חסר לנו, מארלי
אוהבי הפופ, נברני מוזיקה, סטלנים, פאנקיסטים, תינוקות, זקנים - התאחדו. יומולדת לבוב מארלי. אורי בנקהלטר פתח שוב כרטיס ברכה
בוב נולד ב 6 בפברואר 1945 וגדל בכפר קטן בג'מיקה, בתקופה בה לג'מיקה עוד לא היתה עצמאות, אלא רק הרבה עוני והרבה בילבול של אומת עבדים שמנסה למצוא את עצמה. הג'מייקנים הבינו שהם נלקחו מהארץ שלהם, ולכן איבדו את המסורת ואת ההגדרה של עצמם. אלו היו שנים של הכרה, ניסיון להגדיר מחדש מי היא האומה הג'מייקנית ומה היא רוצה מעצמה - כישוף שחור ו-וודו, דת נוצרית או דווקא התנ"ך, שזכה שם לעדנה מחודשת בזכות דמותו של משה ששחרר את בניו מעבדות לחירות.
גם האומה הג'מייקנית חיפשה את המשה שלה. מושיע שישחרר אותם מעבדות פיסית ומנטלית, אדם שיעזור להם להתלכד מחדש ולהרגיש גאווה. זוהי המציאות אליה נולד בוב מארלי, אומנם לא בתיבה, אבל בדמו זרם דם של "עם מובחר" - אביו היה יהודי לבן ממעמד גבוה, ואימו שחורה ממעמד בינוני, שהיתה בת 15 בלבד כשילדה את בוב הקטן. כמובן שמייד האבא לקח את הרגליים ונעלם, וסדלה (האם) נשארה לבד עם בוב הקטן.
בשנת 1961 נסע בוב הצעיר לקינגסטון והחל להתערבב בעיר הגדולה. הוא חיפש לעשות מוסיקה וחבר לפיטר טוש ובוני לוינסטון, חבריו העתידים ללהקת ה- Wailers. בהתחלה הם שרו בעיקר גוספל, ויצרו מעין שלישית הרמוניה ווקלית. לאט לאט השלישיה זכתה בהכרה, ושני שינויים חשובים שינו את התמונה: מבחינה מוסיקלית חלה תנודה מסגנון הסקא והבלו ביט, הסגנון ששלט בג'אמייקה באותה תקופה, למשהו אחר, איטי יותר. אחרי שהחבורה נכנסה לאולפנו של הפרופסור המטורף לי סקרץ' פרי, הסאונד שלהם עוצב מחדש והפך להיות מה שאנחנו מכירים כיום כרגאיי.
השינוי השני ואולי החשוב יותר שעבר על הווילרס באותה תקופה היה שינוי רוחני. רסטפריי, דת מאוד משונה שהייתה קיימת בג'אמייקה, חיברה את בוב לרוחניות מסוג חדש - מסרים של אהבה, חיוביות, חזרה לטבע, מסרים אנטי-בבילונים נגד התרבות הקפיטליסטית, שהייתה לדידם הפרעה בדרכו של העולם. אגב, מעולם לא דובר על התנגדות אלימה אלא לעשות את המאבק בעזרת כח הרוח: לא להיות כנועים ופריירים, לא להאמין למה ששליטי בבילון אומרים לנו, לא לקבל את זה שאנחנו בקושי שורדים וכל המפונקים העשירים השמנים חיים על חשבוננו, שנאמר: " We gonna get the crzay ballhead out of town"
עד מהרה בוב הפך למנהיג. הוא כבש את כל ג'אמייקה, כנראה בעזרת הצירוף של מסרים חזקים ואמת שהוא זועק מתוכו, עם כאריזמטיות ומוזיקה כל כך טובה - שילוב שכנראה לא פסח על אף אחד. באופן טבעי הכל פרץ מחוץ לגבולות ג'אמייקה, כשצעירים בכל העולם מיד התחברו למסרים האנטי ממסדים שישבו בול על כחלק מרעיונות רחבים יותר של תחילת שנות השבעים.
