גרור את לוגו מעריב אל סימן הבית שבסרגל הכלים בראש הדפדפן
  1. גרור את לוגו מעריב אל סימן הבית שבסרגל הכלים בראש הדפדפן (ראה תמונה).
  2. בחר "כן" (או Yes) בתיבת הדו-שיח שמופיעה.
  3. זהו, סיימת!

סגור


חיים במדע - ביוגרפיה של סטיבן הוקינג

סטיבן הוקינג אינו מדען מן השורה. הוקינג הוא אחד מבני האדם שהצליחו יותר מכל השאר, להעשיר את הבנתנו ברזי העולם. פרק ראשון מתוך סיפורו של ילד שונה ואחר, שתמיד ידע את התשובה

nrg מעריב | 9/2/2007 9:50 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הודות לאחת הגחמות המוזרות של הגורל, 8 בינואר 1942 היה גם יום שלוש־מאות השנה למותו של אחד מגדולי האינטלקטואלים בהיסטוריה, המדען האיטלקי גליליאו גליליי, וגם יום הולדתו של סטיבן ויליאם הוקינג, שנולד לתוך עולם משוסע במלחמת הכול בכול. אבל, כפי שציין הוקינג עצמו, עוד כמאתיים אלף תינוקות אחרים נולדו ביום ההוא, כך שאולי לא היה זה צירוף מקרים כה מדהים.

אמו של סטיבן, איזובל, הגיעה לאוקספורד רק זמן קצר לפני הולדת תינוקה. היא התגוררה עם בעלה פרנק בהייגֵייט, פרבר צפוני של לונדון, אבל הם החליטו שעליה לעבור לאוקספורד וללדת שם. הסיבה היתה פשוטה. הייגייט, כמו כל לונדון ורוב אנגליה הדרומית, ספגה את פצצותיהם של מטוסי הלופטוואפה הגרמני לילה אחר לילה. אבל ממשלות הצדדים הלוחמים, במפגן נדיר של הבלגה, הסכימו שאם תימנע גרמניה מלהפציץ את אוקספורד ואת קיימברידג', יבטיח חיל האוויר המלכותי שמים נקיים להיידלברג ולגטינגן. למעשה, מסוּפּר שהיטלר הועיד את אוקספורד להיות עיר הבירה של הממשלה העולמית שעמד להקים אחרי השתלטותו המיוחלת על תבל ומלואה, וביקש לשמר אותה במלוא תפארת אדריכלותה.

פרנק ואיזובל הוקינג כבר התגוררו באוקספורד בעבר – כשהיו סטודנטים. שניהם נולדו למשפחות מן המעמד הבינוני. סבו של פרנק הוקינג היה איכר מצליח ביורקשייר, שראה את כל הונו יורד לטמיון בשפל החקלאי הגדול אשר פרץ מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה. איזובל, השנייה מבין שבעה ילדים, היתה בתו של רופא בגלזגו. שתי המשפחות כאחת לא יכלו להרשות לעצמן שכר לימוד אוניברסיטאי בלא קורבנות כבדים, ובתקופה שבה מספר הסטודנטיות שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה היה קטן בהרבה מכפי שהוא בימינו אלה, הסכמת הוריה של איזובל לשקול בכלל את אפשרות שליחתה לאוניברסיטה היתה בגדר גילוי מובהק של רוח ליברלית.

דרכיהם לא נפגשו כלל באוקספורד, משום שפרנק שהה שם לפני שהגיעה לעיר אשתו לעתיד. הוא למד רפואה, ונעשה מומחה למחלות טרופיות. עם פרוץ מעשי האיבה ב־1939, הוא נמצא באפריקה המזרחית וחקר בעיות רפואיות אנדמיות. מששמע על המלחמה, הוא החליט לחזור מיד לאירופה, חצה את יבשת אפריקה ועלה על ספינה לאנגליה, בכוונה להתנדב לשירות צבאי. אך בהגיעו הביתה נאמר לו שכישוריו נחוצים הרבה יותר במחקר רפואי.

אחרי סיום לימודיה באוקספורד היטלטלה איזובל בין שורה של עבודות מתועבות, ביניהן פרק־זמן כמפקחת מס. היא נטשה את המשרה כעבור חודשים ספורים והחליטה לבחור בתפקיד שנמצא הרחק מתחת לכישוריה, במידה מגוחכת ממש – מזכירה במוסד למחקר רפואי. וכך קרה שאיזובל מלאת החיים והידידותית, המשועשעת במקצת על העבודה שמצאה לעצמה אבל המייחלת לעתיד משמעותי יותר, פגשה לראשונה את החוקר גבה־הקומה, הצעיר הביישן שאך־זה חזר ממסע הרפתקאות במחוזות טרופיים קסומים.

כשמלאו לסטיבן שבועיים, חזרה איזובל הוקינג עמו ללונדון ולהפצצות. השניים כמעט איבדו את חייהם כשהיה סטיבן בן שנתיים, עקב פגיעת טיל 2V בבית סמוך. ביתם הזדעזע, אבל הם לא היו בו באותה שעה.

אחרי המלחמה התמנה פרנק הוקינג לראשות המחלקה לפרזיטולוגיה במכון הלאומי למחקר רפואי. המשפחה נשארה בביתה בהייגייט עד 1950, שאז עברה שלושים קילומטרים מזרחה לבית גדול ורחב־ידיים, הבית מס' 14 בדרך הילסייד בעיר סיינט אוֹלבֶּנס שבמחוז הרטפורדשייר.

