החברים של נאור
סצנה של שתי דקות ב"מינכן" הספיקה לבמאי זוכה אוסקר להתאהב בשחקן ישראלי וללהק אותו. ככה יצא שיגאל נאור, שמככב בימים אלה ב"נודניק" וגם בסדרה "מילואים", יטוס למרוקו להצטלם עם החברים החדשים שלו: מריל סטריפ וג'ייק ג'ילנהול. כבוד
אבל אצל יגאל נאור זה עבד אחרת. נאור, בן 48, שחקן תיאטרון הבימה, שמככב בימים אלה בהצגה "נודניק" ובסדרה "מילואים" בערוץ 2, זכה לשתי דקות, או בעצם לשלוש, בסרט "מינכן" מבית היוצר של סטיבן שפילברג. שלוש דקות שנתנו לו הזדמנות ששחקנים ממתינים לה כל החיים. את התפקיד הקטן שלו, של פרופסור בסורבון שהמוסד הישראלי חיסל, קלט בעינו החדה הבמאי גוון הוד, זוכה פרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר ל-2006 על סרטו "צוצי". גוון חיפש שחקן שיגלם את אחד התפקידים המובילים, לצד מריל סטריפ, אלן ארקין, ריס וויתרספון וג'ייק ג'לנהול, בסרט האמריקני החדש שהוא עתיד לביים, "Rendition".
"הטלפון שהגיע היה מהסוכנת שלי פרי כפרי, שאליה התקשרה סוכנת מלונדון", מספר נאור. "הוא לא גרם לי להתרגשות מיותרת. היא אמנם אמרה לי שיש במאי שרוצה אותי לסרט חדש, אבל זה כבר קרה בעבר עם תפקידים קטנים מאוד. אמרתי לה בסדר, שישלחו את התסריט. ואז, כשהתסריט הגיע, הבנתי שמדובר בתפקיד חסר תקדים. וכשקראתי על הבמאי, התחלתי להפנים.
"אני כל הזמן שומר על איזושהי הרחקה כי אני עוד צריך לעשות את התפקיד ולא די בכך שזכיתי בו. אני לא מתרגש כמו שאולי הייתי אמור. אני שחקן כבר 25 שנה ואתה אומר לעצמך: וואלה, מתברר שהוד ראה את השתיים-שלוש דקות שלי ב'מינכן' והחליט שמבחינתו זהו זה'.
"מאז עברו שלושה חודשים וזה התגלגל והתגלגל בכל מיני פרוצדורות, כי האיגוד האמריקני צריך לאשר ובודקים שאין אף שחקן באיגוד שיכול לעשות את זה. האמת, זה לא כל כך פשוט, יש תהליך מאוד מסובך של אישורי עבודה, אבל אם הבמאי רוצה, התפקיד שלך".
על מה הסרט?
"זה סיפור מאוד טעון, שיעשה לדעתי רעש מאוד גדול. סיפור על תושב ארצות הברית ממוצא ערבי שנשוי לאזרחית אמריקנית. באחת הכניסות שלו לארצות הברית הסי-איי-איי חושד שהוא טרוריסט ושולח אותו בדרך לא דרך למצרים לידי השירות החשאי המצרי לחקירה מדוקדקת. ראש השירות החשאי המצרי זה אנוכי, אדם בשם עבאסי. הקטע הוא שזה כל כך לא סטראוטיפי. הדמות בנויה יפה, היא אנושית עם סיפור אישי-טרגי - הבת שלו נהרגה בניסיון חיסול שלו. אם יש משהו שמרגש אותי זה לא גודל התפקיד כמו האיכות שלו. בשבוע האחרון יצא לי ממש לשבת על התסריט ולקרוא אותו והוא מבריק".
ואת מי מגלמים היתר?
"מריל סטריפ היא ראש מחלקת הטרור של הסי-איי-איי, אלן ארקין הוא חבר קונגרס שמנסה לעזור לאשתו של אותו בחור שזו ריס וויתרספון, וכל העסק מסופר דרך עיניו של סוכן סי-איי-איי צעיר שנמצא במצרים ומלווה את החקירה וחוקר כיועץ חיצוני, שזה ג'ייק ג'ילנהול, שהוא שחקן נפלא לטעמי (השחקנית הישראלית הדר רצון תנהל איתו רומן בסרט - ר"ל). אתה מבין? זה צוות למות עליו. זה צוות שהוא באמת ליגת העל ולהיות עם הרביעייה הזו זה קטע לא נורמלי. לא שחסרים שחקנים נפלאים בארץ, לא פחות טובים מהם, אבל וואלה, זה יצא לי במתנה".
