא אף חייל או קצין. צריך להתחיל לדבר על זה, כי זה לא הצבא שלנו, אלא אנחנו - צעירים שבין סוף התיכון לטיול הגדול מוצאים את עצמם עם מדים ונשק. וזה לא אומר שאנחנו פחות ציונים. קשה לנו לברוח מפה, אנחנו אוהבים את המדינה ודואגים לה, אבל לא בדרך שבה הדור הקודם מנהל אותה. משהו בדור של ההורים שלנו השתבש".
נפגשת עם לירז האמיתי?
"רק בסוף התהליך. ביקשתי מיוסף סידר הבמאי לא לפגוש אותו מראש, כי לא רציתי לחקות אותו. פגשתי אותו רק בפסטיבל ברלין. אחרי ההקרנה הוא ניגש אליי בדמעות ואמר לי:'איך עשית את זה? שיחקת אותי. . . איך ידעת? ממש ישבתי וראיתי את עצמי על המסך'. זה היה רגע חשוב בשבילי, כי רציתי לשחק את המפקד האוניברסלי, מפקד שכל חייל בכל מלחמה בעולם יוכל להתחבר אליו".
במהלך הצפייה בסרט יש תחושה חזקה של סרט אימה, מתישהו אפילו נזכרתי ב'הנוסע השמיני'. הנה עוד סיפור על חבורה של חיילים במשימה איומה שמתים בזה אחר זה בקרב מול אויב חסר פנים. מה היה התהליך המשחקי שלכם כאנסמבל, איך הצלחתם להפיק תחושה מדויקת כל כך של אימה?
"היה לנו חשוב מאוד להעביר את החיים עם הפחד, כאילו האימה היא עוד דמות בסרט. מבחינתי זה היה התהליך הכי מעניין בצילומים, להרגיש פחד מוות כזה, להבין אותו, להעביר אותו הלאה. שאלתי את עצמי מה הכי מפחיד אותי, דברים כמו מלחמה כוללת, או שעמום. אני זוכר שבתקופת החזרות הייתי באיזה צימר בצפון שאתה יוצא החוצה באמצע הלילה ולא רואה כלום. חושך מוחלט. מצאתי את עצמי קורא קצת את התסריט ואז יוצא החוצה, מעביר בראש את הסצנות ואז מוצא את עצמי בחושך, במקום שאני לא מכיר, הולך לאיבוד בכוונה בין שועלים ותנים ששורקים לי באוזן. הכול כדי להתקרב לפחד הזה, מנסה לחוות את העוצמות האלה שעברו החבר'ה בבופור, השקט המשתק הזה שגורם לך להיות על אדרנלין מטורף כל הזמן. מה אני אגיד לך, זה רגש לא פשוט לחקור אותו, הפחד".
התאכזבת כשלא זכית בפרס השחקן בפסטיבל ברלין?
"אני מודה שהתאכזבתי. ידענו מראש שאנחנו הולכים לקבל פרס והיינו די בטוחים שהפרס הזה יהיה שלי, על המשחק. מצד שני כשחושבים על זה, התמודדתי מול מאט דיימון, ג' ורג' קלוני ורוברט דה נירו, עצם ההתמודדות זה כבוד מאוד גדול. בגיל 23 לבכות על זה שאתה לא מקבל את פרס דוב הזהב זה די מוגזם, אבל את זה אני מבין עכשיו. בפסטיבל עצמו הרגשתי אכזבה גדולה מאוד. ברגע של ההכרזה עברו לי מיליון דברים בראש, אבל המשימה העיקרית שלי הייתה לשמור על איפוק. להרגיע. ניסיתי לבלוע את הרוק, לאיזה שעה שעתיים הייתי בעיקר בתקשורת פנימית עם עצמי. עכשיו זה נראה לי סבבה לגמרי. הכי חשוב שיוסף זכה. באמת שמגיע לו".
את מי הבאת איתך לברלין?
"באתי עם אמא שלי ואחותי ועם שני החברים הכי טובים שלי, אחד סטודנט לכלכלה וניהול והשני בעלים של מסעדה בהרצליה. הייתה לנו פמליה מאוד מגניבה. יש משהו מרגש בזה שאתה מביא איתך את החברים הכי טובים שלך, זה משאיר אותך כל הזמן בפרופורציות. וגם אמא שלי, ירדנה, היא מאוד התרגשה, זה היה מין פיצוי על כל הבלגן שעשיתי לה בגיל ההתבגרות".
היו כוכבים שהתרגשת לפגוש?
