ראשי » תרבות » מוזיקה

נשמה, נשמה, נשמה!

זה מה שיש, ובשפע, לאיילה אינגדשט, ומה שחסר בשירים המושלמים של רונה קינן. כמה טוב להיווכח, בפעם המי יודע כמה, שמוזיקה היא הדבר הכי רחוק ממדע מדויק

תמיד מרגש להיזכר, שהיסוד הכי משמעותי במוזיקה הוא משהו שמגיע בכלל מתחום האלכימיה. רוצה לומר: יסוד חמקמק ובלתי נראה, שהופך את התוצאה הסופית לשונה מהותית מסך כל רכיביה האובייקטיביים. הידיעה מרגשת במיוחד בעבור מבקרי מוזיקה, שכבר ראו ושמעו הכול, ועדיין - מופתעים בכל פעם מחדש לגלות שגם אם ינתחו יצירה על פי מדדים כמו מדעיים של איכות שירה, כתיבה, הלחנה וכו' - לא תמיד יהיה קשר בין ממצאי המעבדה ובין מידת ההנאה.

זה בדיוק מה שיכול להפוך שיר של אנטי זמר, שהטקסט שלו עתיר קלישאות והפקתו מינימליסטית (מישהו אמר ניל יאנג ולא קיבל 40 שנות קריירה מפוארת?) ליצירת מפתח מטלטלת, ומצד שני, להותיר שיר שכל יסודותיו איתנים על תקן עוד שיר. ואני אומר, תודה לאל. כי בכימיה בכירי המדור היו כישלון מוחלט (ותודה למעבדת בית הספר הריאלי העברי בחיפה, שנותרה איתנה למרות גלי ההדף).

באלכימיה, לפחות, יש לנו עוד שמץ של סיכוי. האלבום החדש של רונה קינן, בדומה לאלבומה הקודם, הוא דוגמה מפוארת לחברי הקבוצה השנייה. כבר בהאזנה ראשונה אי אפשר שלא לפעור פה מלא הערכה למשמע מקבץ הכישורים הנדיר שנחת על כתפיה הצרות. עסקת חבילה מוזיקלית כוללת שנפלה עליה כמתת אל. קינן מייצרת מילים רוויות אינטליגנציה ורגישות. הלחנים שלה עגולים, מובנים ומושלמים, כאילו הגיעו כיציקה אחת. והשירה... השירה הנקייה הזו, הבטוחה בעצמה, הדבורה על אופניה.

אם היו מנפקים תעודות על אלבומים, אין ספק שקינן היתה התלמידה הכי טובה בכיתה. אבל, אתם יודעים, מי באמת רוצה להיות חבר של התלמידה הכי טובה, פרט לערב שלפני המבחן? גם אחרי האזנה חמישית לאלבום, הללא ספק מרשים הזה, עולה כי הכול עגול, מושלם, נקי, אלגנטי, מכובד, ובקיצור - לא באמת מרגש. ויש שיאמרו - משעמם. במילים אחרות: יש לקינן את כל הארסנל, אבל היא עוד רחוקה מלהיות מנצ'סטר יונייטד. רבות כבר נכתב, דובר והושר על אודות המופנמות של היוצרת-זמרת הזאת, שמונעת ממנה להפוך ליוצרת גדולה באמת. ואני אומר, עוד רשימה אחת לא תזיק. כי אם ננסה בכל זאת לבודד את אותו יסוד אלכימי מסתורי, נגדיר אותו כמשהו כמו - יד המושטת מתוך לבו השותת של האמן החוצה. מחפשת אהבה. מחפשת מגע.

כשמקשיבים לקינן, דומה כי חדרי הלב שלה אטומים, ועוד בדאבל גלייזינג. לצורך ההשוואה, נלך על הבנאלי ביותר. יהודית רביץ, שקינן מושווית אליה רבות, ובצדק מוחלט. הן מזכירות זו את זו מאוד בנשיות המאופקת, בכבוד לטקסטים, בהרמוניות ואפילו בקווי המתאר של הקול. אלא שכשרביץ צועקת ב"שבתות וחגים" שורה כמו: "אבל בלילה איך בכיתי, איך הרטבתי את הכר", אפשר להשתכנע שהיא אכן בכתה. כשהיא שרה ב"עד קצה המסלול": "ריח מרחקים קורא לי לחזור קרוב אל עצמי, זה סימן לקום ולעזוב", אפשר להריח את הייאוש. וגו'.