סט' אולבנס היא עיר קטנה, מסתופפת בצל הקתדרלה שלה, וראשיתה בשנת 303 לספירה, כאשר הוקמה כנסייה במקום שבו מצא אַלבָּן, חייל רומי שהתנצר, את מות הקדושים שלו. אבל הרומאים עמדו על חשיבותו האסטרטגית של האיזור זמן רב לפני־כן. הם בנו שם את העיר וֶרוּלַמיום, ויש לשער שהכנסייה הנוצרית הראשונה נבנתה על־גבי החורבות הרומיות שנותרו מאחור כשהתחילה האימפריה להתמוטט, וחייליה חזרו הביתה. בשנות החמישים של המאה העשרים היתה סט' אולבנס עיר אנגלית אבטיפוסית ומשגשגת, שרוב תושביה בני המעמד הבינוני. לדברי אחד מחבריו של הוקינג לספסל הלימודים, "זה היה מקום מאוד זחוח, מתקדם בדרכי החיים, אבל נורא מחניק."

הוקינג היה בן שמונה כשהגיעה משפחתו לעיר. פרנק הוקינג השתוקק לשלוח את סטיבן לבית־ספר פרטי. הוא האמין מאז ומתמיד כי חינוך בבית־ספר פרטי הוא יסוד חיוני לקריירה מוצלחת. ראיות בשפע רב תמכו בהשקפתו זו: בשנות החמישים, רוב־רובם של חברי הפרלמנט נהנו מחינוך יוקרתי בשעתם, ורוב הבכירים במוסדות כמו BBC, כוחות הצבא והאוניברסיטאות של הארץ יצאו מבתי־ספר פרטיים. ד"ר הוקינג עצמו למד בזמנו בבית־ספר פרטי צנוע, וחש שאפילו עם הרקע העיליתיסטי־למחצה הזה, הוא נתקל שוב ושוב בדעותיו הקדומות של הממסד.

 הוא היה משוכנע שעובדה זו, בשילוב עם מצבם הכספי הירוד של הוריו, היא אשר מנעה בעדו מללכת בגדולות בקריירה שלו עצמו, ושאחרים, בעלי יכולת מעטה משלו אך בעלי נימוסי חברה מלוטשים יותר, קודמו מעל ראשו. הוא לא רצה שזה יהיה גורלו של בנו הבכור. סטיבן, החליט, ילמד בווסטמינסטר – אחד מבתי־הספר המשובחים ביותר בארץ.

כשמלאו לנער עשר שנים, הוא ניגש לבחינות למלגה

בבית־הספר וסטמינסטר. הגם שאביו הצליח יפה במחקר רפואי, לא היה לו סיכוי לשלם את שכר הלימוד בווסטמינסטר ממשכורתו של מדען – מקומות כאלה היו שמורים לבניהם של אדמירלים, פוליטיקאים ואילי תעשייה. היה על סטיבן להתקבל לבית־הספר על־סמך הישגיו בלימודים; היה עליו לזכות במלגה שתממן, לפחות חלקית, את שכר הלימוד שלו. יום הבחינה הגיע, וסטיבן נפל למשכב. הוא לא ניגש כלל לבחינה, ומשום כך לא נמצא לו מקום באחד מבתי־הספר המשובחים של אנגליה.

ד"ר הוקינג המאוכזב רשם את בנו לבית־הספר הפרטי המקומי, בית־הספר סט' אולבנס – מוסד מפורסם בעל מוניטין אקדמיים מעולים, שפעל בחסות המנזר; קשריו ההדוקים עם הקתדרלה החלו, לפי המסופר, כבר בשנת 948. בית־הספר סט' אולבנס נמצא בלב העיר, בסמוך לקתדרלה, ולמדו בו 600 נערים כשהגיע אליו סטיבן בספטמבר 1952. כל מחזור נחלק לשלוש מחלקות, א', ב' וג', לפי יכולת בלימודים. כל תלמיד שהה בבית־הספר לבכירים חמש שנים, מהכיתה הראשונה ועד לחמישית, ובסופו של דבר ניגש לבחינות ברמה הרגילה (O Level), שהקיפו מגוון רחב של נושאים; התלמידים הטובים יותר ניגשו לשמונה בחינות כאלה, או לתשע. מי שהצליחו ברמה הרגילה, היו נשארים בדרך־כלל עוד שנתיים בבית־הספר, ואז היו ניגשים לבחינות ברמה המתקדמת (A Level), כהכנה ללימודים באוניברסיטה.

ב־1952 היו בממוצע שלושה מועמדים לכל מקום פנוי בבית־הספר סט' אולבנס, וכמו בווסטמינסטר, היה על המועמדים לגשת לבחינת קבלה. סטיבן היה מוכן כראוי. הוא עבר את הבחינה בקלות והתקבל לבית־הספר, עם עוד תשעים נערים בדיוק, ב־23 בספטמבר 1952. שכר הלימוד היה 51 גיני (53.55 ליס"ט) לטרימסטר.
 
 

נקל לנו לצייר לעיני רוחנו את סטיבן של אותם ימים כ"חנוּן" במדים האפורים ובכומתה האפורה של תלמידי בית־הספר, ברוח הסיפורים והסרטים הרבים מספור על בתי־הספר הפרטיים של אנגליה. הוא היה מוזר בהליכותיו וגולמני, כחוש וקטן־קומה. מדיו היו מרושלים תמיד, ולדברי חבריו, דיבורו היה עמום ולא־מובן, משום שירש מאביו ליקוי דיבור קל.

