אני בוגד
ספר הביכורים של בוריס זיידמן כבר מסמן אותו כדבר הבא בספרות הישראלית. בראיון גלוי לב מספר העולה לשעבר כיצד מאז גיל 12 מחק מעל עצמו באובססיביות כל סממן רוסי, עד שנברא מחדש כישראלי מושלם: שריונר, בוגר בצלאל, עם ג'וב במשרד פרסום. אבל רק 30 שנה אחר כך, כשחזר לשורשים הרוסיים, הצליח זיידמן, בעברית מדויקת, לשים אצבע על הפצע הרוסי, או הישראלי
זה לא קצת גזעני?
"גזעני? מתנשא? ברור. אני בוגד. לגמרי. והבגידה הזו, לא היה מתוק ממנה. המשמעות שלה היתה שאני כבר אחד משלנו. הייתי אומר לחברים שלי, 'וואללה, תראו את הרוסי הזה'. הם היו אומרים, 'מאיפה אתה יודע שהוא רוסי?', ואז הייתי ניגש אליו, שואל ברוסית מתי עבר קו חמש, והוא עונה, מסתכל עלי בקטע של מה לי ולרוסית. עד היום אני יודע לזהות אותם, והם לא מזהים אותי. בקופות בג'מבו אני חוגג, שומע את כל השיחות של הקופאיות. זה דבר מרתק. 'אחרי המקומי הקירח עם הזיפים תסגרי את הקופה'".
המקומי?
"כינוי רוסי לצברים. אז אני מקשיב, ורואה איך הן מחזירות לנו, הישראלים, על איך שאנחנו רואים אותן. כי הרי ברור שציפורניים עם לק אדום זו זונה. והן, מצדן... יש ברוסית ביטוי שאומר, 'הגענו למדינה שנמצאת בתקופה המזוזאית', רק כי יש כאן מזוזה בכל פתח. אם אנחנו רואים בהן זונות, הן רואות בנו מין עדר אסיאתים שמתים לזיין בלונדיניות. וקשה לי שלא להזדהות עם זה. יש בי איזו גאווה כשאני שומע אותן מחזירות לנו ככה".
ומה הן אומרות עליך?
"פעם אחת שמעתי שיחה מדהימה בין שתי קופאיות. אחת אמרה עלי, 'דווקא המקומי הזה נראה מתורבת, תראי אותו, חמוד כזה'. אז השנייה אומרת לה, 'יש לי אחד כזה בבית, גם אני התחתנתי עם מקומי. אני באה הביתה אחרי הקופה, הוא אומר לי, 'את רוצה קפה', 'את רוצה תה'... ואני, את יודעת למה אני מתגעגעת? אני מתגעגעת לאיזה מוז'יק רוסי, שיישב במטבח מסטול, עם חצי בקבוק ריק, ידפוק על השולחן, יגיד לי, 'איפה הסתובבת?!', ואחרי זה יזיין את האמ-אמא שלי'. אני נורא נהנה מהדואליות הזו. בלי שהן יודעות, הן בעצם הופכת אותי לקהל הכי נאמן שלהן".
הדואליות הזו-יליד רוסיה עם לוק של צבר, שם רוסי למהדרין ובלי זכר למבטא, בוש בשורשיו הקישינביים וממאן להינתק מהם בעת ובעונה אחת-הופכת את זיידמן לא רק לקהל שבוי בסופר, אלא גם לקול חריג מאוד בים הספרות הישראלית. ספר הביכורים שלו, "המינגווי וגשם הציפורים המתות" (עם עובד), נוגע בנקודה הזו ממש: טל שני, ישראלי המתחזה לשורשי לכל דבר ועניין, מוצא עצמו חוזר לעיר הולדתו ברוסיה; מסעו לשם, התלבטויותיו וזיכרונותיו מימיו הראשונים פה, פורמים את תפריה המאוחים בקושי של העלייה הרוסית לישראל ופוערים בה קרעים חדשים. כפי שיכול אולי ללמד הסיפור שלעיל, יתאכזב מי שיצפה למצוא שם קתרזיס, רמז לתקינות פוליטית או למוסר השכל. הספר זכה בפרס אקו"ם, הפרק הראשון מתוכו זכה גם בתחרות מטעם מפעל הפיס ועיריית תל אביב, ובשבועות שחלפו מאז יצא לאור זכה גם בביקורות משבחות.
