לא צריך דוקטורט בשביל זה
אחרי ארבעים שנות ביקורת שירה מפרסם מנחם בן את ממצאיו בספר חדש. בין המסקנות: שלמה ארצי הוא נפלא לא פחות מביאליק. נשמע מוזר? דפנה שחורי ממליצה לכם לפתוח את הראש
וזו בעצם מהות השירה:להפוך קיר לשיר.
להפוך חסימה לשחרור.
להפוך אלם שותק לדיבור"
[מתוך הספר]
צאת ספרו החדש של המשורר והמבקר מנחם בן 'משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך' הוא סיבה למסיבה- בעיקר לאוהבי השירה ולחוקריה. על גב כריכת הספר נכתב:"אחרי ארבעים שנות ביקורת שירה, מסכם מנחם בן את עיקרי ההבנות המקוריות והחדשניות שהגיע אליהן, כמי שהצליח לצמצם את המשוואות הכי מסובכות לפתרונות הכי פשוטים, ותמיד בליווי הדגמות נפלאות מתוך שיאי השירה העברית, מהתנ"ך ועד ימינו".
ואכן, מבקר הספרות המשמיץ והמושמץ ביותר הפועל כיום, מניף שוב את שרביט הקוסמים שלו ומאיר על מצב השירה באור חדש. המסקנות שאליהן הוא מגיע בספר זה עשויות לגרום לקוראים רבים להרים גבה. האם באמת השירה העברית נמצאת במצב סופני שאין ממנו תקומה? האם יורשיו האמיתיים של אלתרמן וביאליק הם אכן ברי סחרוף ושלמה ארצי? האם באמת כדאי להפסיק ללמד את ביאליק בבתי הספר ותחת זאת למנות את אלתרמן כמשורר המרכזי במערכת החינוך?
גם לשאלות קשות כמו 'מה זו שירה', 'איך מבדילים בין טוב לרע בשירה' או 'מתי התחילה השירה העברית ולאן היא הולכת' מוצא בן פתרונים. ובנוסף גם נותן הנחיות איך ללמד שירה או כיצד ניתן להחזיר את אהבת השירה ללבבות הקוראים הצעירים.
בן, יליד 1948, הוא חתן פרס ראש הממשלה ופרס ברנשטיין לביקורת ובעל טור קבוע בעיתון
"מעריב". מאחוריו כעשרה ספרים ולמעלה מאלף מאמרים. חלק מרשימותיו נחשבות לפרובוקטיביות ושערורייתיות כדוגמת "הגדרת ההומוסקסואליות כמתועבת", ניסיונו להפריך את "הבלי התורה הדרוויניסטית" ולהוכיח את "מוחלטות קיום האלוהים" או טענתו בדבר "אי קיומה של מחלת האיידס". בין השאר ידועה עמדתו בעניין ברית המילה הרוחנית. את שלושת בניו מל במילה, בלי חיתוך, על פי מצוות התורה: "ומלתם את לבבכם".
'האיש שהכי מבין שירה בארץ', הוא גם האיש שהוכה לא אחת בגין ביקורת אכזרית שכתב על ספר, הוא האיש שכמעט ולא קרא מספריהם של קפקא, דוסטוייבסקי, קאמי או של מאן, אך יחד עם זאת העז לקטול את 'מוות בוונציה', הוא האיש שתרגם את ארץ הישימון של אליוט (מעברית לעברית), הוא האיש שיודע קילומטרים של שירה בעל-פה ויכול גם למלמל פסוקים שלמים מהתנ"ך והוא גם האיש שחושב כי ליונה וולך היה מזל על שלא עזבה את גבולות ישראל אף לא פעם אחת כי בזכות זאת לא פיספסה יום אחד בעברית.
שלושה עשר הפרקים שבספר זה, המבוססים על שלוש עשרה שיחות ששודרו בגלי צה"ל, כתובים באופן קולח, קריא, מאמין, כן ונרגש. וגם אם הנאמר בהם לפעמים מתמיה או מוגזם, על הכל אסלח לו, ולו רק בזכות אותה היפעמות יפהפייה ונדירה הנלווית לכתיבתו. ולכן, עצתי לקוראים אשר ניגשים לקרוא בספר בלתי שגרתי זה היא קודם כל 'לפרוק את עצמם מנשקם'. עליהם לקחת, על דרך המטאפורה, תרמיל קטן על הגב ולהשאיר את הבית מאחור. מכיוון שאולי רק בדרך זו, כאשר אנו משוללי כל דעות קדומות, נצליח לבחון את המסקנות השערורייתיות ומרחיקות הלכת אליהן הגיע בן בספרו זה.
בפרק 'השירה עברה לפזמון' כותב למשל בן כי
ב'נשף השירי-שוויוני' של בן רוקדים להם, אם כך תחת קורת גג אחת, קבצנים עם מלכים, משוררים עם פזמונאים, בדרנים עם פילוסופים גדולים, בגדי שרד עם בלויים."ישראל הקדומה וישראל החדשה נפגשות בתוך העברית המוחלטת, הדיבורית, כי דיברה תורה בלשון בני אדם" מחזק בן את טענותיו.
