יוֹמוּלֶתֶט דֶתֶת סְימֶאַך מֶיָח
שזה בעברית פשוטה "יומולדת שמח" לפו הדב שחוגג בסוף השבוע הזה את יום הולדתו השמונים. יהודה אטלס, פואולוג בכיר, מנסה לפצח את סוד הקסם של הדב החביב שעדיין נראה טוב כמו בשנתו הראשונה
ב"פו", פיתח מילן את סיפורם של השניים, בפרוזה. הוא יצר סביבם עשר אפיזודות, כשהוא מצרף אליהם חברים נוספים: אי-יה החמור הקדורני, השפן (בעצם, ארנב) הפעלתני, החזרזיר הירא-תמיד, קנגה האמא הפולניה ורו הילד הנצחי, נמיר הפרֵח והשחצן, ינשוף הסנוב ושאר קרוביו וידידיו של שפן. חומרי הגלם שמהם טווה את העלילה ואת הדמויות היו סיפורים שהמציא בנו, כריסטופר רובין, סביב צעצועיו בעת שיטוטיו עם האומנת ביער אשדאון, ססקס, שסמוך לו היה למילנים בית קיץ, יחד עם זכרונות ילדותו ודמיונותיו.
'דוב קטן שאין לו הרבה מוח בקודקודו' (כתרגומם של א. ד. שפיר וּוֶרה ישראלית) או 'דוב בלי טיפת שכל בראש' (כתרגומה של אבירמה גולן) זכה לכך שעשרות מיליוני ילדים וילדים-לשעבר, ודווקא כאלה שיש להם הרבה שכל בקודקודם, יאמצו אותו אל ליבם. מאז צאתו לאור לראשונה ועד היום הוא רב-מכר של קבע, שמוכר מדי שנה בעולם כולו לא רק אינספור ספרים וסרטי וידאו (וולט דיסני) אלא גם – ובעיקר – מוצרי לוואי במאות מיליוני דולארים. רבבות אוהבי פו עולים מדי שנה לרגל אל מחוזות פו שביער אשדאון ושוחקים בסוליותיהם את גשר כפיסי-פו עד כדי כך, שמדי כמה שנים נאלצים להחליף את קורותיהם. כל ספריו ומחזותיו של מילן למבוגרים (להוציא עיבודו ל"הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם) כבר נשכחו מזמן ורק ספרי הילדים שלו, שני ספרי פו ושני ספרי השירה, שכתב כאינטרמצו בן חמש שנים, תורגמו לכארבעים שפות, נמכרו ונקראו במיליונים ומסתובבים דרך קבע במחזור הדם של תרבות הילדים העולם.
מה הוא, איפוא, סוד הקסם הפואי?
כריסטופר הוא הילד, שלו מספר האב, לפני השינה, את סיפורי פו וחבורתו. הסיפורים נרקמים סביב צעצועיו, שקורמים חיים על רקע נופי-יער. הם משקפים את אופיו, את אופן התבוננותו בעולם ואת המיבנה הנפשי שלו, של ילד בכלל. היער הוא מין גן-עדן קסום, ששוכניו מוצאים בו אושר, הגנה, ביטחון וביטוי-עצמי. כל אחד מהחבורה לומד בכל אפיזודה משהו על עצמו, על האחרים ועל היחסים ביניהם.
החיים מסתובבים די הרבה סביב אוכל. מחוגי השעון של פו עומדים תמיד על השעה 11, בדיוק הרגע המתאים ללוק או לוגם, או ל"קמצוץ של משהו". פו סופר תמיד את הצנצנות המלאות שעוד נותרו לו, אך אלה לעולם אינן מתכלות. בילדוּת, כך לפחות חשים הילדים, אספקת הדבש תמיד מובטחת.