חבריו אמרו שהוא מדבר "הוקינגית". אין לפרש זאת כסימן מוקדם למחלתו; הוא פשוט היה מין ילד כזה – מושא להלצות בכיתתו, לקִנטורים ואף למעשי בריונות פה ושם. אחדים כיבדו אותו בסתר לבם, אבל רוב התלמידים לא ביקשו את חברתו. מסתבר שבימי בית־הספר לא היו כישרונותיו גלויים לעיני כול: כשהיה בן שתים־עשרה התערב אחד מחבריו, על שקית של סוכריות, שסטיבן לא ישיג שום דבר בחייו. כפי שאומר היום הוקינג עצמו בצניעות, "איני יודע אם ההתערבות הזו הוכרעה אי־פעם, או כיצד הוכרעה."

בשנה השלישית החלו מוריו של סטיבן לראותו כתלמיד מבריק, אבל מיקמו אותו רק מעט מעל הממוצע בכיתה העליונה של המחזור שלו. הוא השתייך לחבורה קטנה שנהגה לבלות ביחד ולעסוק בתחומי עניין משותפים. בין חבריו היו בזיל קינג גבה־הקומה ויפה־התואר, שנחשב לפיקח בחבורה: הוא קרא את גי דה מופסאן בגיל עשר, ונהנה מאופרה בטרם החל ללבוש מכנסיים ארוכים. היה גם ג'ון מק'קלנהן הגוץ, בעל שיער חום כהה ופרצוף עגול, אולי החבר הכי טוב של סטיבן באותה עת. ביל קלֶגהורן בהיר־השיער השתייך גם הוא לחבורה, ועמו רוג'ר פֶרניהוֹ הנמרץ, בעל הנטיות האמנותיות, שהצטרף לכיתה בשנה השלישית, ומייקל צ'רץ'. אלה היו הפיקחים והמבריקים בתלמידי הכיתה השלישית א'.

אין ספק שבני החבורה הקטנה הזאת היו התלמידים הטובים ביותר במחזור שלהם. כולם נהגו להאזין לערוץ הרדיו השלישי של BBC, ששידר רק מוסיקה קלאסית. במקום רוק'נ'רול מוקדם או ג'אז מארצות הברית, הם הקשיבו ליצירות מאת מוצרט, מהלר ובטהובן כאשר התכוננו לבחינה בפיסיקה או הכינו את שיעורי הבית בגיאוגרפיה. הם קראו את ספריהם של קינגסלי איימיס, אלדוס הקסלי, ג'ון וינדהם, ויליאם גולדינג וק"ס לואיס – "ספרים לחכמים".

מוסיקה פופולרית נמצאה מן העבר השני של "פרשת המים הגדולה", למטה מכבודם, וולגרית במקצת. כולם ביקרו בקונצרטים באלברט הול. אחדים מהם שלחו יד בנגינה ממש, אבל סטיבן לא היה זריז־כפיים, ומעולם לא השתלט על כלי נגינה כלשהו. אין זאת אומרת שהוא לא התעניין, אבל לא עלה בידו להתקדם אל מעבר ליסודות הראשונים, והדבר ציער אותו כל ימיו. הגיבור המשותף לכולם היה ברטרנד ראסל, הענק האינטלקטואלי שהיה גם פעיל בחוגי הליברלים.

בית־הספר סט' אולבנס התגאה ברמה האינטלקטואלית הגבוהה מאוד שלו, ומשפחת הוקינג עמדה על כך, ולמדה להעריך זאת, מיד אחרי שהתחיל סטיבן ללמוד בו. בית־הספר סט' אולבנס סיפק סביבה מושלמת לטיפוח כישרונות טבעיים.

זכור לטוב, ונחשב מאוד, היה מר פינלי, מורה שאך־זה סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה. הוא הקדים את זמנו בכך שהקליט תוכניות רדיו והשתמש בהן כנקודות מוצא לדיונים בכיתה השלישית א'. הנושאים השתרעו מפירוק הנשק הגרעיני עד הפיקוח על הילודה, וחבקו כל דבר שהוא בין לבין. לפי כל הסיפורים, היתה לו השפעה עמוקה על התפתחותם האינטלקטואלית של בני השלוש־עשרה שהופקדו בידיו, ושיעוריו עדיין זכורים בחיבה לעיתונאים, לסופרים, לרופאים ולמדענים שהיו אז תלמידיו.

תמיד הכביד עליהם נטל כבד מנשוא של שיעורי בית, לרוב שלוש שעות בכל ערב ועוד הרבה יותר בסופי שבוע, אחרי תחרויות הספורט של שבת אחר הצהרים, שהיו בגדר חובה, ולימודי הדת בבית־הספר של יום א'. למרות הלחצים, עלה בידם למצוא מעט זמן כדי להתראות איש עם חבריו מחוץ לשעות הלימודים. אורח חייהם היה נזירי למדי. סדר היום של תלמידי בתי־הספר הפרטיים באנגליה של שנות החמישים היה עמוס מכדי שיוכלו להתראות עם בנות, ואפילו המסיבות היו חד־מיניות עד גיל חמש־עשרה או שש־עשרה. רק אז יכלו לבקש את רשות הוריהם לערוך מסיבות שרי בבתיהם ולתרגל את צעדי המחול שלמדו, אחרי התחרויות של שבת, באולפן למחול שבמרכז העיר סט' אולבנס.