"לא ממש. אני לא מהטיפוסים המתרגשים. היה מגניב לראות את סטיב בושמי ואת פול שרדר, אבל השתדלתי כל הזמן לשמור על פסון, להראות שהגענו בזכות ולא בחסד. לא רציתי להיות הישראלי הקטן הזה שמוציא את הלשון החוצה ומסתובב ליד הגדולים רק כדי לומר: 'גם אני פה'. להפך. אין לנו במה להתבייש. הראינו שאנחנו עומדים באותה ליגה עם שאר העולם. המפגש הכי מרגש היה דווקא עם צלם לבנוני. זה היה בזמן שנתתי סבב ראיונות והצלם הזה בסוף הריאיון כיבה את המצלמה, סיפר לי כמה הוא התרגש מהסרט ואז הוא אומר לי: 'יש גם דבר אחד שאני כועס עליכם. זה לא העיתוי הנכון להראות צבא ישראלי מובס, פחדן. אתם צריכים להיראות חזקים מול החיזבאללה'. בלעתי את הרוק, שתקתי ואז פתחנו על זה שיחה. פתאום שני צעירים, משני הצדדים, פשוט מדברים אחד עם השני. ניסיתי להסביר לו שזה מה שעושה אותנו חזקים. זה שאנחנו יכולים להתמודד עם הפחדים והחולשות שלנו".
ואם בעוד כמה שבועות תמצא את עצמך מייבב בסרטון תעמולה של החיזבאללה?
"נו, אז מה, הם כבר לקחו קטע מ'השיר שלנו', שבו רן דנקר מוריד קסדה ובועט בה. זה נראה לך רציני? זו דרך כל כך זולה וטיפשית לעשות מניפולציה על המציאות. הם הרי אלופים בלעבוד על עצמם, החיזבאללה, הם כבר עיוורים שנים למה שקורה באמת. אם החבר'ה שם בחיזבאללה יראו את הסרט הזה במלואו אני בטוח שמשהו בטח יחדור את שלדת השנאה שלהם. אני באמת מאמין בזה. תחשוב גם על זה שהצלחנו לגרום לכתבים מכל העולם להתחבר לתהפוכות הנפש של חייל ישראלי ולהראות שהחייל הישראלי הוא לא רק אחד שמכוון נשק מול ילדות קטנות. זה הישג עצום בעיניי. סוף-סוף רואים חייל ישראלי מיוסר, חייל ישראלי שלא רוצה להרוג אלא רק לחזור הביתה, להראות את הצד הזה אצלנו זה משהו ששגרירותית הוא חשוב מאוד".
ואיך היה לחזור לכאן אחרי הפסטיבל? זה בטח היה אנטי-קליימקס רציני מאוד.
"הכי קשה היה לחזור הביתה, לישראל, כי מתעסקים פה כל הזמן בחרא, 'כן שירת בצבא או לא שירת בצבא' ובמקום לשמוח אתה כל הזמן במגננות. לא נותנים לך פה לצאת באמת גדול".
ואם כבר העלית את זה, מה התגובה שלך לקבוצת העיתונאים ומאות הטוקבקיסטים שטוענים שיש פגם בזה שצעירים כמוך שלא שירתו בצבא או עזבו אותו באמצע קוצרים תהילת עולם בזכות תפקיד של מפקדים בצה"ל?
"תראה, לא ממש מתחשק לי לחזור לזה, לא רוצה לעשות שירות לכל מפיצי השערוריות. אני כן שירתי בצבא ואחרי שנה השתחררתי. השירות היה מאוד מאוד-מאוד חשוב לי והתפקיד ב'בופור' היה מבחינתי סוג של תיקון. לפני הצילומים הרגשתי שאני נוסע למשימה חשובה. זה מה שאמרתי לאמא שלי לפני שהכול התחיל, 'אמא, אני יוצא למשימה חשובה, אחזור בעוד חודשיים, תחזיקי לי אצבעות'. "יש לי הערכה עצומה לאותם חיילים שהיו בלבנון והצליחו לעמוד במשימה. אני בעד צה"ל ואוהב את צה"ל עם כל הספקנות שיש לי כלפי הדרך שבה הוא מתנהל. מבחינתי, להנציח את הגיבורים האלה, לעשות להם אנדרטה בצורה של סרט שיביא את הסיפור שלהם למסכים בכל העולם, זה דבר גדול. הרגשתי שאני נותן כאן את השירות שלי, התרומה שלי לצבא ולמדינה. מצד שני יש לי הרבה ביקורת שמופנית בעיקר כלפי המנהיגים שלנו".
איזו ביקורת?
"תשמע, אני חושב שלשלוח חיילים למשימה כזאת שהיא כמעט משימת התאבדות, להשאיר אותם שם גם כשכבר ממקשים את הבופור, זה מאוד-מאוד בעייתי. אני בטוח שהייתה איזו חשיבות בשהייה בבופור, אבל מהר מאוד זה הפך למצב ששמו חבורת חיילים בכלוב והפכו אותם לברווזים במטווח. זה מה שקרה שם. זה לא נורמלי לשים אותם שם רק כדי לספוג אש, לא? אין בזה היגיון ברמה האנושית, ברמה של בני אדם. אנחנו צילמנו את הסרט לפני מלחמת לבנון השנייה, אבל עכשיו, אחרי המלחמה, הטעויות ברורות הרבה יותר. המחדלים שהיו במלחמה הזאת הם אינסופיים. ההתנהלות הייתה מביכה. אני גם עדיין חושב באופן כללי שיש משהו מטורף בלהכריח ילד בן 18 להתגייס לצבא ולשים עליו נשק. לא חשוב מה יגידו לי, זה מטורף. אני מאמין שצריך לתת לצעירים שלא מתאימים למסגרת לתרום למדינה בדרך אחרת, לא בהכרח דרך הצבא".
