לוחץ להם על כפתור אדום
איתי שטרן לא צריך לחכות להחלטת ועדת האירוויזיון בנושא השיר של טיפקס והאם ישתתף או לא. מבחינתו, האירופאים כבר עשו את הפאדיחה שלהם. אולי צריך לחכות שמישהו באמת יילחץ על הכפתור?
החל מהביצוע משולל הרסן של ריטה עם "שרה ברחובות" שהביא לנו תהילה מפוקפקת ביותר (מקום 18) דרך שרה'לה שרון שלא הספיקה לתרום את הפרחים לצה"ל בטרם נחתה במקום ה-24 וכלה באדי בטלר שגרם לנו להבין שגם אמונה באל לא תמיד עוזרת במקרים קשים: בכל המקרים הללו ניתן היה לשמוע פרשנים שונים ומשונים שלא הפסיקו לטרחן על ההקשרים הפוליטיים שדפקו אותנו אצל הגויים.
העניין עם האירוויזיון הוא כזה: בתור מי שהביאה לעולם חשיפות היסטוריות של יוצרי פופ עצומים (אבבא, אן מארי דוד, סלין דיון ועופרה חזה, למשל) קיבלה התחרות הזו הקשר תרבותי ברור: ספקו לנו שירי אהבה ושלום אופטימיים ואנחנו נדאג לכך שהתאורה תחמיא כשאתם מסתירים את כל מה שקורה אצלכם בבית. וכך, במשך שנים היינו מספיק ממושמעים בכדי לשלוח גלויות צבעוניות של תקווה ואהבת עולם.
בלטו במיוחד: עופרה חזה עם "חי", "כאן" של אורנה ומשה דץ, "נדליק ביחד נר" של שרית חדד ועוד. כשלא התפתינו לשקר ולטעון שהכל פה שאנטי באנטי, הגיעו שירי האהבה הגדולים שהצליחו לשכנע את העולם שבין המלחמות אנחנו יודעים לעשות גם אהבה. הגדילו לנצח את המנגנון: יזהר כהן עם "אבניבי" והדיווה האינטרנשיונלית שהוכיחה שלא רק שאנחנו שוחרי שלום, אנחנו גם מלאי גאווה וסובלנות.
כל זה טוב ויפה, אבל הנה מגיעה לה נקודת מפנה קטנה שעלולה לשים את הישגינו הגדולים בצל מעיק. להקת "טיפקס" שמאז ומעולם אחזה באג'נדה חברתית ("בתוך נייר עיתון" היה להיט עוד הרבה לפני שז'קו טען שהמדינה זונה) נשלחה לייצג אותנו בהלסינקי והביאה אותה בשיר פיגוזי במיוחד. "Push The Button" הוא אולי לא בדיוק מה שיואב גינאי היה שם בתיק של קובי אוז בדרך לבירה הפינית, אבל ביחס לעובדה שבשנה שעברה זכתה "לורדי" עם ביצוע המטאל שלה ל"הללויה", טיפקס יצאה עם סוג של ממתק אכיל במיוחד אל הכפור האירופאי.
אז מה בכל זאת גרם למארגני התחרות להכריז על כך ש"כפתור אדום" נמצא בסכנת פסילה? כנראה שהמילים האלו, בהם מתאר קובי אוז את תרחיש יום הדין הוא זה שהביא לאירופאים את הסעיף: "הנה זה בקדם שיר ללא סלאם, אדום זה לא רק צבע זה יותר כמו דם, שוב עוצר בלב את הנשימה, שלא תפרח עכשיו הנשמה". הופה. פתאום מדברים כאן על מלחמות. על סכנת קיום. על פצצות אטום. על מוות. איפה הלכה האהבה? לאן נעלמה ההרמוניה?
האמירה הזו, שנאמרה מפורשות על ידי גורמים בכירים בוועדת האירוויזיון האירופאית, מייצגת את התום והצביעות האירופאית בהתגלמותם. שלא כמו החרם האקדמי והאמנותי שהנחיתו על ישראל בעקבות מעשי הכיבוש, תחרות האירוויזיון לא מבקשת ליצור דעת קהל עולמית בענייני דיומא. בדיוק זו הסיבה שהיא חוקקה את הסעיף שאוסר על הבעת דעות פוליטיות במהלך המופע ועמדה על כך שמדינות כמו לבנון לא יוכלו להשתתף בתחרות מכיוון שסירבו לשדר את שירה של ישראל.
אלא שכאן
כל זה לא מפתיע כהוא זה. ממרום מושבם, יכולים חבר ועדת האירוויזיון להגג עד מחר על הנטיות הפוליטיות שעלולות לפסול שיר זה או אחר. עד שלא ילחצו באזורנו מוכה הלחות על איזה כפתור אדום, נראה שהאירוויזיון יעשה כל שביכולתו בכדי למנוע נגיעה של ממש בחיים עצמם. אחרי הפיצוץ, תהיו בטוחים ששירי הזיכרון והחמלה ימלאו את טבלת הניקוד. אז, לבטח נקבל איזה דוז פואה היסטורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