בטרם הגיעו לגיל שבו אפשר להתענג על דברים מעין אלה, נהגו הנערים לצאת למסעות אופניים ארוכים בנופי הרטפורדשייר שמסביב לסט' אולבנס, ולפעמים הרחיקו עד ויפסנייד, כ־25 קילומטרים מהעיר. תחביב מקובל אחר היה המצאת משחקי שולחן והוצאתם לפועל. הדמויות המרכזיות בכל הפעילויות האלה היו סטיבן ורוג'ר פרניהו. הוקינג, המדען בחיתולים והלוגיקאי שכבר החל לעשות את צעדיו הראשונים, הוא שהמציא את החוקים והכללים למשחקים, ואילו פרניהו עיצב את הלוחות ואת הכלים. הקבוצה היתה מתאספת בבית הוריו של אחד החברים בחופשות ובסופי שבוע ומשחקת במשחק החדש על רצפת חדר השינה או על השטיח בטרקלין, עם כוסות של מיץ תפוזים.

המשחק הראשון היה משחק המלחמה, שהתבסס על מלחמת העולם השנייה. אחריו בא המשחק הפיאודלי שביסודו סדרי החיים החברתיים, הצבאיים והפוליטיים הסבוכים של אנגליה בימי הביניים, תשתית מפותחת ומשוכללת בדקדקנות. אבל עד מהרה התברר שיש פגם גדול בכל המשחקים האלה – כלליו של סטיבן היו נפתלים ומסובכים עד־כדי־כך שלפעמים היה צורך בחצי יום כדי לבצע מהלך אחד ולחשב את כל השלכותיו. פעמים רבות עברו המשחקים לדרך הילסייד 14, והנערים היו עולים בסך במדרגות אל חדר השינה המבולגן של סטיבן, ממש תחת גג הבית.

לפי כל התיאורים, בית משפחת הוקינג היה חריג מוזר, נקי אבל גדוש בספרים, בציורים, ברהיטים עתיקים ובחפצים משונים שלוקטו מחלקי תבל נידחים. דומה שלא איזובל ולא פרנק הוקינג הקפידו במיוחד על הסדר ועל התקינות בביתם. שטיחים ורהיטים נשארו בשימוש עד שהתחילו להתפרק; טפטים נשארו תלויים קרעים־קרעים היכן שנתלשו מעל הקירות בשיני הזמן; והיו מקומות רבים, במסדרון ומאחורי דלתות, שבהם נשר הטיח והותיר חורים פעורים בקירות.

חדרו של סטיבן היה שונה, כנראה. הוא נראה כמו מאורת מכשף, מעבדתו של פרופסור מטורף וחדר לימוד מבולגן של נער מתבגר, בעת ובעונה אחת. בתוך התפזורת הכללית נחו עבודות בית שטרם נשלמו, ספלים של תה שלא נשתה, ספרי לימוד, חלקים של דגמי מטוסים וכל מיני חפצים משונים, בערימות לא־מסודרות. על השידה ניצבו מכשירים חשמליים שאת תכליתם היה אפשר רק לנחש, ולידם כנת מבחנות שתכולתן הזנוחה הלכה ואיבדה את צבעיה בתוך האנדרלמוסיה הכללית של פיסות תיל, נייר, דבק ומתכת של פרויקטים שנזנחו בטרם הגיעו לסיומם.

אין ספק שמשפחת הוקינג היתה חבורה מוזרה מאוד. במובנים רבים היתה זו משפחה טיפוסית של אוהבי־ספר, אבל היה בה חוט של מקוריות, והיתה לה תודעה חברתית שהציבה אותה הרחק לפני המקובל בזמנה. אחד מבני דורו של סטיבן תיאר את בני משפחתו כ"כחולי־גרביים" – שם גנאי למשכילים, ובמיוחד לנשים משכילות, במאות קודמות. הם היו רבים מספור: תצלום אחד באלבום המשפחתי כולל שמונים ושמונה הוקינגים. הוריו של סטיבן עשו כמה וכמה דברים יוצאי־דופן. מכונית המשפחה, במשך שנים רבות, היתה מונית לונדונית שרכשו פרנק ואיזובל תמורת 50 ליס"ט, אם כי היא הוחלפה לאחר זמן בפורד קונסול ירוקה, חדשה לגמרי – המכונית הארכיטיפוסית של שלהי שנות החמישים.

היתה סיבה טובה לרכש הזה: הם החליטו לצאת למסע של שנה בדרך היבשה להודו, והמונית הלונדונית לא היתה מסוגלת לעשות את הדרך. ואכן, מלבד סטיבן שלא היה יכול להפסיק את לימודיו, נסעה המשפחה להודו ובחזרה בפורד קונסול הירוקה – מעלל חריג ומדהים בשנות החמישים. אין צורך לומר שהמכונית, בשובה מהדרכים, לא היתה עוד במצב הזך והטהור שהיה לה לפני צאתה.

