כבר לא בן חורג
דוד פישר, מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע וטלויזיה, היה בברלין וראה את השינוי לנגד עיניו: הקולנוע הישראלי מעניין את העולם. לגבי אוסקר? יש עדיין זמן
להצלחה של סרטים ישראלים בזירה הבינלאומית יש משמעות תדמיתית וכלכלית. היא גורמת לכך שהקהל הישראלי הגאה בהצלחות הקולנועיות שלנו ינהר לצפות בסרטים הזוכים, יחדש את האמון שלו בקולנוע הישראלי, ויצפה בסרטים נוספים שמזלם אמנם לא האיר להם פנים בחו"ל, אבל פוטנציאל ההצלחה שלהם בארץ עדיין גבוה. דוגמא מובהקת לכך היא הסרט "אביבה אהובתי" שבניגוד לסרטי קולנוע אחרים לא זכה בפרסים בינלאומיים, ייתכן שבגלל שאין בו אספקטים פוליטיים, אבל בארץ היה לסרט המצליח ביותר בשנת 2006.
בחו"ל, המשמעות היא כי בניגוד לעבר כשהקולנוע הישראלי נתפס כבן חורג של תעשיית הקולנוע העולמית, כיום הוא נתפס כילד לגיטימי ואפילו מצטיין שמושך תשומת לב מיוצרים, מפיקים ומפיצים שרוצים בכל פעם מחדש לצפות בסחורה הישראלית. כשהסחורה היא משובחת ואפילו זוכה בפרסים, הסיכוי להפיץ אותה בבתי קולנוע בכל רחבי העולם עולה, ואיתו עולה גם פוטנציאל הצפייה של צופים רבים שהמידע היחיד שיש להם על ישראל הוא בעיקר דרך מהדורות החדשות. יתרה מכך, מפיצים נאבקים בינם לבין עצמם מי יזכה בזכויות ההפצה, ומי שמרוויח מכך הוא היוצר ומפיקיו של הסרט. כיום הקולנוע הישראלי נמצא במקום שאליו הגיעו לא מכבר הקולנוע האיראני, הדני והפינלנדי שנחשבו לאלמוניים בזירה הבינלאומית, ופריצת הדרך המשמעותית שעשו פילסה את דרכן של תעשיות הקולנוע במדינות אלו לקדמת הבמה.
משמעות נוספת המשליכה על הקולנוע הישראלי היא בהקשר של סרטים ישראלים עתידיים. כל יוצר זקוק למשקיעים שיראו את הפוטנציאל הכלכלי הקיים בסרט שלהם וישקיעו בו ממיטב כספם. כל משקיע יודע כי הסיכוי כי יראה רווח כלכלי מהשקעתו הוא קטן, וכי הסיכוי להפסד גבוה יותר. הצלחה של סרט ישראלי בחו"ל מגדילה את הסיכוי למשוך משקיעים לא רק מהארץ אלא גם מעבר לים, והתוצאה תהיה לא רק הגדלה של מספר הסרטים הישראלים המופקים בשנה, אלא גם השקעה כלכלית גבוהה יותר בכל אחד מאותם סרטים.
וכמו בכל תוכנית עסקית מצליחה חובה להצביע גם על הסיכון. בענף הקולנוע טמון הסיכון שנמצא את עצמנו "מייבאים" החוצה את בכירי היוצרים שלנו, שינסו להגשים את החלום ההוליוודי. הישראלים אינם היחידים ששואפים להגשים את החלום. לא מעט במאים דנים, צ'כים ובריטים פועלים כיום מחוץ למדינותיהם ותעשיית הקולנוע המקומית הפסידה אותם. אני מקווה כי יוסי סידר, במאי צעיר שביים בהצלחה רבה כבר שלושה סרטים, ימשיך ויראה בישראל לא רק את ביתו, אלא גם את המקום שבו ימשיך ויביים את יצירותיו.
אני נתקל לא מעט בשאלה מדוע ההצלחות של הקולנוע הישראלי הבאות לידי ביטוי בפסטיבלים יוקרתיים כמו סאנדנס, ברלין וקאן, אינה באה לידי ביטוי בתחרות האוסקר, שם לא היה לנו נציג ישראלי מזה למעלה מעשרים שנה. במבט ראשון זה אכן מפתיע. הקולנוע הישראלי טוב היום לאין שיעור מזה שהיה בעשורים הקודמים, ובכל זאת במהלך שנות ה-60, ה-70 וה-80 היו לא מעט סרטים שהגיעו לשלב הגמר
יחד עם זאת, צריך לקחת בחשבון שגם הכללים השתנו. מערכת יחסי הציבור, השיווק והפרסום שנדרשת כיום בכדי להצית את לבו של חבר האקדמיה האמריקאית היא גבוהה לאין שיעור מזו שנדרשת לפסטיבלים האירופיים, והאמצעים הכלכליים הנדרשים לשם כך אינה מצויה בכיסו של המפיק הישראלי. לצד זאת צריך לציין כי האוסקר הוא למעשה "פסטיבל הפסטיבלים". המקום שאליו מתנקז מספר עצום של סרטים שהוקרנו באין ספור פסטיבלים, והתחרות היא על כן קשה יותר.
הצלחתו של הקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי, מוכיחה עד כמה חשובה ומשמעותית ההשקעה מצד המדינה שבאמצעות חוק הקולנוע מעבירה ליוצרים את הכסף הנחוץ לביסוסה של תעשיית קולנוע משפיעה. שום גורם פרטי לא יכול להוות אלטרנטיבה להשקעתה של המדינה. בסופו של דבר מסתבר כי ההשקעה משתלמת: הקולנוע הישראלי הוא כיום השגריר הטוב ביותר של ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
