גאווה ודעה קדומה
נכון,יש מאחוריה סיפור עלייה לא פשוט, היא סבלה מגילויי גזענות וכולם מצפים ממנה לשמש כדוברת העדה. אבל איילה אינגדשט, רוצה שתעזבו אותה בשקט. אל תשאלו אותה על הזוגיות שלה עם בעלה הישראלי ואל תרימו גבה על כך שהיא מוציאה אלבום של מוזיקת נשמה בעברית. היא חושבת על טובתה בלבד, ואם פה ושם מתפלקות לה בשירים מילים בטיגרית, זה בסדר. זה מה שהולך היום, לא?
נשמע כמו סוג של עול, לא?
"בינתיים זה משהו שדווקא מעורר בי מוטיבציה ולא בהכרח מעיק או מלחיץ. כל עוד רואים בי נקודת אור, אין לי בעיה עם זה. אין מה לעשות, אני חלק מהעדה ותמיד יראו בי מעין נציגה שלה. אני בן אדם מאוד כן שאומר תמיד את מה שהוא חושב, ככה שאני לא שואלת אף אחד. אני אייצג את העדה בשמחה ובגאווה, אבל אני לא אוותר על מה שאני רוצה לעשות או להגיד".
אם יש משהו שאי אפשר לקחת מאינגדשט, 28, זה את גישת ה"לא שמה על אף אחד" הבריאה שהיא טורחת להפגין בכל משפט שני. זאת גם הסיבה לכך שלא תמצאו אצלה את הסיפור הקלאסי של קשיי קליטה וטענות על חברה ישראלית אטומה. למעשה, כשבוחנים את הרזומה המכובד שלה, קשה לחשוב על מישהו יותר ישראלי ממנה. היא אמנם עלתה ברגל מאתיופיה לארץ עם הוריה בהיותה בת שנתיים, וגדלה בבית מסורתי עם עוד ארבע אחיות, אבל אם ציפיתם לקרוא על מלחמתה של נערה אתיופית צעירה עם קול של זמיר במציאות האכזרית, קבלו טוויסט מפתיע בעלילה: אינגדשט שירתה בלהקה הצבאית של חיל הים, משם עברה לשחק בתיאטרון ("תל אביב הקטנה" ב"הבימה" ו"מעיין הכבשים" ב"קאמרי"), הגישה תוכנית בערוץ "בריזה", היתה זמרת הליווי של מוקי ופילוני, ועכשיו, לאחר שחזרה בשאלה, היא מגשימה חלום ישן ומוציאה אלבום סולו ראשון, כשבמקביל היא מופיעה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער.
איך את מסבירה את המסלול המיינסטרימי הזה?
"זה פשוט קרה, וכמי שלא למדה משחק זה באמת די מדהים. הצלחתי ללמוד משחקנים אחרים. אין לי אגו ולקחתי קצת מכל אחד. קיבלתי הזדמנויות מבורכות וכל הדרך הזאת שעברתי הכינה אותי למקום שבו אני נמצאת היום - הבוגר, היציב, החזק".
ואולי גם העובדה שאת יפה עזרה לך?
"זה מעצבן אותי, הנושא הזה של היופי, כי כמו כולם לפעמים אני מרגישה יפה יותר ולפעמים פחות, אבל זה לא משהו שמעסיק אותי כל היום. בואי נגיד שבתחום הבידור זה בטח לא מזיק, וכיף לי שגברים מתחילים איתי ושאנשים מחמיאים לי על המראה החיצוני, אבל באמת שהנשמה חשובה לי יותר מתווי הפנים".
לשחקנים יש שלדים בארון, כל מיני טראומות ילדות בלתי פתורות. מה איתך?
"אין לי טראומות ילדות או משהו כזה, זה לא הסיפור שלי. בהקשר של המוצא שלי, ברור שיש אנשים עם דעות קדומות, אבל גם אם נתקלתי בסיטואציה לא נעימה, ההורים שלי חינכו אותי להיות חזקה ומוגנת ולהרגיש תמיד שווה. אז כשהייתי קטנה קרה שקראו לי 'כושית'. אז בסדר, אמרו. הכינו אותי לזה בבית. זה הכול בזכות ההורים שלי, שתמיד היו פייטרים כאלה, במיוחד אמא שלי. היא תמיד התנהגה כאילו היא חיה כאן כל החיים שלה".
ואף פעם לא נסדקה שכבת ההגנה הזאת?
"כשגרתי בתל אביב באזור צפוני, קרה לי מקרה שעמדתי בתור לקופה בסופר ואישה אחת ניגשה אליי וניסתה לסחוב אותי לקופה אחרת, לגנוב לי את התור. היה ברור שהיא חושבת שאני לא מבינה עניין, אבל אני אמרתי לה: 'לא, אני נורא ממהרת, את יודעת, הזמן קצר והמלאכה מרובה'. אז מה היא ענתה לי?' או אה, ממש ביאליק'. את מבינה? בואי נגיד שאני שונה ולכן גם נתקלת יותר בבורות ובטיפשות של אנשים, אבל אני בן אדם כזה בלי רגשי נחיתות, לא מתייחסת למה שלא צריך. עם רחמים עצמיים לא מתקדמים לשום
"תמיד יש כאלה שנשארים במקום השקט והביישני ולא צומחים, אבל יש בעדה שלנו המון חבר'ה צעירים שהם כמוני, וגם הם יגיעו לפרונט. כל אדם שיעסוק רק בהאשמות ימצא את עצמו תקוע באיזה בלוק בקרית מלאכי. צריך לקום ולהיחשף, וזה הכול עניין של אופי, לא של תרבות. אנחנו בוחרים איך לראות את הקשיים. ברור שלא הכול ורוד ולפעמים מרגישים שדי, כמה אפשר לרדוף אחרי החלום? אבל גם ברגעים קשים, תמיד ראיתי את הכוכב שלי מנצנץ איפשהו. אני אופטימית, מאמינה בעצמי בלב שלם".
מה גרם לך לחזור בשאלה?
"חוסר השייכות שהרגשתי, והפתיחות שלי. אני לא אוהבת שמדביקים עליי תוויות. אבל אני לא אנטי-היום אני משתדלת להיות מסורתית ולשמור על כל מיני דברים קטנים כמו הדלקת נרות שבת".
מה שאומר שעירום הוא מחוץ לתחום?
"לאו דווקא. אחרי הצבא הצטלמתי בעירום מרומז לכתבה בעיתון. אני לא אמהר לחשוף את גופי, אבל גם לא אצהיר שלא אעשה את זה, בין אם מדובר בקליפ ובין אם בסרט. זה עניין של הרגשה, מי יודע? החיים מפתיעים, אני לא מחויבת לשום דבר".
היחיד שהיא מחויבת לו הוא מוטי, בעלה מזה שנה וחצי, צבר לגמרי. "זה מדהים כמה המשפחה שלי קיבלה אותו", היא אומרת. "דווקא מבחוץ יש כאלה שמסתכלים עלינו ולא כל כך מבינים מה הקשר בינינו. קרה לי שדיברתי עם אישה אחת ששאלה אותי אם בעלי אתיופי, וכשאמרתי לה שהוא ישראלי, היא אמרה לי: 'או, כל הכבוד לו'. הייתי בשוק. הפניתי את הראש הצידה, אמרתי לה,'כל טוב שיהיה לך', וסיימתי את השיחה. מצד שני יש גם כאלה שמפרגנים, אומרים: 'וואי, איזה זוג יפה'. זה עושה משהו לאנשים, המיזוג הזה, זה מגרה להם את החושים כי זה שונה. גם אני במקומם הייתי מסתכלת ובוחנת, כי המראה של שני אנשים שונים מושך את העין".
איך הכרתם?
"הכרנו כשהוא היה שכן שלי, גר דלת מולי. זה התחיל מ'שלום, שלום', המשיך לדרינק, עבר לידידות אינטנסיבית ומשם לאהבה בוערת, ואני שמחה שזה קרה ככה ולא בבר או בדייט. לא הסתכלתי עליו כעל בחור לבן אלא כעל מוטי שהדליק אותי, מוטי שהיה בא לי להיות האישה שלו".
איך ההורים הגיבו לקשר הזה?
"ההורים כבר רגילים כי כל החברים שלי לפניו היו ישראלים. ככה יצא. אני בטוחה שיש גם גברים אתיופים מקסימים, אבל אני כנראה נמשכת יותר לצד האחר".
איך המשפחה של מוטי קיבלה את הקשר ביניכם?
"המשפחה של מוטי מקסימה. הם מצחיקים וחמודים והשתלבתי שם נהדר. אני לא אוהבת אנשים שמתנשאים, הבן אדם שאני נמצאת איתו חייב לכבד אותי. מוטי כזה וככה גם המשפחה שלו. בחיים לא הייתי יוצאת עם מישהו שההורים שלו או החברים שלו היו מתייחסים אליי בצורה לא נעימה".
כפי שנראה כרגע, אינגדשט משתלבת לא רע גם בנוף המוזיקה הישראלית, וזאת מבלי לעצור בתחנה מתבקשת כביכול - "הפרויקט של עידן רייכל". "אומנם יש לי שירים שמשולבות בהם קצת אמהרית וטיגרית", היא מבהירה, "אבל מי שיקשיב למוזיקה שלי יבין שאנחנו שני ז'אנרים שונים".
הציעו לך להשתתף בפרויקט?
"לא, אבל גם אם הוא היה מציע לי, הייתי מסרבת מתוך עיקרון. אני לא אוהבת שמקטלגים אותי".
נשמע שעידן רייכל ממש מכעיס אותך.
"ממש לא, אני הכי מפרגנת. רייכל הוא קודם כול מוזיקאי מדהים ואני חושבת שהוא התחבר למוזיקה האתיופית, אבל בתכלס אני האתיופית פה, אלה השורשים שלי ואני רוצה לבחור איך להשקות אותם".
האלבום שלך מאוד ישראלי-מערבי, למה בכל זאת הכנסת בו מעט נגיעות אתיופיות?
"זה חלק מההתבגרות שלי. היה לי חשוב להביא משהו משם, למרות שזה נשאר בגדר נגיעות כי אני בכל זאת רוצה לעשות מוזיקה ישראלית. אבל זה בא לי כל כך בטבעיות שאני ורוי (רוי אדרי, המפיק המוזיקלי, ה"ש) הסכמנו שהסגנון הזה הוא הכי אני. בעתיד אעשה מוזיקה אתיופית, אבל אני רוצה להתפתח קודם".
איך את מכינה את עצמך לביקורות שבדרך?
"אני מוכנה לכול, זה חלק מהמקצוע. עיתונאים תמיד מחפשים בשר, אבל יש כאלה שהם יותר מעודנים ואני מקווה שאני אפול עליהם. אם תהיה עליי ביקורת ממש קטלנית זה בטח יעשה לי משהו. לפרסום אני כבר מוכנה. השנים האלה שהייתי בתעשייה רק עזרו לי. אף פעם לא התערבבתי ולא הלכתי למסיבות נוצצות, אבל אם יזהו אותי ברחוב, אני אשתדל להעניק בחזרה את האנרגיה שנתנו לי. כבר עכשיו מזהים אותי מהקליפ וזאת הרגשה מדהימה".
מה דעתך על המוזיקה הישראלית העכשווית?
"יש כמה אמנים שעושים לי את זה כמו למשל 'הדג נחש', אסף אמדורסקי ו'היהודים', אבל לצערי אין הרבה אמנים שאני מתחברת אליהם. הייתי שמחה לפרגן, אבל אין מישהו שעושה לי 'וואו'. אני באתי לשנות. אני מאוד גאה בדיסק שלי, לדעתי הוא ייכנס לתודעה".
נא להמתין לטעינת התגובות