על השאלה המורכבת 'מה זה שיר' ישיב כי "כל מילה היא שיר" (עמ' 9) תשובה המתבססת בעיקרה על שירו הקצר של דוד אבידן שכותב כי: "שיר הוא דבר/שאני קובע שהוא שיר/ לאחר שאני כותב אותו/ כשיר או כלאשיר/ אבל מפרסם אותו כשיר", בעוד על השאלה האקרובטית 'איך להבין כל שיר מיד' יענה בן כי:"להבין שירה פירושו להבין אותה עוד לפני שהבנו, כי בשירה הלשון עוברת אלינו הרבה לפני המשמעות" (עמ' 22) נשמע מסובך? אולי. אך תסבוכות כאלו פורם בן בקלילות ובחן.
עזרא פאונד, גדול משוררי המאה העשרים, הגדיר את השירה כ"לשון הטעונה משמעות עד קצה גבול אפשרויותיה". בן יפרש זאת כמצב שבו:" אנחנו יכולים לגשת לקריאת שירה בלי מורא"(עמ' 28) על פי עיקרון זה פועל בן והוא מייעץ לנו לגשת, כמותו, ללא מורא, לכל טקסט קיים ומה שמקסים אותנו מקסים אותנו ומה שלא מקסים אותנו איננו קיים למעשה ולכן יש להניחו בצד. כי הלא במה שיר מקסים? "יש שירים שמקסימים אותנו בעדינות שלהם, ויש שירים שמקסימים אותנו בברוטאליות שלהם, יש שירים נפלאים בפשטותם ושירים נפלאים בסתימותם, אבל מה שמשותף לכל סוגי השירה המקסימה הוא פשוט החידוש, כי רק החדש באמת מעניין באמת."(עמ' 73)
את השער אל הגן השירי פותח בן בעזרת מילת המפתח- קסם. כנגד זה יטען מבקר הספרות פרופ' גבריאל מוקד כי יסוד ההיקסמות איננו הקריטריון היחידי להבנת יצירה. אך מלבד מוקד, רבים הם המצביעים בהאשמה על בורותו היחסית של בן, על ליצנותו, על הפרחת טענות בלתי מבוססות לכל עבר, על חיפוש אחר האייטם העיתונאי על חשבון הנכון והאמיתי. לדעתי, סוד קסמו של בן נעוץ דווקא בתרכובת הזו אשר משלבת להטוטנות שטחית עם אמת מוחלטת, ולכן אי אפשר, למשל, לבודד את המבקר המוכשר, המתנסח החד והמדויק, מן הפרובוקטור המרגיזן.
יריעת הספר כולה מרוצפת בציטטות יפהפיות מפסגות השירה העברית ומתאפיינת בניסוחים מדויקים. אך שיא יופיו של הספר מצויה בפרק הקרוי 'התנ"ך כשירה'. בפרק זה, שכמו נכתב בנשימה עצורה, מספר בן כיצד התאהב לראשונה בתנ"ך ואיך ראה אור קדוש קורן וחגיגי חג בחדר בשעה שהמורה שלו בכיתה ב' הקריאה לראשונה את 'בראשית ברא'. "מי יקרא את זה ולא ירעד?" ישאל בן.
ואכן יש דבר מה מרעיד באופן בו מצוטטים בהתלהבות עצומה פסוקים שלמים מספר איוב, מפרקי הנבואה או ממגילת אסתר, עליה מגונן בן בחירוף נפש: "אילו היו אומרים לי, למשל, תשמע, קח את כל אוצרות תבל ותן לנו את מגילת אסתר,לא הייתי מסכים בשום אופן, כי מה זה כל אוצרות תבל לעומת המגילה הקטנה והיפהפייה בלי גבול הזאת עם כל סיפור ההצלה המדהים של העם היהודי" ובהמשך יתוודה ויאמר:"הייתי מצטט עוד ועוד, כי אין תענוג גדול בעיני בעולם הזה מהקראת תנ"ך"(עמ' 89)
הסרט האיטלקי המופתי 'כאוס' שביימו האחים טוויאני, על פי סיפוריו של פירנדלו, מציג מתקן- כדים מוזר שהצליח, ללא כלי העבודה הנדרשים, ורק בעזרת לחשים ומרקחות משונות, לאחות סדק עמוק שנוצר בכס חרס ענק. אותו איש עבודה בלתי שגרתי קומם עליו קהל אנשים רב שראו בו מכשף מכיוון שלא הצליחו לרדת לסוף דעתו ולמעשיו. בן יזכיר לעיתים, באופן בו הוא מנתח טקסטים, את רופא הכדים הזה שהעז להגיע לשטח ללא הכלים הדרושים ובכל זאת לעשות את הבלתי אפשרי כמעט-לתפור את שני חלקי הכד.
אז מי אמר שדווקא ישיבה ממושכת על ספסלי האקדמיה תעניק לנו יכולות הבנה נשגבות? אם נשאל את מנחם בן, למשל, היכן קנה הוא את השכלתו, ישיב מייד וללא כל היסוס- האוניברסיטאות שלי הם: יורם ברונובסקי, תנחום אבגר, נתן זך, דוד אבידן, גבריאל מוקד, אורי צבי גרינברג, אריה זקס, אבות ישורון, מאיר ויזלטיר, אהרון שבתאי, והרשימה רק תלך ותתארך לה.
'משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך -שיחות על שירה' ספריית האוניברסיטה המשודרת/משרד הביטחון-הוצאה לאור, 2006,175 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