החבורה כולה היא מעין מיקרוקוסמוס, שמשקף חברה אנושית רחבה יותר. כל אחד ממרכיביה, עם כל "פשטותו", בנוי בתחכום רב: גם צעצוע וגם יצור חי ומרגיש; גם ילד וגם כל-אדם; גם סטריאוטיפ וגם "טיפוס" חד-פעמי. לצד מיגבלותיה ושיגרת-יומה, יש לכל חיה פנטזיות משלה: פו רוצה לגלות מקומות חדשים ("גילהו פו!"), נמיר הוזה שהוא כל-יכול, חזרזיר חולם שהוא אמיץ. לכל חיה דפוסי-התנהגות קבועים, אך ניתן להבחין בה גם בהתפתחות. יש תחושת ריאליה, יחד עם הרימוז הברור שזה רק סיפור. ועל כולם שולט המסַפֵּר, עם חיוך אירוני-ממזרי בזווית הפה, כאילו הכל ברצינות ולא-ברצינות גם יחד.
סצינת פו כולה מתרחשת בילדות המוקדמת. ספר ההמשך, "הבית בקרן פו", מסתיים, כזכור, בנימה כבדה של עצב. כריסטופר נפרד מחבריו, מהמישחקים, מההנאות ומהחירויות של הילדוּת ומתעתד ללכת לבית-ספר. הפרידה מהילדות מתוארת כגירוש מגן-עדן. מובלעת פה ההנחה, שהיום קצת פשטה את הרגל, שהילדות המוקדמת היא פרק-זמן קסום ונפלא בחיי האדם והמעבר לחיי בוגר כרוך בהרבה כאב. "רק לגבי ילד",
ההומור והאירוניה ממתנים מעט אידיאליזציה זו של הילדות, שמילן היה אחרון נביאיה הוויקטוריאנים-אדוארדיאנים. גם בתודעתו נשזרו יחד גן-העדן האבוד של הילדות עם גן-העדן האבוד של הכפריות האנגלית. הגעגוע לתור הזהב של הילדות הוא גם געגוע לאנגליה הטרום מתועשת, ובכלל, לאירופה של טרם המלחמה העולמית הראשונה, שפצעיה אז טרם הגלידו.
כשאחת החיות במצוקה, תמיד יבוא כריסטופר ויושיע. כשפו תלוי על בלון ליד כוורת הדבורים או בא בין המצָרים במאורת שפן, כשנמיר ורו נתקעים על צמרת עץ, כשבא שיטפון – תמיד יימצא כריסטופר ברגע הנכון במקום הנכון. כמה נבון להעניק לילד את תפקיד ה'אבא'. ואין הוא מציל את ידידיו מסכנות קיומיות אלא בעיקר מטעויות, מתעיות, ממצבים שנקלעו אליהם בגלל תמימות או היעדר-ניסיון. וכריסטופר הוא דוגמה למנהיג נאור: אינו רודה בפקודיו אלא אוהב אותם ודואג להם, נותן להם לחיות על-פי רוחם. זהו אבא שיודע לא רק להביא ישע אלא גם להעביר רגש: הוא יודע להגיד "דובי דוב פותה" (או "דובון טיפשון") בקול כזה, שכל הלבבות מתמלאים תקווה.
יקרה אשר יקרה, אתה, הילד, מוגן, בטוח. אם לא תפתור את הבעייה בעצמך, יבוא ההורה ויפתור. יש חיק חם ובטוח, שיקבל אותך תמיד באהבה, בהבנה ובסובלנות, למרות חולשותיך, מגבלותיך, טעויותיך, תמימותך, אישיותך השונה.
ובנקודה זו, לדעת פוּאוֹלוגים רבים, טמון אחד מסודות-הקסם העיקריים של ספרי פו: האמפתיה המוחלטת שבה מתייחסים הסופר, כריסטופר והחיות, אל החסרונות, הגחמות וחוסר המושלמוּת של כל אחד מהם. כל אחד יודע שיש לו מקום, שאין כלפיו גינוי או ביקורת, בגלל טעויות, כישלונות ומרכיבי-אופי כאלה ואחרים. הסופר – ועימו הקורא – מביטים על החיות לא דרך תוצאת מעשיהן אלא דרך הכוונה. החיות מרגישות תמיד שהן רצויות ונאהבות.