שאלת את הבמאי הוד למה אותך?
"תראה, זה אחד האנשים הכי נעימים שהכרתי בחיי. ישבתי איתו לארוחת צהריים בין האודישנים ונתנו לנו 45 דקות. ברחנו להם לשעתיים וחצי כי לא יכולנו להפסיק לדבר. זה איש כזה מדהים וכזה מיוחד ולא סטנדרטי. הוא התחיל את החיים שלו כעורך דין בדרום אפריקה ולמד קולנוע בקליפורניה ועבד לדעתי שש שנים עם נוער שחור בסוואטו, שאיתם הוא עשה סרטים דוקומנטריים על המציאות באפריקה. רק אחרי כל זה הוא זכה ב-2001
"ראיתי אותו וזה סרט מדהים. אחד כזה, שעושה סרט בכזו רגישות ואכפתיות, עם אמירה חברתית ובדרך כל כך אמנותית, חייב להיות איש נפלא ומדהים. אמרתי לו:'אתה כמו אח שלי בנשמה' והאמת שהיה חיבור מיידי שלפעמים זהו זה, אתה לא צריך לשאול 'למה אני'".
מבירור פנימי עולה שאחרי שהוד ראה את נאור ב"מינכן" הוא ביקש לראות חומרים נוספים. הוא קיבל לידיו את הסדרה הצרפתית "ג'יהאד" שביים הבמאי הצרפתי הנודע פליקס אוליבייה בהפקת הערוץ הצרפתי טי-וי-5, ובה בעת יצאו אנשיו לברר איך מתייחסים לנאור בארץ. התשובות שקיבל הוד לא הפתיעו אותו כלל. "נאור נחשב לאחד השחקנים הטובים ביותר בארץ, והיכולת שלו להתחבר לתפקידים שאותם הוא מגלם מקצועית ביותר", נמסר להוד אחרי תחקיר מעמיק שעשו אנשיו, שהבהירו לו שאם נאור יסכים לקבל על עצמו את התפקיד, "זו תהיה ברכה לסרט".
ובכל זאת, מה היה שם ב"מינכן" שהדליק את הוד?
"התפקיד שלי היה אחד מ-11 המחוסלים הפלשתינים, אבל הוא היה קצת שונה כי זו לא היתה דמות של טרוריסט אלא פרופסור לכלכלה בסורבון ואיש משפחה. זו היתה סצנה עם האישה והילדה ועם המון הומור". שתי דקות יכולות להוביל לתפקיד חייך? "כל דבר יכול להוביל לכל דבר, ומעולם לא עשיתי קריירה מובנית, גם לא בתיאטרון. הדברים קורים ואני לא יודע איך להסביר את זה. אם שתי דקות טובות יביאו 20 דקות או במקרה הזה 40 דקות, זה שאלה גם של מזל".
הסרט יצולם במרוקו.
"כן, במרקש ובוואזאזת על גבול המדבר. לא הייתי שם, אבל אמרו לי שזה מדהים. אני לא ממוצא מרוקאי, אני עיראקי, ואני ממש ממתין לנסיעה. אני מבין שמזג האוויר בסדר גמור שם בתקופה הזו".
תפגוש את כל השחקנים הגדולים.
"אני מניח שכן, למרות שאני לא יודע מה צולם ומה לא". מה המשמעות של שם הסרט? "רנדישן באנגלית זה הסגרה, אבל יש לזה עוד משמעויות, כמו למשל טיוח, ואני מניח שזה מכיל את שניהם".
ומתי הוא אמור לעלות?
"מתישהו בנובמבר 2007. אני לא ממש יודע".
ממש לקראת טקס האוסקר הבא.
