הדבוק הזה עושה לך טוב
הם למדו ב"רימון" אבל המוזיקה שלהם ממש לא נשמעת כמו מירי מסיקה. איתי שטרן מתלהב מהאומץ שיש ל"דבק" להיות קצת אחרת ולעשות את זה כל כך טוב
קצת היסטוריה: בועז ריישנברג וגדי רונן הקימו את "אפס" במו ידיהם. הלייבל הקטן והעצמאי הזה שהוקם בניר צבי, המושב בו גדל, הצליח למשוך אליו מספר אמנים נוספים דוגמת יענקלה רוטבליט, מור שטייגל ועוד. שמועות על הצניעות שבו יצאו למרחוק. בשנה שעברה הוציאה החבורה (שכוללת גם את עידו אופק על הבס ונדב ברקן על התופים) את אלבומם הראשון, ממנו יצא לרדיו "פשוט ונאמן", שנטחן קשות בתחנה הצבאית מיפו. אבל גם כל זה לא עזר להם לחדור אל תוככי המיינסטרים, ולא מדובר במקרה.
יום אחד , לכשיעשה מחקר על הרגלי ההאזנה של הישראלי הממוצע, יתברר כנראה כי בין המצאתו של "כוכב נולד" והקמתו של הערוץ המסחרי הראשון, מישהו סובב לנו איזה כפתור במוח שהקשה על קבלת מוצר שאינו הרמוני. לא שאפשר לומר שהאזנה ל"דבק נגרים" תמלא אתכם בדיסהרמוניה מייאשת, אבל אין ספק שהיא הרבה יותר מורכבת מהאזנה לכל אלבום של יוצאות "רימון" מהשנה האחרונה.
וכאן בדיוק מגיע ההוּק של כל הסיפור. גם רונן וגם ריישנברג סיימו את לימודיהם באותו בית ספר ממש. שניהם עברו את אותו מסלול (לא מתחייב על סגל המורים, אבל העיקרון ברור) ושניהם החליטו ללכת עם התחביב שלהם עד הסוף. אלא מה? בזמן שחבורת המסיקות קיבלה חוזים שמנים ב"הד ארצי", הרביעייה מניר צבי החליטה לפעול בעצמה ובשביל עצמה. המוצר המוגמר, איך לומר זאת בלי לצאת זהירים מדי: מרגש לאללה.
מורגש ש"דבק" עשו מחקר מעמיק על הגנום של הרוק הישראלי לפני שהוציאו את התקליט החדש. את ההקלטות אליו הם יצרו בסשן אחד שארך 45 דקות ו-49 שניות. בהאזנה חוזרת ניתן לשמוע את החיוניות שנוזלת ממנו, כאילו שכחו את המאמץ בבית וכל מה שמתחשק להם לעשות זה לנגן כמו שהם אוהבים. בחלק מהשירים ("סימן קטן", "ביצים גדולות") ההדהוד למוניקה סקס הופך מוחשי, באחרים דוגמת "בשם הדמוקרטיה" אפשר לסמן בטוש זרחני את ההומאז' המקסים לשירו של שלום חנוך "אל תקרא לי עם", ובשירים אחרים מזכיר קולו העדין והעמוק של רונן את
כל זה לא מונע מ"דבק נגרים" להיות מוצר ראוי ועצמאי. קחו למשל את "אין מושג", השיר הכי יפה באלבום שהופך את האינטימיות המרוסקת לחוויה כל כך ענוגה שמיד בא לזחול מתחת לפוך ולרחם על עצמך, עד שיתחיל לרדת גשם. הפנדר של רונן והגיטרות המלנכוליות של ריישנברג פוצעות אותך, בדיוק כשחשבת שהצלחת לעבור את הדיסק הזה בלי להזיל דמעה. מה שעוד יותר יפה אצל המודבקים, זה שהטקסטים שלהם מורכבים במידה הנכונה. מצד אחד, אתה לא שובר עליהם את הראש. מצד שני, אתה מבין אותם כל פעם מחדש בצורה קצת שונה.
"כשהיינו ילדים, היו לנו ביצים, יותר גדולות" שר ריישנברג (או רונן, קשה לדעת בלי חוברת הקרדיטים) בשיר מספר שלוש באלבום. יכול להיות שפעם "דבק" ידעו לבעוט קצת יותר מהיום. ביחס לזה שמידת הבוסר באלבום הנוכחי לא נעלמה לחלוטין, כיף לקבל אותם ככה. טריים ומלאי ביטחון. אמורפיים במידה וניתנים לעיכול. עוד קצת מהחומר הזה ויש לנו מספיק רוקנרול בעברית, בכדי לפתוח תחנה עצמאית. יש קופצים?
נא להמתין לטעינת התגובות
