רקוויאם לפורנו

ספרה הפורנוגרפי של אריאל להמן, "עד העונג הבא", מביא רצף קלישאות שנדמה שנגזרו מירחוני נשים של שנות ה-70. דפנה שחורי על ספרות פורנוגרפית ואירוטית בעידן הדי.וי.די

דפנה שחורי | 15/10/2006 15:27

"יש חדר חושך כזה, שאתה אפילו לא רואה עם מי אתה מזדיין". "הזמנתי ערבי הפעם. לפחות בתחת שלי יכול להיות דו קיום".
[מתוך הספר]

"הספרייה החדשה" המסונפת להוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכתו של פרופ' מנחם פרי, היא ללא ספק אחת מהוצאות הספרים האיכותיות בארץ. תחת מטריית 'הספרייה החדשה' מצטופפים להם סופרים וסופרות כדוד פוגל, לאה גולדברג, א.ב.יהושע, חנה בת שחר, עמליה כהנא כרמון, דוד גרוסמן, לאה איני או יעקב שבתאי לצד ענקי הספרות העולמית כדוגמת פ.פ. פאזוליני, נטליה גינצבורג, ז'ורז' פרק, מרסל פרוסט, ז'וז'ה סאראמאגו, אלזה מורנטה או ריימונד קארבר.

אך אחת לכמה זמן, ובאופן תמוה ביותר, מחליט מנחם פרי לשבץ אל תוך הגלריה המפוארת שלו ספרים ירודים ונטולי כל ערך ספרותי. 'עד העונג הבא', הווגינלי והפסבדו-ארוטי, של אריאל להמן (כלתו של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי) הוא עוד מעידה של מנחם פרי.

הספר מצטייר כלקט של מאמרים ודיאלוגים שכמו נאספו מתוך עיתוני נשים. ומה עיקרו? שנה בחייהן של שלוש נשים בשנות השלושים, הארבעים והחמישים לחייהן, אשר בחסותה של סקסולוגית בשם ורדה המנחה קבוצות למיניות האישה, הן מרשות לעצמן לשוחח בגלוי על הכל. הן מתוודות האחת בפני רעותה על הפנטזיות המיניות הכמוסות שלהן, על אהבותיהן ועל בגידותיהן ותוך כך הן משתפות זו את זו בכאבן. כך תאמר ורדה לאחת הנשים שבקבוצה: "מתוקה, תבכי כמה שאת צריכה. כולנו בנות פה, אין לנו בעיה עם דמעות" (עמ' 44) - קלישאה זו אשר מרמזת כי גברים אינם בוכים, מצטרפת לעוד ועוד קלישאות אשר נערמות לאיטן לכדי גבבה אחת גדולה.

הספר גם מצייד את הקורא בעובדות ובעצות כמו: החופש האמיתי מצוי בין הרגליים, יחסי מין הם לפני הכל דפיקה, אילו תנוחות הן המגרות ביותר, האם למהר ולהיכנס למיטה עם גבר או מהי הדרך המיומנת ביותר למציצת זין: "תזמון הוא מילת המפתח: יש לשמור על מרווחים קצובים, ובו בזמן על מהירות עולה וגוברת. בנוסף, העבודה צריכה להיעשות תוך סנכרון מדויק של היד, השפתיים והלשון. אין לערב בשום צורה את הציפורניים, השיניים או כל אמצעי אחר להגנה עצמית"(עמ' 38). הנחיות אלו אשר נשמעות כלקוחות מתוך סרטון מיני לימודי המלווה בקטעים מן הסרט הכחול, והנועז דאז, 'גרון עמוק', היו אולי מצליחות לרגש איכשהו אילו נכתבו בשנות השבעים ולא במאה העשרים ואחת.

הדיונים על נושאים שחוקים שכבר מזמן שכחנו כדוגמת היתרונות שבמהפכת הגלולה, תהליכי יציאה מן הארון או הקשר האמיץ שבין נעורים לאסתטיקה - נשמעים מגוחכים ממש. כך גם הפטפטת בדבר תוצאותיה של בגידה, החסרונות והיתרונות שבפער הגילאים, איכות החיים לאחר הלידה או ההבדל המהותי בין מין לרבייה, כשהאחרון מסתכם במשפט כי עדיין "לא נמצאה הדרך לחבר בין הכוס לרחם".