לא כל מסעותיה של משפחת הוקינג אל מחוץ לסט' אולבנס היו הרפתקניים במידה שכזו. כמו למשפחות רבות אחרות, היה לה קרוואן בחוף הדרומי של אנגליה, באיסטבורן שבמחוז סאסקס. אך בניגוד לרוב המשפחות, לא היה זה רכב נופש מודרני, אלא קרון צוענים ססגוני. כמעט מדי קיץ בילתה המשפחה שבועיים או שלושה שבועות בטיולים על ראשי המצוקים ובשחייה. לעתים הצטרף אליה חברו הטוב של סטיבן, ג'ון מק'קלנהן, והשניים בילו את זמנם בהפרחת עפיפונים, באכילת גלידה ובהמצאת דרכים חדשות להציק לאחיותיו הצעירות של סטיבן, מרי ופיליפה. הם התעלמו בדרך־כלל מאחיו המאומץ אדוארד, שהיה עדיין פעוט.

השפעתו העיקרית של פרנק הוקינג על ילדותו של סטיבן ועל שנות נעוריו התבטאה בהיעדרות מתמדת. דמותו המרוחקת למדי בלאו הכי נהגה להיעלם לכמה חודשים מדי שנה, שכן הוא יצא שוב ושוב לאפריקה כדי לקדם את מחקריו הרפואיים. לעתים החמיץ את החופשות המשפחתיות במפרץ רינגסטד, והשאיר את הילדים עם איזובל.

ההיעדרות הזאת נעשתה שגורה ומשוקעת בחיי המשפחה; מרי, אחותו של סטיבן, כמעט הגיעה לבגרות בטרם הבינה כי חיי משפחתה אינם רגילים לגמרי – היא חשבה שכל האבות הם ציפורים נודדות היוצאות מדי שנה למקומות חמימים יותר. פרנק הוקינג, גם כשהיה בביתו וגם כשנעדר ממנו, תיעד בפירוט רב את כל מעשיו, באוסף היומנים שניהל עד יום מותו. הוא גם כתב ספרות יפה, וחיבר כמה רומנים שלא פורסמו. אחד מהם נכתב מנקודת־ראותה של אישה. איזובל התייחסה בכבוד למפעלו זה וקראה את מה שכתב, אבל לא חשבה כי יצירתו היתה מוצלחת במיוחד.
השפעתה של איזובל על רעיונותיו הפוליטיים של בנה הבכור היתה חזקה מאוד.

 בדומה לאינטלקטואלים אנגלים רבים אחרים באותם ימים, עמדותיה הפוליטיות היו שמאלניות, והיא נעשתה חברה פעילה באגודה הליברלית של סט' אולבנס בשנות החמישים. המפלגה הליברלית עדיין היתה קטנה וחסרת־חשיבות, עם קומץ דל של חברי פרלמנט, אבל היא ניהלה פורומים תוססים של דיונים פוליטיים בקרב החברים מן השורה, ובשנות החמישים והשישים היתה הכוח המוביל ברבות מהסוגיות שעמדו אז על הפרק, כמו פירוק הנשק הגרעיני וההתנגדות לאפרטהייד. סטיבן לא החזיק מעולם בדעות פוליטיות קיצוניות, אבל התעניינותו בפוליטיקה והשקפותיו השמאלניות נותרו עמו תמיד.

לא עבר זמן רב בטרם נמאסו משחקי השולחן על סטיבן וחבריו, והם עברו לתחביבים אחרים. הם בנו דגמי מטוסים ומכשירים חשמליים. המטוסים לא טסו כהלכה כמעט אף פעם, והוקינג היה זריז יותר בהפעלת מוחו מאשר בהפעלת ידיו. דגמי המטוסים שלו היו על־פי־רוב מבנים גולמיים של נייר ועץ בלזה, חסרי כל יעילות אווירודינמית. ידו לא צלחה יותר מזה באלקטרוניקה, והוא קיבל פעם הלם של 500 וולט ממקלט טלוויזיה ישן, בשעה שניסה להפוך אותו למגבר קול.

בכיתה השלישית וברביעית החלה החבורה המגוונת הזאת לתת את דעתה למיסטיקה ולדת. לקראת סוף 1954 נעשה אחד הנערים שבשולי הקבוצה, גרהם דָאוּ, דתי מאוד. המטיף האמריקאי הידוע בילי גרהם סייר בבריטניה באותה שנה, ודאו הצעיר נשבה בחבלי הקסם שלו. דאו מצדו השפיע על רוג'ר פרניהו, וההתלהבות לדת הלכה והתפשטה בחבורה. עמדתו של הוקינג כלפי הטירוף החדש שנויה במחלוקת. קרוב לוודאי שהוא שמר על ריחוק מהמשחק המסוים הזה, וצפה בו בתלישות משועשעת; לפחות, זוהי דעתם של בני דורו. הם מדברים על ההרגשה שמילאה אותם, כאילו צופה בהם אינטלקט כביר מלמעלה למטה ובוחן את תגובותיהם של המשתתפים בסקרנות עזה, אבל לאו דווקא מתוך תחושה של שכנוע או של ניצני אמונה.

מייקל צ'רץ' סיפר כיצד חש את הנוכחות האינטלקטואלית הבלתי־מובנת הזאת כשהזדמן לו לשוחח עם סטיבן על עניינים מיסטיים או מטאפיסיים במקצת. על אחת השיחות האלה אמר, לא הייתי מדען, ולא התייחסתי אליו אפילו בשמץ של רצינות, עד ליום אחד, כשישבנו וקשקשנו לנו בחדר העבודה המלא והגדוש שלו, חדרו של ממציא מתיחוֹת. שיחתנו התגלגלה אל משמעות החיים – נושא שהייתי די מכור לו באותם ימים – ופתאום השתתקתי, מפני שהבנתי משהו נורא: הוא עודד אותי לעשות מעצמי צחוק, וצפה בי מגובה רב, כביכול. זה היה רגע מזעזע מאין כמוהו.