"וואלה, אם אתה אומר. אני רק יכול לומר שזה יהיה סרט מדהים שיש בו את כל המרכיבים להצלחה כי זו הפקה אמריקנית רצינית ביותר. תראה, כשבא במאי והדבר הראשון שהוא אומר לך בהתרגשות אמיתית זה שהוא רוצה להודות לך על ההסכמה לשחק בסרט, אתה לא מאמין שאתה שומע את זה מבן אדם שזכה באוסקר לפני שנה. זו ההתייחסות שלו לשחקנים. ההפקה תהפוך את העולם שיהיה לך נוח. הם יודעים בוודאות שבכל שנייה שאני מצולם אני אהיה יותר טוב ולכן הם הופכים את העולם שיהיה לך טוב ונוח".
הסרט נוגע גם בישראל?
"לא. זה סרט אמריקני לכל דבר".
כשנאור מדבר על הבמאי גוון הוד כעל סוג של אח רוחני, נדמה שיש לו על מה להתבסס. הוא יודע איך זה לעבוד עם אחים. בהצגה "נודניק", מי שביים את נאור הוא אחיו משה נאור, אחד הבמאים המבוקשים בשוק ומי שביים גם את "הכתובה" בתיאטרון הקאמרי. משה (37), האח הקטן של יגאל, התגלגל לעולם התיאטרון בעקבות אחיו הגדול. "זו פעם ראשונה שאנחנו עובדים יחד על הצגה וזה לא פשוט לעבוד עם אח, אפילו מורכב מאוד", אומר יגאל. "מבחינתי זה האח הקטן, שאפשר להוריד עליו כאפה ולומר לו שתוק, ואין מצב כזה בחזרות. היו רגעים לא פשוטים. זה אח שלך, ואתה לא יכול להגיד לו כוס אמק, תיחנק כל החזרה וללכת הביתה. אני מאוד מכבד אותו".
איפה נגמר האח ומתחיל הבמאי?
"זה לא נגמר ולא מתחיל. זה כל הזמן שם, גם כשזה מצחיק וגם כשזה מלחיץ. הוא במאי נפלא. תראה, אני ודבל'ה (דב נבון - ר"ל) שחקנים ותיקים, ובחזרות היינו עומדים לפעמיים ואומרים: 'וואלה, הוא במאי אמיץ'. גם התפקיד לא היה לי קל. אני לא עושה קומדיות מהסוג הזה".
אבל בכל זאת, אתה עושה שם קטע קורע של מסטול.
"אני יודע, כי גם הגוף שלי נקרע מזה. אני מה שקוראים שחקן יושב. מהעוויתות נשבר לי חוט השדרה. עבדתי על זה נורא קשה, ובעיקר נפשית לא יצא לי הטמטום. בקומדיה אתה צריך להיות בנקודה מסוימת מטומטם כשחקן. צריך לוותר על האינטלקט ועל השיפוט ואיך זה נראה ומה המשמעות של זה. הייתי בפאניקה יומיים-שלושה לפני ההצגה הראשונה כי פחדתי שזה לא ייצא לי אבל בסוף זה יצא מעולה".
אז מה אתה יותר, שחקן קולנוע או תיאטרון?
"עניינית תיאטרון, כי זו הפרנסה העיקרית בארץ, הרי אי אפשר להתפרנס מקולנוע או מטלוויזיה אלא אם כן אתה טאלנט של רשת או קשת. תיאטרון זה מה שאני עושה 25 שנה. עד לפני כמה שנים סירבתי לעשות טלוויזיה. היום, אם הייתי יכול לעשות הרבה יותר קולנוע וטלוויזיה מתיאטרון הייתי שמח. ולמה? כי רמת הסבלנות שנשארה לי ונדרשת מאוד בתיאטרון הולכת ומתקצרת עם השנים. לעומת זאת, הקולנוע והטלוויזיה מדליקים אותי, בעיקר כי אתה לא יודע ולא בשליטה ולא מובנה וקורים לך דברים וזה אושר ענק שבתיאטרון, למען האמת, כבר די שכחתי אותו. אולי זה היה בהתחלה, אבל בדרך מסוימת אתה נשחק לצד העובדה שאתה הרבה יותר משוכלל ויותר טוב".
אבל נשאלת השאלה מה קורה לך מבחינת התענוג שלך?