ואם בילדות המוקדמת עסקינן, אז כל אחת מהחיות מסתובבת עדיין סביב האגו שלה, ובלי ייסורי מצפון ("אז אם נמירים אוהבים לישון על הריצפה, אחזור אני למיטה"). רק בהדרגה נבנה שיווי המשקל בין היחיד לבין הקהילה. זוהי גם תקופת האומניפוטנציה, כשכל יציאה היא הרפתקה וכל מוט הוא הציר הצפוני. הילד חש שהוא יכול לעשות הכל: לגלות, להמציא, לפתור בעיות, להציל, לחבר הימהומים.
ואם הימהומים, הרי זוהי גם תקופת היצירתיות הגדולה. על כל אירוע, כל חוויה, גם סתם, פו מחבר המהום מחורז: "שלג יורד, טידלי פום. יורד טורד, טידלי פום". ההימהומים שלו, בינינו, די עילגים ומגושמים. אבל, זה מה שילדים עושים. יצירות-הבוסר בילדוּת הן התרגול לקראת יצירה בשלה יותר בבגרות.
פו, גיבור הספרים, הוא, בין השאר, גם טיפשון, אגואיסט, נהנתן, לקקן, שחושב כל הזמן רק על עצמו. הוא, בעצם, האני האחר, האלתר-אגו, של כריסטופר רובין; תבנית הילד שבתוכנו. הוא המאחד את כל שוכני היער באמצעות ביקורים. הוא הפותר בעיות. הוא שמגלה את הציר הצפוני. הוא שכותב את דברי-הימים של היער ושל שוכניו, באמצעות הימהומיו.
כמו שכותבת אן ת'וויית, שחיברה את הביוגרפיה המקיפה ביותר על מילן: "אולי כולנו דובונים עם מוח קטן מאוד, שמנסים, למרות זאת, איכשהו, לפלס לנו דרך בחיים. כמו שפו חושב שהוא פיקח ואמיץ ומוכשר, כך גם אנו חושבים שאנו פיקחים ואמיצים ומוכשרים, לוא רק העולם ייתן לנו הזדמנות".
הוסיפו לכל אלה את האופן שבו משלב מילן בין עלילה לנוף: רקמת הנוף מחלחלת אל הקורא דרך פעולותיהם ושיחותיהם של שוכני היער; הוסיפו את יכולתו של מילן לרקום סיפור, שבו משובצת כל חיה במישחק התפקידים. אין סטטיסטים. יש כאן אנסמבל מתוזמר היטב, שכל כלי בו מנגן וביחד הם יוצרים יצירה קאמרית הרמונית, ממזרית ורבת קסם; הוסיפו את האנגליוּת, את האנדר-סטייטמנט, את הסאטירה החברתית המוטמעת ואת ההתבוננות הסאטירית גם בילדות עצמה; את יכולתו של מילן לבנות סיפור שמדבר גם אל ילדים וגם אל מבוגרים; את יכולתו לרקום דיאלוגים ולהביאם עד אבסורד; את יכולתו לעורר ריגוש, למרות שזו בעצם מין קומדיה. זכרו את הסיום, את פרידת פו מכריסטופר רובין, כשאנחנו קוראים ובוכים, קוראים ובוכים.
ועדיין לא דיברנו על האיורים שעשה לפו ארנסט שפארד, שעליהם כתב מבקר: "הציורים של שפארד שייכים לספרי מילן כמו שההד שייך לקול". לא דיברנו על חייהם של א. א. מילן, רעייתו ובנו. לא דיברנו על האיבה שרחש הבן, כריסטופר רובין, לספרי פו ולאביו, שהטיל עליו צל ענק. לא סיפרנו מה עלה בגורלם של צעצועי כריסטופר ואיפה הם היום. לא דיברנו על השוני בין "פו הדוב" לבין "הבית בקרן פו" (תרגום: אהרן אמיר), גם לא על תרגום שלישי, טוב, של דן מישר, ל"פו" הראשון. גם לא סיפרתי איך נראות ארצות פו מקרוב.
אולי בפעם אחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