זיידמן, שספרו נדחה - לפני שזכה בפרס, כמובן - על ידי כל הוצאות הספרים הגדולות, עדיין קצת נבוך. "רק אתמול פגשתי איזה חבר שעבדתי איתו במשרד פרסום, והוא אמר לי, 'בוא'נה אחי, איזה סלב אתה!'. אז אמרתי לו, 'אני לא סלב, אני רוסי חנון'".
גיבור הספר מתקומם נגד היחס של החברה הישראלית ליוצאי רוסיה, ומצד שני נדמה שהוא קצת בז להם בעצמו. אתה מכיר את ההרגשה הזאת?
"בוודאי. עד היום אני קורא להם 'רוסים'. אני, בוריס זיידמן, אומר 'רוסים', בניגוד, כביכול, אלי, הישראלי. אני בשר מיושן, משובח, הם בשר טרי, כל הבולשיט הזה. אני גם צוחק מבדיחות בבה לובה, ואני מבין את המאמצים האדירים של יורי להפוך לרועי. ואני רוצה להגיד לו, 'עזוב, אחי. רד מזה. אתה תחדל להיות יורי רק כשתפסיק להתאמץ להיות רועי'".
זיידמן, 43, יושב בסלון משפחתו ברמת אביב. הוא קטן קומה ונראה בלתי מאיים בעליל, אבל אם היה יכול לבחור מחמאה אחת שתיכתב בזנב הטוקבקים המשתרכים בסופן של הביקורות, היה בוחר ב"לא ידענו שיהודי יכול ללכת ככה מכות" - לדבריו, מהמחמאות היפות שקיבל.
הוא נולד בקישינב. אמו היתה מורה ואביו, המבוגר ממנה ב-14 שנה, צלם עיתונות, שכיכב במשך שנים ברשימות השחורות של המשטר הסובייטי "אחרי שהעיר הערה הקשורה לאיברי הרבייה של האמהות של העם הרוסי" (לשון זיידמן), אבל הקפיד לפרסם את תמונותיו תחת שם עט לא יהודי. "להיות יהודי היה פגם. פאק היסטרי בלידה", הוא אומר. "קודם כל, אתה אחרון בשרשרת המזון של ההתנשאות. אחרון ברשימה של כל העמים והעממים שרוסיה כינסה תחת כנפי שכינתה. זה כמו להיוולד עם סוג מסוים של נכות. שנאתי את זה. כשהייתי מטייל עם ההורים שלי והם היו מתחילים לדבר ביניהם ביידיש, הייתי פשוט יורד מהמזחלת והולך הצדה, כדי שהעוברים ושבים לא יבינו ששני האנשים האלה הם כנראה ההורים שלי".
חגגתם חגים יהודיים? ידעת משהו על ישראל?
"חג מולד, חג המהפכה, אלה היו מבחינתי החגים האמיתיים. היהדות התבטאה בזה שאבא היה מוציא יום מחלה ביום כיפור ונשאר בבית, ובפסח היו מכניסים מין קרקרים ענקיים הביתה, ואומרים, 'אם אתה רוצה, תאכל את זה במקום לחם. אם לא, אתה לא חייב'. ישראל בכלל היתה דבר מאוד מבלבל. מרגע שאתה מסוגל לתפוש משהו, מכניסים לך לראש שאתה גדל ברוסיה שהיא המדינה הכי טובה בעולם, שיום אחד האידאולוגיה שלה תשתלט על כל העולם - בגדול, לא ממש שונה מהתחושה שמנסים להעביר לילדים שלי במדינת ישראל. ואתה קורא עיתונים, ויש המון חומרים על ישראל. המחבלים הם 'הפרטיזנים לוחמי החופש הפלשתינים', וצה"ל זה 'צבא הכיבוש', ואתה איכשהו מבין שאתה באיזשהו
"יום אחד ניגשתי לאבא שלי עם אייטם שהוצאתי מעיתון 'האמת של החלוצים' על הכפרים הערביים הנחרבים והפליטים, ואמרתי לו, 'תגיד, למה אנחנו לא יכולים לעשות כלום נגד המדינה הזו? למה אנחנו לא גומרים אותם?'. הוא קודם כל קילל, ואחר כך הסביר לי שישראל זו מדינת היהודים, ושיכול להיות שיום אחד, לא מחר, לא מחרתיים, ניסע לחיות שם. זו היתה בשבילי מכה. אנחנו? ניסע לשם? לאלה שמפציצים את הפרטיזנים הערבים? נעזוב פעם את המקום הנפלא הזה? ופתאום אתה מתאהב בפעם הראשונה באיזו ילדה בכיתה, ואתה אומר לעצמך,'רגע, הכל זמני. אולי גם אותה לא אראה יותר'".
