הפחד שלהם מעצמם
לכבוד ההקרנה החגיגית של הסרט המדובר "הבופור" הערב בישראל, היינו חייבים התייחסות של סרן (במיל.) מורעל מהצנחנים שאכל את כל החצץ בכל לבנון, ועכשיו רואה את השחקנים שלא עשו צבא על המסך. היו כמה אושיות תרבות בסביבה שהרגישו צורך גדול להתייחס לעובדה הזאת. דווקא את הקצין הקרבי שלנו, הרזומה האישי של השחקנים ממש לא מעניין. ג'נטלמן
כקצין קרבי, זה העשור השני שאני עדיין מחפש את אותם המונים שלחמו יחד איתי וחבריי במלחמות לבנון, הראשונה והשנייה. אך לצערי אין אני יודע מי הם, כי האמת ההיסטורית תעיד שכל כך מעטים נשאו ונושאים בנטל, יום-יום, שעה-שעה, נטל שאינו נגמר עם השחרור אלא ממשיך עשרות שנים לאחר מכן במילואים.
נדמה לי שהשתלחות זו היא כעין מגננה ממצב לא נוח כשלהו, וכאן נגלה כוחו הגדול של הסרט "הבופור", המסוגל, כמו הטובה ביצירות האמנות, להאיר את פניהם של הצופים בה, ולחדד בהם את האמת והפחדים שלהם מעצמם - והם הם אלו שמדאיגים אותם.
אמנות המשחק היא אחת מהאמנויות המרכיבות את אמנות הקולנוע, אך עם זאת אחת המרכזיות שבהן בעצם היותה "בחזית" היצירה. משחק הינה אמנות מורכבת שדורשת כישרון, עבודה קשה, התמקצעות בה ומעל לכל סוג של הקרבה. אינני מכיר אישית את שחקני הסרט, ואיכויות משחקם הוא עניין של שיפוט אינדיבדואלי של כל צופה וצופה ביצירותיהם.
עדיין, מעט משונה העובדה שהדיון הציבורי העיקרי לגבי יכולתם של אותם שחקנים לגלם את הדמויות בסרט סובבת סביב השאלה אם עשו צבא או לא. ואם כן היו עושים? שמה הייתה נשאלת השאלה האם היו לוחמים או לא? ואם היו לוחמים? הייתה נשאלת השאלה האם הם עדיין עושים מילואים או לא? יסלחו לי הקוראים ה"מוסריים" אך שאלות אלו באות להדגיש נקודה שאינה רלוונטית כלל כשמדובר על יצירתו של סרט.
מהיכרותי עם תעשיית הקולנוע אני יכול לומר שאין הרבה שחקנים ששירתו בצבא כלוחמים. מדובר במיעוט. אחרים שירתו בצבא בתפקידים שונים, וחלקם לא שירתו וסיבותיהם עימם. כבמאי אני יכול לומר שבתהליך ליהוק לסרט ישנם שיקולים רבים ומכריעים, חלקם עניינים כגון איכות משחק, התאמה לתפקיד, דמות השחקן בציבור וחלקם קצת פחות כמו מידת כוכבותו של השחקן.
אין בי ספק שיש משהו מקומם באדם המסתכל רק על טובתו האישית, ואף שיכול הוא, במדינה שבה הגיוס לצבא הוא עדיין כביכול חובה, להשתמט מהצבא ולא למלא את חובתו כלפי החברה בה הוא חי וממנה הוא ניזון. אך דברים אלו משליכים על ה"אדם" שבו ולא על ה"שחקן" שבו. ואני חושב שיש הפרדה מהותית בין שני אלו. רבים הם האמנים שהתגלעו בהם חסרונות, כמו כל אדם אנושי, ועדיין הם היו ענקיים באומנותם והעניקו מתנה בדמות יצירותיהם לעולם.
לשאלה המוסרית, שנגזרת מחובה חברתית הנהוגה בארצנו אין משמעות
אם השחקנים ה"משתמטים" יצליחו לגלם את הדמויות בצורה אמינה וטובה ויצליחו לעורר בנו אהדה כלפיהם אז את שכרם הם הרוויחו בצורה הטובה ביותר בלי קשר להוויתם האמיתית. אמנות טובה עלולה לעיתים להרגיז, וזה לא משנה כל עוד היא אמנות טובה שמצליחה להתעלות ולרגש אותנו. מבלי להמעיט בגודל ההישג של יוסף סידר בזכייתו בפרס וכצופה שמצפה לראות את "הבופור" חובת ההוכחה היא עדיין על היוצרים.
הכותב הינו במאי צעיר שמשלים את סרטו העלילתי הראשון "מפטיר", וסרן (מיל.) בצנחנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
