מי ידע שכך יהיה
דווקא בועז שרעבי, האיש שבמשך עשור שלם החליף את האקורדים בבלגנים, מפתיע באלבום מרגש. אולי הסערות בחייו האישיים הכניסו שטוזה לקיבעון היצירתי
בטריטוריית זמר השמאלץ עתיר הרגש והנשמה, שרעבי רשם פה כמה שיאים שהעלו אפילו בעיני בכירי המדור לחלוחית. אבל אחרי הקאמבק המדהים שלו מ-1984, עם "אצלי הכול בסדר", שהמשיך עשור שלם ברצף של אלבומים מצוינים, עושה רושם שהוא נתפס על נוסחה מנצחת, והמשיך עם אותו הרכב גם הרבה אחרי שהפך לקבוצת תחתית. ובמילים אחרות: השטאנץ של זמר נשמה, עם תזמורת רבת רושם, שירים רומנטיים ופזמון הנוסק לגבהים לקראת סוף השיר כבר מיצה את עצמו. לגמרי.
בייחוד כשחושבים על הרקע המוזיקלי המגוון שלו. מי זוכר, למשל, ששרעבי החל את הקריירה כמתופף בלהקות קצב? או שהיה מהראשונים בארץ ששילבו בטבעיות בין פופ למוזיקה מזרחית? הכול נותר רק כזיכרון עמום ב"מומה". והוסיפו לכל אלה את העובדה המצערת שכיוצר, הבאר של שרעבי הלכה והתרוקנה. לא פלא שאת מקבץ השירים המקוריים האחרון שלו, האלבום "כשאת נוגעת בי", הוא הוציא לפני כעשור. האיש היה תקוע. משהו, או מישהו, היה חייב לנער אותו.
זה בא בבום, בצורת שרשרת של אירועים מביכים שנפרטו בהרחבה בתקשורת, ועירבו בין ספריי נגד ג' וקים, ספריי נגד מנהלים אישיים וספריי נוזלי נגד עצבות. בפרקים הבאים נרשמה נטישה לאילת, נישואים, הורות מאוחרת ובאופן כללי - הורדת פרופיל רבתי.
כל הג'אז הזה הוליך לאלבום החדש שלו, "לנשום", בצוותא עם הפקדת מושכות מפתיעה בהיקפה, אצל הינוקא עמית צח. בנו של שלמה צח, מי שהיה האמרגן של שרעבי בשנותיו הראשונות, כתב את כל הטקסטים לאלבום, הפיק אותו מוזיקלית והיה שותף ללחנים, עם שרעבי. צח ג'וניור הוא אמנם צעיר כרונולוגית, אבל מוזיקלית נטה תמיד לכיוון הפופ הקלאסי. במובן הזה, לא היתה מראש ציפייה לאלבום רוק כסאח, או פאנק רוק, או קנאק פופ, או היפ-הופ (וגו', וגו') של בועז. ואי הציפייה גם לא התממשה. צח לקח את הנוסחה המוכרת, שייף אותה והעניק לה גוונים חדשים, אבל בקטנה. זה עדיין אותו שרעבי מוכר, עם הנשמה היתרה והשירה הגדולה מהחיים. ואלה עדיין אותם פסנתרים ואינסוף מיתרים, עם כמה הופעות אורח מרנינות של גיטרה-בס-תופים.
השינוי הגדול באלבום נמצא דווקא בטקסטים. צח לקח על עצמו משימה יומרנית מאוד. לשרטט, במילותיו, את הפאנים הכי אישיים בחייו של שרעבי - גבר המבוגר ממנו בהרבה, וגם שונה ממנו מהותית באינספור מישורים. את הכול אפשר למצוא כאן: הטעויות, האכזבות, הפחד מהזקנה, וכמובן - האהבה. התוצאה מפתיעה באיכותה.
נכון, לצח יש נטייה לגלוש לקלישאות (נטייה שלא צורמת מדי. בכל זאת, בועז שרעבי כשלעצמו הוא קלישאה אחת גדולה). אבל נראה שדווקא הקרבה שלו לזמר, וההיכרות האמיתית ביניהם, הולידו שורות מרגשות מאוד ומפתיעות בכנותן. דוגמיות: "מקצוות חדים אני נחתכתי, בצלילים מצאתי את קולי, בין הזכוכיות, בין הזאבים, סוף סוף למדתי מי אני" ("לנשום"), או "כמה קל לאבד את הכול פתאום, ולפתע זה כמו חלום...היתה פה שלהבת, עכשיו היא דועכת, עכשיו היא כבתה" ("שלהבת"). האפקט הוא מיידי. גם ההפתעה, גם ההנאה. במשך שנים, אחד הגורמים המרכזיים שהעיבו על
אגב, את הפער הזה חוויתי גם כמראיין. פעמיים. בין הדמות הצבעונית, הסוערת, המצחיקה והטרגית במידה מסוימת שישבה מולי, ובין הציטוטים הבנאליים והדלים שהצלחתי לחלץ ממנה, נפערה תהום שחורה ועמוקה עד דלא ידע. בועז שרעבי העדיף להישאר מחופש. כל עוד זה דפק לי את הכתבה, ניחא. אבל ברגע שהמאפיין הפורימי - והלגמרי לא מצחיק הזה - גלש גם לאולפן, נוצרה כבר גרנדה פרובלמה.
במקרה של "לנשום", מתגלה בועז חדש. פגיע הרבה יותר (נדמה שאפילו בשירה, שנשמעת פתאום שבירה יותר, בטוחה פחות. וזה רק לטובה) ; מתחשבן עם עצמו; ואם בקלישאות עסקינן - רעב. לא כל השירים פה עומדים באותו רף איכות, אבל רצועות כמו "כמה זמן", " שלהבת" ו"אם את עדיין אוהבת אותי" מספקות ריגושים לכמה אלבומים שלמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