כשהיה בן 12 וחצי הגיעה המשפחה לארץ. כבר בשדה התעופה בישרו נציגי הסוכנות למשפחה שאת ביתה החדש תבנה בנתיבות. "עזבנו מדינה אחת ועברנו לאחרת, ומיבשת אחת לאחרת, אבל בעצם לא הרבה השתנה. גם כאן יש מין שכבה שלטת כזו שאומרת לך,'תשמע, אנחנו כבר החלטנו בשבילך מה תהיה, איפה תהיה, ורצוי שככל שהגעת מעיר יותר גדולה ככה נדחוף אותך לחור יותר קטן, כדי לעשות פיזור אוכלוסין'. אבל אבא שלי התעקש. כבר בשדה התעופה הוא אמר להם, 'איפה זה נתיבות? תראו לי במפה'. אמרו לו, 'זה בין ירושלים לתל אביב'. אז הוא אמר, 'תראו לי איפה'.
"הפקיד פתח מפה בחוסר חשק מוחלט, שם את האצבע בין ירושלים לתל אביב, וירד קצת דרומה. '300 קילומטר, מה זה בשבילכם?'. אז אבא שלי אמר, 'עד שאתם לא שמים אותי בתל אביב, אני לא זז מפה'". ארבעה ימים ולילות התבצרו ההורים בשדה התעופה-הבן נשלח בינתיים לקרובים בקריות-עד שהושגה לבסוף פשרה, והמשפחה נשלחה למרכז קליטה במבשרת ציון. "מלא קוביות לבנות באמצע ההרים, עם ארבעה מגדלי שמירה. מין מחנה ריכוז חמוד כזה, ביתי". זיידמן לא ידע זאת אז, אבל הסצנה בשדה התעופה היתה אחת ההזדמנויות האחרונות שלו ליהנות מהמתיקות שבלהיות ילד, שלכל דואגים אמו ואביו.
"באותו מעבר גבול הפכו אבא ואמא לשני גמדים מבוהלים", הוא כותב בספרו. "מאז... ציפה במשך שנים, לשווא, שיחזרו לדוביותם הכל יכולה. וברגע מסוים, שנשמט מזיכרונו, ויתר והשלים עם זה. הורים כל יכולים ומהגרים-לא נדבק ביחד". "אתה קולט שמשהו פה משתנה, בין אם אתה רוצה או לא רוצה", הוא אומר, "ומאוד לא רציתי. זה היה מאוד נחמד להיות ילד, אבל פתאום הפכתי למין כלב נחייה של ההורים שלי. ההורים הופכים לתלמידים, לומדים באולפן, באים בערב, אני עוזר בשיעורי בית.
"ואז, יום אחד, חודשיים אחרי שהגענו לכאן, ראיתי את אמא שלי נשענת על החלון, מסתכלת על העצים, ובוכה. ובשבילי אמא בוכה זה היה כאילו... כלו כל הקצין. אבא לא היה הרבה בסביבה - הוא עבד נון-סטופ בשמירה, כבר אז זה היה הספציאליטה של הרוסים - והיא שיתפה אותי בדברים שאמא לא משתפת ילד. שהיו ימים שהיא חיפשה את העץ הכי גבוה. שהיא לא יכולה, שהיא רוצה הביתה, שהיא תיקח אותי מפה. ואז מתחיל תהליך זהה לחלוטין לזה שחוויתי בשנתיים האחרונות במולדת.
"אל תלמד עברית, כי זמננו פה קצוב, אל תפתח חברויות, אל תתאהב. עזוב, זה זמני, אתה תזוז מפה. אל תיקשר, כי זה תכף ייגמר. העניין הזה של לא להיקשר טבוע בי היום, עד לשד עצמותי. אני לא אומר את זה עכשיו בקטע של הראיון המבכיא עם הסופר המיוסר. זה באמת ככה. אתה בא לבית ספר ואתה אומר,'אלה? אני לא אראה אותם יותר'".