קריס בלאקוול מהלייבל האנגלי Island עלה על הרעיון ראשון והחליט להפיק לבוב מארלי אלבום בהפקה בינלאומית. כך נולד האלבום הרשמי
מה שבאמת ראוי להערצה מעבר לכל סיפור סינדלרה וההצלחה, היא העובדה שמארלי מעולם לא ניכנע לאמת שלו. הוא המשיך להזדהות תמיד עם המדוכאים, אלו שבשולי החברה. למרות ההצלחה האדירה שלו הוא לא עזב את קינגסטון ונשאר לגור יחד עם העניים, כשהוא מפרנס המוני משפחות מהכסף שזרם.
מארלי גם המשיך להיות ראסטה, דבר שלפני זמנו היה נחשב מבוזה ונחות. הראסטות היו בתחתית סולם המעמדות, חבורות של נוודים שגרו בהרים. סיפור ההצלחה של בוב מארלי זיכה אותם בפופולריות וגרם למהפך חברתי עבורם: מקבוצה מדוכאת ומבוזה הם הפכו לאנשים שנושאים רוחניות ושורשית אמיתית.
בוב עצמו נקרע בקונפליקט המוכר בין הרצון להישאר נאמן לעצמו, ארצו ולעמו, לבין הכורח להתמסחר ולהפוך להיות בבילון - מה שהוא עצמו יצא נגדו כל הזמן. מארלי האמין שהוא צריך להמשיך ולהופיע בעולם וכן לפעול בתוך התרבות הפופולרית בכדי להפיץ את המסר לכמה שיותר אנשים, כל הזמן.
ב 1976 התרחש ניסיון ההתנקשות המפורסם בבוב מארלי. יש כאלה שטוענים שהסיפור נבע ממאבקים פנימיים בתוך ג'אמייקה, בעוד תיאוריות קונספירציה אחרות טוענות שזה היה ה CIA שלא אהב מנהיג שמחדיר מסרים של חופש לאוכלוסיה, ופותח לצעירים עיניים שעדיף שישארו סגורות. לבוב זה כנראה קצת פחות הזיז, והוא עזב את ג'אמייקה ונסע לאנגליה להקליט, ושוב חזר למולדתו והמשיך לפעול עם כל הכח - הדבר היחיד שהיה לו חשוב הייתה המוזיקה והבשורה.
ב 1980 נפטר בוב מארלי מסרטן, כשהוא בן 36. מספרים שהסרטן נוצר בעקבות פציעה שהוא קיבל בזמן משחק כדורגל, ובוב, בהיותו ראסטה, סירב לקבל טיפול חיצוני ונתן לאלוהים לקבוע את גורלו. ברוח התקופה כמובן ששוב נשמעו דיברי קונספירציה אנטי אמריקאים נוספים, ואולי היוצר היחיד המתקרב לו בפעילותו הפוליטית הוא ג'ון לנון שגם נרצח באופן מאוד מוזר.
מזל טוב ללוחם החופש הגדול בוב מארלי, לאדם שמצליח לדבר לכל לב בעולם. מי שהצליח לעשות מוזיקה שגם מדברת לכולם - לאוהבי הפופ, לנברני מוזיקה, לסאטלנים, פאנקיסטים, תינוקות, זקנים. לכל אחד יש את הבוב מארלי שלו: מתוק וקליל, מרדן וכועס, או היפי מפזר אהבה. מעל הכול מארלי הראה לעולם עד כמה אפשר לשנות עם מוזיקה, מה הכוח האמיתי של יצירה.
למי שמכיר את בוב מארלי רק מהאוסף Legend, מומלץ מאוד להעמיק ולשמוע עוד אלבומים שלו. אלבום מעניין שקצת חבוי בתוך הקטלוג שלו הוא Talkin Blues, אלבום שיצא אחרי שהוא נפטר ומאגד הופעה חיה בתחנת רדיו בארצות הברית בזמן מסע ההופעות שלו - הלהקה בשיאה, בוב בשיאו, שיא של תקופה. פנינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