ואיך נראים החיים אחרי הבופור? אתה בדרך לעוד טלנובובלה, נראה אותך גם ב"השיר שלנו 5"?
"לא. אין לי שום התלבטויות בעניין הזה. די, מיציתי. מעניינים אותי עכשיו דברים אחרים".
אני חייב להגיד לך שכשחזרתי הביתה אחרי הצפייה בסרט וראיתי אותך בפרק המונומנטלי "מי ירה בתמרה וייס?", עברה בי תחושה קלה של בזבוז.
"אני יכול להבין את זה, אבל אני לא מתבייש בשום דבר שעשיתי. 'השיר שלנו' היה בית ספר מצוין בשבילי. אתה לומד שם פשטות, איך להגיע לאמינות הבסיסית שלך. טלנובלה היא חוויה מאוד פורנוגרפית, אתה בא ומצלם המון סצנות במהירות גדולה. אתה כל הזמן עובד שם על האינסטינקטים שלך. זה מהלך מאוד מעניין לשחקן, להוציא מבאר ריקה מים, להופיע ככה שלוש שנים כל יום מול שלוש מצלמות. זה מין לונה פארק, רומן אינסופי עם המצלמה ויש משהו נעים בפאסט פוד הזה, לבוא לעבודה וליצור צ'יק-צ'ק דברים שהם לא ברומו של עולם, לעשות משהו בידורי כזה. אז זו לא יצירה גאונית שמשקשקת לך את הלב. אז מה. לפעמים צריך לעשות גם כאלה. וחוץ מזה זה לא היה כל כך נורא, זה לא משהו שמשאיר צלקת על הצופים".
יצאו לך לפחות חברויות אמיתיות מהסדרה הזאת?
"האמת, אני לא יודע. היתה אווירה מאוד טובה ועכשיו צריך לחכות. אני יכול להגיד לך שהיה לי מעניין מאוד לעבוד שם עם חבר' ה כמו רונה לי או נינט, אנשים שלא שיחקו מעולם ופתאום מצאו את עצמם בתוך תפקיד ראשי. לי בתור פרטנר זה היה מעניין. השתדלתי להיות חברי, להקשיב, להיות פתוח לדיאלוג. זה בסדר בעיניי לקפוץ למים עמוקים ואז להתחיל לשחות, לפעמים זה עושה דברים טובים. קח לדוגמה את נינט, אני חושב שהיא השתפרה פלאים מאז העונה הראשונה. היה לי כיף גדול לראות את זה מהצד".
דמיינת שתצליח כל כך בגיל 23?
" אני חושב שכן, היו לי תמיד ציפיות מאוד גבוהות מעצמי. זה מה שהופך את התקופה הנוכחית לבעייתית, אחרי 'בופור' ופסטיבל ברלין אני שואל את עצמי לאן עוד אפשר להגיע, מה הפסגה הבאה שלי. אני משתדל לא להתבחבש עם ההצלחה הזאת, אני עובד בביזנס מגיל צעיר, מגיל 13 בעניינים, ואני כן מרגיש שאני בשל להצלחה הזאת. אני רק עובד על עצמי כל הזמן לא להישאר במקום, כי לפעמים ההצלחה הזאת משתקת".
נראה שהבופור שינה אותך. נהיית יותר רציני, כבד ראש.
"זה נכון. אחד הדברים שהכי מתחשק לי עכשיו זה לפתוח מפלגה של צעירים, לשנות פה את המדינה. זה עוד יקרה. יש משהו בדור שלנו שאין לו מטרה ברורה. המדינה כבר עומדת, יש צבא, יש תרבות, יש ספורט, יש חיי לילה. התפקיד שלנו זה לשמור על כל זה או לבנות משהו חדש. אני לא רואה שזה קורה. אני חושב שהדור שלנו מאוד אפתי ואני כן קורא לאיזו התאגדות שלנו, של הדור הצעיר והמשפיע הזה, דור שחי בכפר הגלובלי. בואו נעשה משהו. בואו נתעורר. בואו נצא מהייאוש".
אז להפעיל כבר את מכונות הסטיקרים? ומה נכתוב על השלטים, מה המטרה?
"נמצא מטרה. יש מטרות. אני מדבר איתך ברצינות עכשיו. הקושי זה לא למצוא מטרה, הקושי זה להתחיל ללכת. עם כל מה שקורה היום בפוליטיקה, השחיתות, הסיאוב, הדור של ההורים שלנו כבר התחרפן לגמרי. הם חושבים רק על עצמם. די, הגיע הזמן שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