ההתעניינות בנצרות נמשכה כמעט שנה תמימה. הקבוצה המשיכה להיפגש בבתיהם של חבריה, אבל חסל סדר משחקי שולחן. הם עדיין שתו מיץ תפוזים, ואפילו שיחקו במשחקים לפעמים, אבל את רוב זמנם ייחדו לדיונים עמוקים על אמונתם, על אלוהים ועל תחושותיהם. היתה זו תקופה של צמיחה פנימית, של ניסיונות למצוא משמעות באנדרלמוסיית האירועים והגירויים שאפפה אותם, אבל זו היתה גם פעילות קבוצתית חשובה. אחד מחברי הקבוצה סיפר לימים שהיתה בעניין כולו נימה מובהקת של הומוסקסואליות ילדותית.

לסטיבן היו אלה ימים קשים. הוא רצה להיות מעורב, להשתייך לקבוצה, אבל הרציונליסט שבתוכו לא היה מוכן, כבר אז, להניח לרגשותיו לגבור על האינטלקט שלו. למרות זאת, הוא הצליח לשמור על ידידותם של חבריו, נשאר מנותק ולמד כמה מיומנויות חברתיות שהועילו לו רבות לימים. צחוק הגורל הוא שבסוף השנה השלישית, כשהיה השיגעון הדתי בעיצומו, זכה סטיבן בפרס לתיאולוגיה של בית־הספר.

אחרי הנצרות באה תורת הנסתר. החבורה פנתה לעסוק בתפיסה על־חושית (תע"ח), שהחלה לשבות את דמיון הציבור באותה עת. ביחד ולחוד, בחדריהם הפרטיים, החלו הנערים לערוך ניסיונות שבהם ניסו להשפיע על הטלת קובייה בכוח המחשבה. סטיבן התעניין בזה הרבה יותר – זו היתה עבודת ניסוי ממשית, ניתנת לכימות, ואלה היו רעיונות שניתן לאמתם או להפריכם, לפחות להלכה. לא היה זה עניין של אמונה ותקווה גרידא.

השיגעון הזה לא נמשך זמן רב. סטיבן האזין עם חבריו להרצאה של מדען שקיבל עליו לבדוק את סדרת ניסויי התע"ח שהתנהלו באוניברסיטת דיוק שבצפון קרוליינה בשלהי שנות החמישים. המרצה הוכיח באותות ובמופתים כי כאשר קיבלו הנסיינים תוצאות טובות, הניסויים היו לקויים, וכל אימת שנעשה שימוש כהלכה בשיטות הניסוי, לא הושגו שום תוצאות. התעניינותו של הוקינג הפכה לזלזול. הוא הגיע לכלל מסקנה כי רק אנשים שלא פיתחו את סגולות החשיבה האנליטית שלהם מעבר לרמת גיל הנעורים מסוגלים להאמין בתע"ח ובדומותיה


בינתיים נמשכו הדברים בבית־הספר כמקודם, פחות או יותר. סטיבן היה חלש ברוב מקצועות הספורט, חוץ מריצת שדה, אולי, שכן גופו הצנום והקטן התאים לה במיוחד. הוא נשא בקושי משחקי קריקט וראגבי, אבל תיעב מקרב־לב את האימונים הקדם־צבאיים. כברוב בתי־הספר הפרטיים לנערים בבריטניה, היתה לבית־הספר סט' אולבנס תוכנית קדם־צבאית משלו, שמטרתה המקורית היתה הכשרת התלמידים לשירות לאומי.

 מדי יום ו' לבשו כל תלמידי בית־הספר, מלבד שישה יוצאי־דופן, מדי צבא. היוצאים מן הכלל היו תלמידים שהוריהם הביעו התנגדות מטעמי מצפון. למרות נטיותיה הפוליטיות של איזובל הוקינג, הוריו של סטיבן לא התנגדו להשתתפותו והוא נאלץ לקחת חלק במשחקי המלחמה, בתרגילי הסדר ובמסדרים, עם כל היתר.

אלה שנטיות לבם לא היו צבאיות זוכרים את האימונים הללו במרירות – ימי שישי חורפיים קרים בגשם סוחף, הבגדים ספוגי מים, גשם מעורב בשלג מקהה את הפנים ואת האצבעות, נערים־קצינים נלהבים צורחים פקודות. סטיבן היה טר"ש בפלוגת הקשר, שבה הוצבו מכוח המסורת התלמידים בעלי הנטיות המדעיות. לפי כל הסיפורים, הוא שנא זאת מעומק לבו, אבל מילא אחר הנדרש ממנו. מכמה בחינות, החלופה היתה גרועה יותר. אלה שלא רצו לתרום את חלקם להגנת המלכה והארץ נאלצו לעבור מסלול מכשולים של שיטות שכנוע.

תחילה היה על המתנגד להתייצב לפני קולונל פּרַייק, מפקד החניכים. אם לא עלה בידו לשכנע את הנער להצטרף לתוכנית, נחלץ לפעולה המשנה לדיקן, הכומר פיבר, איש נשוא־פנים ומטיל אימה שהיה משמיע באוזניו הרצאה על חובתו המוסרית לשרת את אלוהים ואת המלכה, ובכלל, למלא את תפקידו במתכונת הדברים הרחבה. ואם זה לא הועיל, המסה האחרונה היתה התייצבות לפני המנהל, ויליאם תומס מארש.