אצל קינן, הכול נותר רחוק. וכששומעים רחוק, שומעים שקוף. חבל, כי הכול כבר מוכן למסיבת ההכתרה הגדולה. חבל, כי קינן מוכיחה פה בראשונה שהיא מסוגלת גם לייצר להיטים, הווה אומר-להיות גורם מסחרי. והכי חבל, כי על רקע ים הרדידות שסביב, אי אפשר שלא להעריך את האומץ האמנותי שלה ושל חבריה ליצירה, שלא ניסו להחניף ולו במילימטר לקהל המורגל במנות חמות סטייל מסיקה, פלס ונינט. אבל מוקדם גם להספיד את התקווה. מסיבת ההכתרה תידחה-שוב - לאלבום הבא. לדעתי, קינן לא צריכה לשנות שום דבר משמעותי לקראתו. רק להכניס לתוך האולפן מישהו שבאמת - אבל באמת - יעצבן אותה, ויחלץ אותה מתוך עצמה. מי יודע, אולי היא עוד תצא משם בשיער פזור.

ועכשיו, למשהו שונה לגמרי. הפרט המרשים ביותר באלבום הבכורה של איילה אינגדשט (מלבד העובדה שהצלחתי לאיית את שמה ללא טעויות), הוא בכך שהוא נשמע כאילו צמח בתרבות מוזיקלית מיומנת ועתירת ניסיון, בכל הנוגע להפקות של סול ואר אנד בי. אבל הוא לא. כי המושג של זמרת נשמה ישראלית היה באורח היסטורי רק פיקציה, אלא אם כן מרגול לוחצת לכם ממש חזק על הרגל ודורשת שתנקבו בשמה. דווקא הקז'ואליות של האלבום הזה - שבארצות הברית, נאמר, היה רק עוד לבנה בקיר הענקי של הז'אנר - היא פרט משמח. הנה, אפשר לעשות את זה בעברית, ובאופן טבעי, מיומן ורחוק מלהביך.

אמרתי "קז'ואל", כי במסגרת הניסיון הנואל לשחק במדענים, הרי שהרצתו של האלבום הזה במעבד חלקיקים לא תגלה שום רכיב הנושא קרינה גרעינית. הטקסטים בנאליים ושחוקים למדי, כולם מתחום ה"אהבנו", הלחנים - כמו גם דרך ההתפתחות שלהם - נוסחתיים, ואינגדשט

עצמה היא זמרת טובה לכל הדעות, אבל לא ממתחמי הפנומנליות. ועדיין, זה עובד. זה עובד הודות למפיק המוזיקלי, רוי אדרי, שהצליח לייצר שירים המדיפים נונשלנטיות, במקום ריחה החמצמץ והטיפוסי של הזיעה, המתעוררת כתוצאה מהמאמץ להישמע חו"לי. וזה עובד בעיקר בזכות אינגדשט עצמה, שמשדרת לכל אורך האלבום סוג של חיוניות מתפרצת, חדווה ורגישות.

ועוד מחמאה אחת, ברשותכם: יש משהו בוגר מאוד ומרשים בדרך שבה המוצא האתיופי של אינגדשט מוגש לנו. גם בשירים, וגם בעצם הדימוי הציבורי שלה. הוא נמצא שם, כל הזמן, עם הרבה אהבה וגאווה, אבל לא מוטח בפרצופינו באמצעות אותיות אמהריות (או טיגריות) על העטיפה, ריקודים שבטיים בקליפ או ראיונות שער מלאי טענות על קיפוח ואפליה. האתיופיות של אינגדשט היא טבעית, בוטחת ואינטגרלית, בדיוק כמו התפקוד שלה כזמרת נשמה. איזה כיף, סוף-סוף יש לנו אחת כזו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...