מי ירחם על הקוראים? עטיפת הספר יחצ

תיאורים פורנוגרפיים דוחים

הספר רצוף תיאורים פורנוגרפיים דוחים ביותר כדוגמת קטע זה:" תחילה שתו קפה. אחר כך הלך אבנר לשירותים וחזר עם תחתונים בלבד לגופו. השתרע על הספה והסתכל עליה. העביר את מבטו הלוך-חזור בינה לבין תחתוניו. התחתונים רחשו חיים כאילו חדר לתוכם עכברוש. ורדה הכירה את תפקידה בעל פה: זה החלק שבו היא שולפת את העכברוש החוצה ודוחפת אותו אל תוך פיה עד לקצה הלוע, למקום של הענבל, הדגדגן שבין השקדים. על סף עווית ההקאה"(עמ' 38)

עם כל הכבוד לדמיון המתפרץ, שאט-הנפש שמעורר התיאור של דחיפת עכברוש לתוך פה הוא בלתי נסלח. המשורר מאיר ויזלטיר, שדימה אף הוא באחד משיריו את איבר המין הגברי לחיה מכרסמת(חולד) הצליח, בניגוד ללהמן, להעניק לקורא חוויית קריאה אסטתית, חושנית ומורכבת:"שוב הולכתי כף-יד על התבור המושלם/ עכוזך התלול והנחתי לאצבעותיי/ לשקוע בהרהורים/ הבטישה הרכה/ הלחה של קצה הזרת בין פלחים/ נייחים רוטטים אלה/ כדורי הזהב החי/ המהביל/ מוליכה אל הבאר היבשה/ אל התלם הרווי/ המבוי למחילה/ הרירית השואבת/ פנימה/ חולד חם ומפריחה/ כדורים כבדים של אבן חשיבה..."(מתוך:'מכתבים ושירים אחרים' הוצאת 'עם-עובד')

בעבר הלא רחוק נעשו ניסיונות לפרסם ספרים כדוגמת 'עד העונג הבא'. סידרת הספרים 'כתום' אשר פצחה בפרויקט ניסיוני והדפיסה שלושה ספרים בעלי אופי פורנוגרפי (כולם בעריכתו של אלי הירש) פסקה במהרה מפעילותה. פרסום ספרים מן הסוג זה מעלה, בין היתר, שאלות כמו האם בעידן המתירני שבו דוחפים

לנו סקס על כל צעד ושעל (באמצעותן של פרסומות בטלוויזיה וכו') יש עדיין מקום לספרות פורנוגרפית? העיתונאי וחוקר התרבות אלי אשד טוען כי עידן הספרות הפורנוגרפית הוא כבר פאסה וזאת מן הסיבה הפשוטה שכבר אי אפשר להתחרות עם מה שיש היום בדי.וי.די. לטענתו, משנות השמונים ואילך אין כמעט ספרות פורנוגרפית טובה ומעטים הם העורכים שמוכנים בכלל לקבל היום ספר פורנוגרפי. לעומת זאת לספרות ארוטית היה ויהיה מקום תמיד.

האבחנה הבולטת ביותר בין ספרות פורנוגרפית לספרות ארוטית היא במרחב הנשימה שנשאר לקורא להשלמת הפערים. ספרות פורנוגרפית איננה ז'אנר נחות כפי שרבים נוטים לחשוב. הספרות, בעיקר העולמית, רוויה בזאנר ארוטי-פורנוגרפי איכותי כדוגמת 'סיפור העין' של ג'ורג' בטאיי, 'מחצלת הבשרים' של לי יו, 'וונוס בפרווה' של פון זאכר מאזוך והרשימה עוד ארוכה. לאחר איזכורן של היצירות הנועזות החדשניות והאיכותיות הללו, בולטת עוד יותר קלישותו של ספר הפטפטת הנדוש שלפנינו.

אז מה רצתה אריאל להמן להשיג כאשר מתחה על פני שלוש מאות העמודים את הפנטזיות השחוקות שלה? האם חשבה בתמימותה כי תצליח לרגש ולהדהים אותנו?

ומה חשב לו העורך מנחם פרי בעת העריכה? האם חישב שהספר יכסה את עלותם של הספרים האיכותיים אשר מופיעים בהוצאתו?

כשנשאל בשעתו מבקר הספרות החריף ברוך קורצוויל מדוע הוא כה נוקשה בעמדותיו ואיננו מרחם על הסופרים השיב בתשובה מוחצת שרלוונטית במיוחד במקרה הזה:" ומי ירחם על הקוראים?"

'עד העונג הבא', מאת: אריאל להמן, הוצאת הספרייה החדשה, 2006,304 עמ'