אביו של זיידמן, שפרח בימיו הראשונים בארץ, סירב בתחילה לשמוע על עזיבה, אבל במהרה היוצרות התהפכו. אמו החלה ללמוד הוראה-ברבות השנים הפכה לסגנית מנהלת בבית ספר ברמת אביב-השתלטה על השפה בקלות והשתלבה היטב, ואילו אביו שינה את יחסו לגמרי. "הוא הפך מצלם עיתונות לצלם חתונות, ופה התחיל בעצם ההיפוך שלו. קהל היעד של צלמי חתונות הוא קהל מאוד ספציפי, שבינו לבין אבא שלי לא היה הרבה קשר, אבל דרכם הוא פיתח לעצמו תפישה של מה זה עם ישראל. 'עם ישראל חיה' היה מבחינתו הביטוי האולטימטיבי. הוא התחיל להבין שמדינת היהודים זה לא איזו מדינה של אינטלקטואלים פיזיקאי גרעין. אמא שלי מדברת עברית ברמה אקדמית, ואילו הוא בקושי מסוגל לשאול את הנכד שלו 'איך את מרגישה', יושב כל היום מול הערוצים הרוסיים. הוא אומר שאם היה לו היום כוח, הוא היה לוקח את כולנו מכאן".
שפתו של זיידמן, גם זו המדוברת, עשירה במשחקי מילים, ספק סלוגנים: לרוסית המקומית, המעוברתת, הוא קורא "רוסיאתית"; לבושה נוכח מוצאו, "בושת שורשים". אשתו הצברית, אילנה, במקור משכונת בית הכרם בירושלים, היא בשבילו ילידת "בית הקרם".
"עכשיו תנחשי איפה השגנו דירה זמנית מהסוכנות", הוא מחייך. "דירה זמנית מהסוכנות - בכיכר המדינה. לא הזוי? אני, עולה חדש, שאומרים לו 'תשמור על המכנסיים כי את הזוג הבא נקנה באוקטובר', מגיע עם סנדלים עם גרביים לעירוני ד', לגמרי בשוק, רואה אנשים מתניעים בבוקר איזה אוטו דו מושבי עם גג נפתח. "במקביל, בבית, זו משפחה שכל אחד חי בה את החיים שלו. שלושה אנשים שכל מה שמקשר ביניהם זה מקום שהם נפגשים בו, ולא באופן מסונכרן. פה ושם ארוחת בוקר, ארוחת ערב. ברור מאוד לכולם שכל אחד צריך לבקוע מהביצה לבד. ההתפרקות הזו קרתה בהמון משפחות, גם בעלייה של שנות התשעים".
זה לא אמור להיות בדיוק ההפך?
"כל אחד עסוק במאבק הישרדות פרטי. ואתה יודע שאתה צריך להתנתק, גם פיזית, מההורים, וכמה שיותר מהר, כי זה סוג מסוים של משקולת שאתה סוחב עליך. כל המאמצים שלך מושקעים בכור ההיתוך. להיטמע. לעקור את השורשים ולהתחיל להצמיח שורשים חדשים. זה היה תהליך אינטנסיבי, כואב ומענג באותה מידה, של היטמעות בחברה שאין בה רוסים. ועם כל הסבל הפנימי, הייתי מהר מאוד אחד מהחבר'ה. זה שהלכתי מכות מאוד עזר לי".
ורק את השם לא שינית.
"זה לא שלא ניסו, אבל האלטרנטיבות לא נעמו לאוזני. הציעו, למשל, ברוך, ובלי לחיות יום אחד בארץ עלתה לי מיד תמונה של איש שמן, עם כרס משתפלת. או דב. אז נשארתי עם בוריס. הדבר היחיד שהסכמתי לעשות זה התאמה. כי בוריס ברוסית מבוטא בכלל'באריס'. ' בוריס' זה דבר לגמרי ישראלי. אז אמרתי, בוריס, בסדר, שיהיה".
ובכל זאת, יכולת אחרי חצי שנה לבחור לעצמך איזה "יוגב" או "נמרוד".
" בשנות התשעים, שנות העלייה הגדולה, היה לי חשק נורא חזק לשנות את השם. בוריס הפך פתאום לשם של שומר בקניון סלאש מאפיונר. עם כל ההתייפייפות של ארץ קולטת עלייה, זו נתפשה כעלייה של סרסורים, מאפיונרים וזונות. היה לי אז סטודיו לעיצוב גרפי, וברגע שאתה מתקשר למזכירת מנכ"ל ואומר'מדבר בוריס זיידמן', אתה בעצם פסול מההתחלה. כי בוריסים לא מדברים עם המנכ"ל. היום כבר חלק מהמנכ"לים הם בעצמם בוריסים, אבל אז זה היה אחרת. אבל כנראה שבכל זאת רציתי לשמור לעצמי משהו מהעבר, כי לא שיניתי. במקום זה היו לי כל מיני טריקים. להגיד, 'שלום, מדבר זיידמן'. אז זה תפס בכמה מקומות, אבל אז כשהיו שואלים את השם המלא הכל היה קורס. פעם או פעמיים ניסיתי 'בורי', בלי הסמ"ך בסוף, כי בורי זה נשמע כמו מין שם חיבה לא ברור כזה. לא עבד".