מארש היה אחד המחמירים מבין מנהלי סט' אולבנס לדורותיהם, אבל גם אחד המצליחים מביניהם. לא אחד מבני גילו של הוקינג תיאר אותו כ"מפחיד לחלוטין"; המריית פיו היתה מעשה של טיפשות מאין כדוגמתו. אבל זו היתה רק תחילת הייסורים. אלה שלא השתתפו באימון הקדם־צבאי אולצו ללבוש מדי עבודה כמו כל היתר, אבל הם לא שיחקו בחיילים, אלא הצטוו לחפור אמפיתיאטרון בנוסח יווני בחצר בית הספר. מארש היה חסיד מושבע של הלימודים הקלאסיים, וראה את העונש הזה כמעשה טקסי של השפלה צודקת. בניית האמפיתיאטרון תימשך, בגשם ובשמש, עד אשר תושלם. במהלך העבודה נהג מארש להתהלך כמשגיח סביב, כשמזג האוויר היה נאה, או צפה בנעשה מחדרו החמים, כשירד גשם או שלג.

לא תמיד היו חיי בית־הספר כה קודרים. לעתים קרובות יצאה כל הכיתה לטיולים מאורגנים למקומות שיש בהם עניין אקדמי. בדרך־כלל הוטלה האחריות להם על מפקד ההכשרה הקדם־צבאית, קולונל פרייק, שהוביל את מה שנקראה בפיו "כנופיה סוררת של בחורים צעירים" למפעלים כימיים, לתחנות כוח ולמוזיאונים. הוא זוכר בחיבה טיול אחד, כאשר לקח את כיתתו של הוקינג למפעל של חברת הכימיקלים ICI בבילינגהם שבצפון אנגליה. הכול התנהל כשורה עד אחרי הפסקת הצהריים, שאז אחז אחד המדענים שהדריכו את הקבוצה בדש מקטורנו של פרייק ושאל בכעס, "את מי הבאת הנה לכל הרוחות? הם שואלים כל מיני שאלות מחורבנות שאני לא יכול לענות עליהן!"

כשהיה בן ארבע־עשרה, כבר ידע סטיבן שהוא עתיד לעשות את הקריירה שלו במתימטיקה, ובערך בעת ההיא התחילה להתגלות מיומנותו במדעים. הוא כמעט לא השקיע זמן בהכנת השיעורים במתימטיקה, ובכל זאת קיבל ציונים מושלמים. לדברי אחד מבני גילו, "היתה לו תובנה אינסטינקטיבית מדהימה. בזמן שאני הייתי מפלס בעמל את הדרך לתשובה על איזו בעיה מתימטית מסובכת, הוא פשוט ידע את הפתרון – הוא לא היה צריך לחשוב על זה." 

הנער "המבריק־הממוצע" התחיל לגלות כישרון שופע. דוגמה מסוימת אחת לתובנתו המפותחת מאין כמוה של סטיבן עשתה רושם בל־יימחה על ג'ון מק'קלנהן. בשיעור פיסיקה בכיתה השישית הציג המורה שאלה: "אם יש לך ספל תה, ואתה רוצה להוסיף לו חלב והוא חם מאוד, האם הוא יגיע לטמפרטורה נוחה לשתייה מהר יותר אם תמזוג את החלב מיד אחרי מזיגת התה, או אולי מוטב להניח לתה להתקרר קצת לפני הוספת החלב?" בעוד חבריו לספסל הלימודים מתלבטים עם בליל של רעיונות ומתווכחים בינם לבינם, ירד סטיבן היישר ללב העניין, והכריז על התשובה הנכונה כמעט בן־רגע: "אהא! החלב בסוף, כמובן." הוא המשיך והסביר ביסודיות את הרעיון: מכיוון שנוזל חם מתקרר מהר יותר מאשר נוזל פושר, כדאי להוסיף את החלב בסוף, על־מנת שהתה יתקרר מהר יותר.

הוא צלח בלי קושי את בחינות הרמה הרגילה, תשע מהן ביולי 1957 ועוד אחת, בלטינית, כעבור שנה, כשכבר היה בעיצומן של בחינות הרמה המתקדמת. כשהיה עליו לבחור בנושאים לרמה זו, החלו לחציהם של הוריו להשפיע על תוכניותיו. הוא רצה לגשת לבחינות במתימטיקה, בפיסיקה ובמתימטיקה ברמה גבוהה יותר, כהכנה ללימודים אוניברסיטאיים בפיסיקה או במתימטיקה. אבל לפרנק הוקינג היו תוכניות אחרות. הוא רצה שבנו ילך בעקבותיו ויעסוק ברפואה, ולשם כך היה על סטיבן לגשת לבחינה ברמה מתקדמת בכימיה. אחרי הרבה דיונים וּויכוחים, הסכים סטיבן לגשת לבחינות הרמה המתקדמת במתימטיקה, בפיסיקה ובכימיה, והשאיר את שאלת הלימודים באוניברסיטה פתוחה עד שתגיע שעת ההחלטה הסופית, כעבור שנה.