"אני תמיד אומר שאני בתיאטרון לא באתי לבלות אלא הקהל בא לבלות ואני באתי להתפרנס. בקולנוע, בגלל שזה חדש יחסית וכל הזמן אני לומד, זה מעניין אותי מאוד. הסדרה 'מילואים' היתה בשבילי ממש בית ספר למשחק ואם אתה שואל אותי הייתי זקוק לשלוש-ארבע שנות לימוד אמיתיות ולעוד כמה בעתיד כדי להגיע למצב שבו אוכל להגיד שלמדתי את המקצוע. אני עוד טירון במשחק, כי ככל שאתה יותר שולט בתיאטרון והוא יותר בדם שלך קשה במשחק מול מצלמה".
למה?
"כי אני כל הזמן אומר לעצמי לא לעשות ולא צריך כי המצלמה בתוך המוח שלי או בתוך האישון ואל תזיז את העין ואת הפנים כי המצלמה רואה הכול. וככל שאני רואה תוצאות בצילום אני אומר לעצמי: 'יא חתיכת מטומטם, מה אתה עושה תנועות עם השפתיים, זו לא במה בתיאטרון'".
אגב , מה תיקח איתך לנסיעה למרוקו?
"עשיתי ערימה של שבעה-שמונה ספרים כי אני לא יכול שלא לקרוא. אני כל הזמן קורא וחיכיתי עם הספרים האלה. אני מקווה שתהיה לי חופשה של שבוע בלי צילומים למרות שזה יכול להשתנות ואז בוודאי אטייל באזור".
ואתה חוזר ל"נודניק"?
"כן, כי זו הצגה נהדרת למרות הביקורות האיומות עליה. אגב, למדתי להיות שמח מביקורות טובות ואטום לביקורות לא טובות. זכותם לכתוב מה שהם רוצים, אבל בחיים שלי לא ראיתי אולמות מפוצצים עד אפס מקום כמו ב'נודניק'. הכול מלא, ומה שחקן צריך יותר? הקהל מוחא כפיים ואוהבים את זה. אז הביקורות לא אהבו את זה.
"האמת, לא אהבו את זה כי היתה להם המון ביקורת סביב הסוגיה מדוע תיאטרון רפרטוארי עושה קומדיות כאלה. אבל אנחנו לא הכתובת, לא השחקנים, לא הבמאי ולא התיאטרון. המציאות הקטסטרופלית הביזיונית הזו, שמלחיצים את התיאטראות ולא נותנים להם תקציב, זה פשוט עלבון לאינטליגנציה. ישראל היא מדינת עולם עשירי בעניין הזה. בושה וחרפה איך מובילים תיאטראות למצב הזה שבו הם חייבים למלא קופה או למלא תקציב ולסתום חורים ולוקחים להם, ואתה לא יכול לעשות אף הימור כמעט. אסור לטעות, אסור להיכשל. מה זה הדבר הזה? אני מספיק זקן בתיאטרון כדי לזכור ימים אחרים לגמרי, שבהם היו עושים קומדיות וזה בסדר, אבל עשו גם דברים חשובים עם אמירה. הימורים אמנותיים גדולים כמו 'יהוא', כמו ההצגה 'הר לא זז'. עשו דברים ועשו אמנות והיום עד שאתה זוכה לעשות הצגה אחת כזו אתה בר מזל".
ומה הפתרון?
"להיות כמו כל מדינות אירופה שבהן אחוז מהתל"ג הולך לתרבות ולאמנות ואפשר באמת לעלות למעלה ולא לצוף עם ביוב בפה, כי זה המצב שלנו. אנחנו כל הזמן צפים בבור ביוב. וזה לא אני כי זה בעיקר מנהלי התיאטראות וכל שאר תחומי התרבות בארץ שכל הזמן חנוקים, וזה מביך ועלוב ועצוב נורא.
"במדינות אירופה התקציבים לתרבות הם פי עשרה, ופה כל שנה מקצצים, כי עשו מלחמה מטומטמת, וכי צריך לסלול כבישים להתנחלויות, וכי שר אוצר מטומטם דרדר את הכלכלה וכל הזמן באים ליצנים לתפקיד שר האוצר בדרכם לאן שהוא, וזה לא עובד ככה ומשהו דפוק לגמרי. ואז מאכילים את הצופים בטלוויזיה בזבל. ומה עושה התיאטרון בגלל שאין לו כסף להילחם בזה? הוא מצטרף לזה וחושש לקחת הימור בהצגה אמנותית אמיתית ומושקעת מחשש פן לא תהיה כל כך פופולרית".
נא להמתין לטעינת התגובות