בצבא - ישראלי לכל דבר ועניין עם גיבנת קטנה של בוריס - שירת בשריון, ולאחר מכן למד עיצוב גרפי בבצלאל, שם גם הכיר את אשתו אילנה, אם ילדיו, דניאל, 15 וחצי, ונועה, 12. מלבדו, איש בבית אינו מדבר רוסית, וגם זיידמן עצמו, במשך שנים ארוכות, לא השתמש בה כמעט. כשהיה רואה את מספר הטלפון של אמו על הצג, בחברת אנשים מסוימים, הוא מספר, לא היה עונה. השינוי הגדול הגיע אחרי כמה שנים בעולם הפרסום, שאליו התגלגל זיידמן בתום קריירה עצמאית כבעל סטודיו לעיצוב.
"התחלתי לצלול לתוך כל העשייה הפרסומית, בלי להכיר בעובדה שאתה נמצא במסגרת הכי סכינאית והכי אינטריגנית שאפשר להמציא. אני מניח שעכשיו כמה חבר'ה מהברנז'ה יקראו את השורות האלה, אז חלקם יהנהנו בהבנה בראש, חלקם יגידו, 'הוא יורק לבאר שממנה הוא שתה', וחלקם יגידו 'תראו מה הלוזר אומר', אבל כולם יודעים בסופו של דבר שאין מסגרות יותר סכינאיות מאשר משרדי פרסום גדולים. עשיתי את הדברים הכי גדולים והכי נחשקים, והייתי אחד האנשים האומללים עלי אדמות".
בין היתר עבד זיידמן בשלמור-אבנון-עמיחי, בטמיר-כהן (היום JWT) ואחרים, ולבסוף הגיע למשרת ארט דירקטור באדלר-חומסקי, שם גם הפך לחברו הטוב של הסופר (והקופירייטר דאז) אשכול נבו, שעודד אותו מאוחר יותר לכתוב את הספר. "לא היה אף יום משעמם. שעות עבודה מטורפות, עשייה טלוויזיונית פר אקסלנס, במאים, מפיקים, מלהקות, שחקנים, מה לא. ויחד עם זה אני מוכרח להגיד לך, שכל בוקר, כשהייתי נכנס למשרד, מעביר את הכרטיס ומקיש את הקוד, הייתי אומר לעצמי, 'בוריס, לסבא וסבתא שלך, כשעמדו לפני הבור, היה יותר קשה. תבלע את הבחילה, תיכנס, ותתחיל את יום העבודה'. עד כדי כך. ולא מילימטר פחות.
"הברנז'אות, והצורך לעמוד כל הזמן על המשמר, והתחרויות הסמויות והלא סמויות, זה סוג של בהמיות. אתה לא יכול להיות חזק בלי להיות בהמה. ואדלר היא מסגרת של אנשים חזקים. כשאתה נוסע קדימה, מתקדם עם מחלקה של טנקים, אתה דורס כל מיני פרחים וצמחים בדרך".
איך זה להיות בוריס במשרד פרסום תל אביבי?
"יום לפני שהתחלתי לעבוד בטמיר-כהן הלכתי סוף סוף למשרד הפנים, עמדתי יפה בתור, ושיניתי את השם לברק זיידמן, עם 'בוריס' בסוגריים. די, נמאס לי, וגם לא ראיתי איך נותנים ל'בוריס' לכתוב תסריטים לסרטי פרסומת. אז ניסיתי להפוך לברק ונכשלתי כישלון חרוץ. זה כל כך לא התחבר לי מבפנים, שנשארתי בוריס.
"אני זוכר שיום אחד שמעתי את הבוס באחד ממשרדי הפרסום שעבדתי בהם אומר לאיש הקריאייטיב, שעמד לידי, 'תשמע, אני רוצה תסריט בלי שחורים ובלי ערבים'. אז הוא שאל, 'אז מה נשאר?'. והבוס מצביע ככה עלי ואומר לו, 'אלה'. אבל אם להיות הוגן, אני לא חושב שהרוסיות שיחקה פה באמת איזשהו תפקיד. התחושה המאוד חריפה שאתה מקבל במשרדי פרסום, וזה לא קשור לעניין הרוסי, היא שבגיל 40 אתה סוס מת, ולא משנה כמה אתה סוס עבודה. אסור לך להיות שמן או זקן. ולהרגיש סוס מת בגיל 40 זו תחושה איומה. אתה מתחיל להאמין בזה. אתה מתחיל להאמין שמה שנשאר לך לעשות זה לכתוב צוואה ולעלות לאיזה בניין גבוה ולהגיד 'חבר'ה, היה נחמד'".
בסופו של דבר קיבל מישהו אחר את ההחלטה בשבילו: זיידמן פוטר מאדלר-חומסקי ונכנס למשבר עמוק. "זו היתה טרגדיה גדולה, בכל זאת, לעוף מאדלר-חומסקי זה לא בדיוק כמו לעוף מחשמלית בעיר הולדתי שברוסיה בגלל שמישהו קרא לי 'ז'יד'. זה לעוף מקריירה. ואז הבנתי שאני עומד פה בפני איזה צורך עצום, מטאפורית, למות או להיוולד מחדש. ולכן, בתור סוס מת החלטתי לעשות עוד כמה סיבובים בהיפודרום לפני שאני הולך לשחיטה".
זיידמן השיב למודעה מטעם הסוכנות לאיתור שליחים למדינות חבר העמים, ובמקביל קיבל הצעה להקים מחלקת פרסום בחברה בגוש משגב בגליל. בסופו של דבר, בתום שלושה שבועות של ניתוק מן היקום, חוסר שינה, כדורים ומה לא, החליט לוותר על ההצעה מהסוכנות, שחייבה אותו להשאיר את משפחתו מאחור, ולהיענות להצעה מן הצפון. משפחתו נשארה מאחור, בקטן: היום הוא הבעלים של חברת פרסום קטנה, שאותה הוא מנהל מחדרו השכור בביתן של זוג נשים בגליל; מעליו מתגורר נהג משאית גרוש. לאשתו ולילדים ברמת אביב הוא חוזר בסופי שבוע.
"התוכנית היא שהם יצטרפו אלי מתישהו, למרות שלא ברור מתי", הוא אומר. "לא רצינו שהם יעברו צפונה לפני שכל ענייני העבודה כאן מסתדרים, וגם להם יש בינתיים חיים בתל אביב. אז נכון שאני מתחיל כמעט כל מונולוג על המצב המשפחתי שלי בזה שאני לא פרוד ולא גרוש, אבל זו זוגיות טובה. טובה יותר מאשר אם הייתי מגיע כל לילה אחרי שאכלתי פיצה בחדר ישיבות של אדלר-חומסקי, ומקלל, ושם בצד את זה שיש לי ילדים נפלאים, ואישה מדהימה, ורק חושב כל הזמן איך לשרוד את היום הבא. אני מתגעגע מאוד, אבל אם לבחור בין שני המתכונים, אין בכלל ספק".
זיידמן לא לקח, אמנם, את ההצעה מהסוכנות היהודית, אבל אל בוריס הישן כבר התקשה לחזור. "בגליל מצאתי נוף שלא ממש, אבל קצת מזכיר את נוף ילדותי. מצאתי חורף שהוא לא ממש חורף, אבל הוא קצת פחות דרדלה מהחורף בתל אביב. מצאתי אנשים שיש בהם מן הרוסיות האמיתית, בלי הסופיסטיקציה התל אביבית שיצאה לי מכל החורים האפשריים. יש לי המון סטודנטים 'רוסים', מה שנקרא, ואני מדבר איתם ברוסית. אני שומע המון מוזיקה רוסית. הבנתי שלא חייבים לצחוק מהבדיחה על כך שכל רוסייה זונה וכל רוסי מאפיונר, אפשר גם לדחות אותה בבוז. כל הסגנון הזה של הנשים הרוסיות, כל הפינס הזה, והתקתוק של הציפורניים והעקבים והכל, שפעם נורא דחה אותי, היום מושך אותי בטירוף. אני חושב שהביטוי 'יציאה מהארון' מאוד מדויק. יצאתי מארון הרוסיות. אפשר להגיד בקלישאה שזו סגירת מעגל, ואפשר להגיד שזו סגירת מעגל גם בלי לחבר את המילה קלישאה. איך שרוצים".
נא להמתין לטעינת התגובות