שנת הלימודים השישית היתה כנראה המאושרת ביותר משנותיו של הוקינג בסט' אולבנס. ניתנה לנערים חירות רבה יותר בשנתיים האחרונות ללימודיהם, והם נהנו ממעט הוקרה על שעמדו בהצלחה בבחינות הרמה הרגילה. בכיתה השישית החלה אותה קבוצה הדוקה של חברים לספסל הלימודים להתפורר, משום שחבריה בחרו בנושאים שונים לבחינות ברמה המתקדמת. אלה שבחרו בנושאים ממדעי הרוח החלו מתרחקים, מדרך הטבע, מחבריהם ה"מדענים", ובהדרגה התהוו כמה סיעות שונות. בזיל קינג, ג'ון מק'קלנהן וסטיבן הוקינג קיבלו על עצמם רק נושאים מדעיים; היתר פנו למדעי הרוח. ה"מדענים" קיבלו לשורותיהם נערים אחרים בעלי נטיות דומות, וכך נוצרו קבוצות חדשות.

באביב 1958 החלו הוקינג וחבריו, שאליהם הצטרפו עתה בארי בּלוֹט וכריסטופר פלֶצֶ'ר, לבנות מחשב שנקרא בפיהם LUCE – מכונת חישוב לוגית חד־בוררת. בשנות החמישים היו בבריטניה רק מחשבים ספורים, בכמה מחלקות אוניברסיטאיות ובמשרד ההגנה. אבל הודות לעזרתו הנלהבת של מורה צעיר למתימטיקה, דיק טַרטָר שמו, שגויס מתוך כוונה מפורשת להגות רעיונות חדשים ולהפיח חיים במחלקה למתימטיקה, עלה בידם לתכנן ולבנות מכונה לוגית פרימיטיבית מאוד.

נדרש חודש תמים כדי לקבל מהמכונה הזאת משהו בכלל. הבעיה הקשה ביותר, מסתבר, לא נגעה כלל לתכנון או לצד התיאורטי של המבצע, אלא נבעה בפשטות מהלחמות גרועות. קרבי המכונה היו חלקים ממוחזרים של מרכזת טלפונים משרדית ישנה, אבל היה צורך במספר עצום של חיבורים חשמליים כדי להוציא את התוכניות לפועל, והקבוצה הסתבכה שוב ושוב בהלחמותיה. למרות הכול, כשהתחילה המכונה לפעול סוף־סוף, היא עוררה התרגשות ניכרת בכיתה השישית.

הכתבה שפרסמה האגודה המתימטית באולבניאן, עיתון בית־הספר, נראית כאילו נפלטה מתוך מכונת זמן: לעתים מזומנות יוצא המתימטיקאי ממגדל השן שלו ומגשים את ייעודו המקורי, כמחשב חשבונות. לדוגמה, ב־1641 המציא פסקאל מכונה אריתמטית – מבשרת המחשב המודרני, שהחליפה במישרין את מקל המנייה, את החשבונייה ואת סרגל החישוב כעזר לביצוע פעולות חשבון. עד שיגיע היום המבורך שבו יהיו לכל תלמיד בכיתה הרביעית ארני בכיסו,  ניאלץ להסתפק בלוחות לוגריתמים.


לפי שעה, כהתחלה צנועה, בנינו את LUCE - מכונת החישוב הלוגית החד־בוררת של סט' אולבנס. מכונה זו נותנת תשובות לאי־אלה שאלות לוגיות חסרות־תועלת, אבל מסובכות למדי. פגישות האגודה בסמסטר שעבר הוקדשו לה, והיו מלאות חיים ומרובות משתתפים. לאור הניסיון שנרכש ממשיכים [המתכננים] לקדם את בנייתו של מחשב ספרתי, שטרם ניתן לו שם, והוא "יעשה חשבון" באמת ובתמים. (תלמידי הרביעית, אל תאמרו נואש!)

הוקינג וחבריו זכו לחשיפה עיתונאית ראשונה כשהתפרסמה בעיתון המקומי, הרטס אדוורטייזר, כתבה על "ילדי הפלא" שבנו את המכונה המשונה והמופלאה הזאת. וכפי שהבטיחו בביטאון בית־הספר, הם אכן בנו גרסה מתוחכמת יותר של המכונה בהמשך הדרך, בכיתה השישית.
כעבור שנים רבות, כשנכנס לתפקידו המנהל הנוכחי של מחלקת המחשבים בבית־הספר סט' אולבנס, הוא מצא קופסה תחת אחד השולחנות בחדר המתימטיקה. בעיניו, הקופסה הכילה ערימה של פסולת ישנה ולא יותר, טרנזיסטורים וממסרים למיניהם, ולוחית שנשאה את השם LUCE נחה מעל סבך התיילים והמתכת כאילו הושלכה לאחר יד. הוא זרק את החבילה כולה לפח האשפה. רק כעבור שנים התברר לו כי מכיוון שלא עמד על חשיבותה ההיסטורית של הקופסה, הוא זרק לפח את המחשב הראשון שבנה סטיבן הוקינג.

"סטיבן הוקינג - חיים במדע". ביוגרפיה מאת מייקל וייט וג'ון גריבין
תרגום: עמנואל לוטם, עטיפה: יורם נאמן ויעל רשף. ספרית מעריב, 328 עמ'

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

nrgטורסדילים ונופשונים

nrg shops מבצעי היום

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
  • עוד ב''פרקים נבחרים''

כותרות קודמות
כותרות נוספות
לאייטמים קודמים לאייטמים נוספים
ניווט מהיר
  • פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים