לפרק את אוסטר

ספרו החדש של פול אוסטר, "שגיונות ברוקלין", בונה שוב עולם מפורק המורכב מסיפור בתוך סיפור. יעל ישראל על הסופר שמגדיר את חיינו כאוסף של אירועים מקריים בלבד

יעל ישראל | 16/11/2006 10:33

כל קורא רוצה להתרגש, להתענג, לדמוע לעיתים, ולמצוא את עצמו לפרטי פרטים בשורות שכתב אדם אחר מליבו הסוער וממוחו הקודח. זה טבעי לבקש שסופר יענג, ירתק וירגש אותנו במלוא כשרונו ויכולותיו. הצרה היא שמעטים יודעים לעשות את זה. פול אוסטר הוא מיחידי הסגולה שיודעים ללחוץ על מוחו ורגשותיו של הקורא, בכל מיני דרכים שרק הוא מכיר את טיבן. לא אוכל לתאר כיצד בכיתי והתרגשתי כשקראתי את "מוסיקת המקרה" – ללא ספק פסגת יצירתו. מאז שגיליתי את "הטרילוגיה האמריקאית" בראשית שנות התשעים, אוסטר הוא בעלי הספרותי. לא הייתי מתנגדת ליותר מזה, אבל כנראה שאי אפשר לקבל הכול בחיים.

לפיכך, ברור שגם ספרו החדש "שגיונות ברוקלין" הצליח לרתק אותי. בלעתי את הרומן בלגימה אחת, צוחקת ובוכה, נהנית מכל סיפור מרגש ואנקדוטה קטנה. טוב, זו אינה התגובה הנסערת שחוויתי ב"מוסיקת המקרה" ששבר את ליבי, אבל גם זה משהו. יהיו שיגידו שאוסטר חוזר על עצמו, שאינו מצליח לשחזר את האימה הקיומית של הספר ההוא. כל זה נכון, אבל מה שיש ב"שיגיונות ברוקלין" גם הוא מספק.

ב-15 השנים שחלפו מאז "מוסיקת המקרה", אוסטר השתעשע גם בקולנוע, תחילה כתסריטאי ואחר כך כבמאי, והדבר השפיע על ספריו. הוא נעשה יותר "מפורק", בונה את הרומנים שלו מסצינות, מסיפור בתוך סיפור, כמו ב"עשן" וב"מוציאים עשן". הוא השתמש בטכניקה הזו בספריו האחרונים, וגם כאן היא מופיעה במלוא הדרה. נדמה לי שרק אוסטר מסוגל לקחת סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור ולעשות מכך יצירה ספרותית במקשה אחת, במקום שזה ייראה כמו שמיכת טלאים. "כל סיפור מוליד סיפור ואחריו עוד סיפור ועוד סיפור," הוא מסביר את עצמו באמצעות גיבורו.

אוסטר אינו סופר שיחשוש להסביר את האמת הספרותית שלו: הסיפור כדרמה אחת גדולה נגמר במאה העשרים; כל מה שנשאר הוא פרגמנטים, זיכרונות פעוטים, אירוע מקרי וסתמי שקרה בצהריים במסעדה או בעבודה – אלו הם יסודות הקיום השברירי שלנו. כמובן שלפי פילוסופיית אוסטר, לכל שבריר מציאות סתמי יש גם כוח לסובב את חיינו ב-180 מעלות ולזרוק אותנו ללא נודע - לכלא, לזבל, או לנסיבות טובות ומשמחות.

יסודות הקיום השברירי. עטיפת הספר עטיפת הספר

איזו מקריות

באחד מטיוליו בברוקלין פוגש נתן הציניקן המיואש באחיינו, אותו לא ראה כמה שנים, אך אהב אותו מאוד בנעוריו. חידוש הקשר מטלטל את חייהם של שני הגברים הבודדים, ומעביר אותם חצי שנה של הרפתקאות מוזרות למדי. תחילה פוגש נתן את הארי, הבוס של אחיינו, הומו מזדקן ופאתטי שמנהל את חנות הספרים המשומשים, המתגלה כטיפוס צבעוני ביותר, מן בוהמיין נכלולי שגם ישב בכלא על תרמית קולוסאלית של זיוף ציורים. אחר כך מתייצבת בפתח דלתו של טום האחיינית הקטנה שלו, לוסי, בתה של אורורה אחותו, שנבלעה במערב התיכון. עכשיו על הארי וטום לגדל את הילדה שנקלעה לחייהם, וכמו וויליאם הארט ב"עישון", שגם לחייו נכנס ילד, המפגש עם העולם הילדי המופלא עושה פלאים לחייהם העלובים.

בתוך שבועות אחדים משתנה גורלם העגום מן הקצה אל הקצה. בואה של הילדה מתחיל כל מיני תקלות מוזרות, בעקבותיהן פוגש טום את אשתו לעתיד, ולחיי הארי נכנסת אישה נהדרת, והשניים גם מצליחים להציל את אורורה המסכנה מידיו המטונפות של הפנאט הדתי. הם אפילו זוכים להגיע ל"מלון הקיום" שלהם, המקום בו תמצא הנפש מנוחה, שם אפשר לחיות בשקט, לקרוא, לכתוב ולחשוב – מקום או רגע נדיר, בו "הקול

בראשך משתתק ואתה חש אחדות עם העולם".

אוסטר בונה לנו את משנתו הפילוסופית נדבך על פני נדבך. הוא עוסק תדיר במקריות: "כל יעד הוא אקראי, כל החלטה היא עניין של מזל", וגם בתודעה המחוררת והמתעתעת של כולנו: "בקרבו של אדם מתקיימים כמה אנשים, ורובנו עוברים מאני אחד למשנהו מבלי שנדע באמת מי אנחנו. יום אחד אנחנו עליזים ובמשנהו מדוכאים; קודרים ושותקים בבוקר, צוחקים ומתבדחים עם ליל". לפי אותו הגיון פנימי בדיוק, כל דמויותיו הן הוא עצמו כמספר: הרפתקן ובדאי כמו הארי, ציניקן כמו נתן, אינטלקטואל מיואש כמו טום, מתוק ותמים כמו לוסי הקטנה, אבוד כמו אורורה.

כסופר, הוא פורש לפנינו את ה"אני מאמין" שלו בהמון דרכים, למשל בסיפור על קפקא, שפגש בגן הציבורי ילדה בוכייה אשר התברר כי בובתה נעלמה. קפקא כותב למענה יום-יום מכתב שנשלח כביכול מבובתה, ולאט לאט הולך סיפורו וכובש את לב הילדה. "יש לה סיפור," כותב אוסטר, "וכשמתמזל מזלו של אדם והוא חי בתוך סיפור, בעולם דמיוני, מכאובי העולם נעלמים." אין פלא שגיבורו הופך בסוף הרומן למעיין סופר בעצמו, כשהוא מבין שכל אדם זכאי שיספרו את סיפור חייו, כי הסיפור הוא מה שנשאר.

"שגיונות ברוקלין" מאת פול אוסטר, הספרייה לעם, "עם עובד", 296 עמוד, ‏2006