אם תרצו זה מה שתקבלו
הצעת החוק המחייבת יוצרים להצהיר על נאמנות למדינה היא חלק מטירוף לאומני שהחל ב"בופור" ויצא מדעתו ב"עג'מי". וזאת רק ההתחלה

סממני הטירוף הזה החלו לפני כשלוש שנים עם ראשית ההקרנות לעיתונות לקראת הצגות הבכורה של "בופור" סרטו של יוסף סידר. יש אומרים שההתקף הלאומני ההוא נבע מתחושת העלבון של התבוסה הצבאית של צה"ל, שהתבטאה בעצם הנסיגה מדרום לבנון, שהיא נושא סרטו של סידר.
בכל מקרה, אם יש הגדרה לעצם המונח חשיבה מטורללת הרי שהיא מצויה באותה מתקפה כנגד איתי טיראן ואושרי כהן, שנטען כי אינם ראויים לגלם בקולנוע חיילי צה"ל משום שלא עשו שירות צבאי מלא. העובדה שהיו רבים שבלבלו בין פיקציה אמנותית לבין איזשהו אתוס לאומי, מעידה על שיבוש המצפן האישי, בלבול בין תדמית למציאות וגם על איזושהי נואשות אצל מי שברור להם כי הפסידו כבר את הקרב ההיסטורי ומנסים להיאחז בשטויות של סמנטיקה כדי להציל את הכבוד הציוני הרמוס.
אותו טירוף לאומני התגבר כאשר שני השחקנים המותקפים, דווקא הם, היו אלה שגילמו את התפקידים הראשיים בסרט "לבנון" שגם בו הם מגלמים חיילים ישראלים הפולשים למדינה הצפונית השכנה. העירוב בין אתוס לאומי למעשה האמנותי קיבל אפקט מהדהד עוד יותר לפני פחות משלושה חודשים בערב חלוקת פרסי האוסקר כאשר סכנדר קובטי, אחד מצמד הבמאים המעולים שיצר את "עג'מי", הסביר למראיין כי אינו מייצג בהוליווד את מדינת ישראל כי אם את יצירתו שלו העוסקת בין היתר בעלבון המיעוט הערבי המופלה לרעה בעירו יפו.

מובן ששמורה לקובטי זכות טבעית להצהיר על הדברים הללו ולהאמין בהם בכל לבו. סרטו "עג'מי" זכה לתמיכה מקרן לעידוד קולנוע ישראלי השואבת כספיה מתקציב המדינה. אם קובטי הוא אזרח ישראל ואף משלם מסים כחוק, זכותו המלאה לקבל כספים אלה שאינם מותנים בשום פנים ואופן בהצהרות נאמנות שלו. שהרי יש מדינות, ודווקא כאלה שישראל שומרת איתן על קשרים הדוקים, שבהן מתיר בית המשפט העליון לאזרחיהן לשרוף את דגלי המדינה ולבזות סמלים לאומיים אחרים כמו ההמנון.
אם סרג' גינסבורג העז לפני שנים להגיש ביצוע משובש בכוונה תחילה של "המרסייז", המנונה של צרפת הגאה, ואם ג'ימי הנדריקס הוסיף ממד של דיסטורשן להמנונה של ארה"ב, אין
יתרה מכך: בחודשים האחרונים משתולל ויכוח אלים כמעט בין מיעוט מקומי זעיר הדורש מארצות העולם את החרמתה של התוצרת הישראלית לסוגיה לבין רוב ענקי בציבור הזועק כלפיהם "בוגדים בוגדים". על פי התפיסה הדמוקרטית הבסיסית ביותר - וישראל היא כידוע הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לפחות בעיני עצמה - זכותם של אותם אנשי מיעוט גם לקבל כסף מהמדינה ובה בעת לדרוש מאחרים את החרמתה. הם אזרחים, הם משלמי מסים ושמורה להם זכות הבעת דעה. כל זאת עד שבית המחוקקים הירושלמי בהרכבו הנוכחי המגונה יחליט ההפך. והיום הזה מתקרב ועוד איך.

קודם לפסטיבל הסרטים שמתחולל כעת בקאן, נערכה באותו האתר התכנסות מ.י.פ - פסטיבל הטלוויזיה השנתי שאליו נוהרים מרחבי תבל קניינים מפתחי פורמטים ומנהלי תוכניות. אחד הפורמטים שהוצעו למכירה בהתכנסות האחרונה בחודש שעבר היה פורמט יפני שהוא ספק שעשועון ספק תוכנית ריאליטי. במרכז הפרויקט הטלוויזיוני הזה, שעליו דווח כי צבר השנה נתוני רייטינג נאים במולדתו, מצויים שלושה מתחרים צעירים שמשימה אחת ניצבת בפניהם; עליהם לנחש מי משלוש הבחורות הלוטשות בהם עיניים שוקקות היא בתולה שלא ידעה גבר מעודה. הזוכה הוא זה שקולע בול לזהותה של גברת זו והפרס הממתין לו הוא זכות הלילה הראשון עם המאושרת.
המצלמה הסקרנית מתעדת את המפגש המרגש במיטה ומטלית ספוגת דם מוצגת בגאווה לנוכח העדשה החטטנית על ידי הבותק המצטיין כהוכחה להשלמת משימתו הטלוויזיונית. לא נמסר כמה רשתות שידור רכשו את הזכויות לפורמט וגם לא איך בדיוק מתקיימים האודישנים לבחירת הבנות.