בחזרה לצוות 4
14 שנים לאחר שיצא "צוות 4" חוזר דרור גרין אל חבורת החיילים שסירבה להפר את הפסקת האש עם המצרים בזמן מלחמת יום כיפור. חלק מהפרק הראשון שרואה אור בהוצאת "ספרים"
הכל היה נופל בחול. בהתחלה עוד לא ידענו, והמרעומים היו נופלים לנו בתוך החול. אפילו הפגזים היו נכנסים בתוך החול. כן? שוקעים. זהו. זה נורא יקר. המרעומים. כל אחד עולה אולי אלף, אלף חמש מאות דולר. וזה היה נופל בתוך החול, קפוט. שלום על הכסף.
לא נורא. זה לא היה מרעומים כל־כך טובים. הנה המרעום קירבה. זה עולה אולי אלפיים דולר, אולי. מה זה מרעום קירבה? מרעום קירבה. זה דווקא דבר טוב. תראה, נגיד אתה יורה פגז לעשר קילומטר, אני לא זוכר בדיוק איזה מרחק. נגיד עשר קילומטר. יש שם איזה גדוד של שריון של המצרים. אתה מכוון טוב טוב ואתה תוקע את הפגז הזה בדיוק באמצע של הגדוד. יופי. מה קרה? כלום. הפגז הזה נפל בתוך החול ורק הרסיסים שלו נפלו על הטנקים של המצרים וקצת חיילים. בשביל זה יש את המרעום קירבה. תראה. הפגז הזה מתקרב לאדמה, וכשהוא מרגיש שיש לו עוד איזה שניים או שלוש מטר הוא מתפוצץ באוויר. זה יופי יופי. מלמעלה זה הרבה יותר טוב. אפילו אם אתה מכניס את הראש בתוך החול, זה בא ככה מלמעלה ואתה הלכת. אף אחד לא בורח מזה.
אה, אבל זה כלום ממה שהיה אחרי המלחמה. אחר־כך, כשהתחלנו גדוד 410 עשו לנו ניסיון עם תותח נגרר. ירינו שם פגז אחד שהתפוצץ רחוק, באוויר. זה היה כמו כזה, נו, זיקוקים. כל השטח נדלק. קוראים לזה מצרר. זה פגז, הוא מתפוצץ באויר כמו המרעום קירבה, אבל בפנים יש לו עוד הרבה רימונים קטנים שנופלים על הרצפה ומתפוצצים עוד פעם. זה לקחו אחר־כך בלבנון. זה בטח עולה איזה עשרת־אלפים דולר כל חתיכה.
מה אני מדבר על כסף. זה באמת היה מרגיז בהתחלה. כל המשכורת היה לנו אולי עשרים לירות בחודש, אז להפיל מרעום באלף דולר זה היה... מה בכלל אני מדבר על זה? אה, שהמרעומים נפלו לנו בתוך החול. כן. מה שנפל בחול אפילו בולדוזר לא מוציא. זה היה שם חול כמו בים, כזה דק דק אבל יבש. הרבה חול. מטָסָה ועד התעלה. כל מה שנפל שמה בתוך החול היה הולך כמו בתוך מים. פעם שני טנקים נכנסו בתוך החול, ככה, עד היום לא מצאו אותם. זה ככה מספרים.
כן. בהתחלה שהיינו יורים היינו מורידים קודם את הערכות אב"כ והחמישיות עם הקופסאות שימורים ואת הציוד, שלא יקפוץ עם התותח. אבל אחר־כך לא היינו מוצאים חצי הדברים בתוך החול, אז הפסקנו להוריד. כל הערכות אב"כ נהיו כמו אבק. מהרעש של התותח. זה, כשיורים, כל התותח קופץ, אולי עשרים טונה, אז המסכות אב"כ והכל נשברו בתוך הקופסאות והיה אחר־כך פחד גדול מהגזים.
דרור:
אני לא בטוח שז'יל מדייק. לפני שעברנו את התעלה התחילו להגיע ניידות אב"כ. העֶרכּות שלנו היו כבר באמת מפוררות לגמרי, מההדף של התותח, בגלל שלא הספקנו להוריד אותן בזמן. אבל זה לא נכון שלא הורדנו את הציוד מהתותח בגלל החול. למי היה זמן להוריד ציוד? רק קיבלנו הוראה לעצור וכבר רצנו עם המוטות והכנסנו את המטען לתותח, וירינו. אף אחד לא חשב על הציוד. למי היה אכפת שזה ישקע בחול? שישקע, הלוואי.
המרעומים האלו באמת היו יקרים, וגם הפגזים, אבל אלף דולר? נראה לי קצת מוגזם. עד שעברנו את התעלה ירינו אולי אלף חמש מאות פגזים. רק מההדף אפשר למות. בכסף הזה כל הצוות שלנו היה יכול לצאת לפנסיה. גם אהוד, שכבר לא יצא אף־פעם לפנסיה.
מישהו פחד מגזים? אחרי שבוע שבועיים של הפגזות והפצצות מטוסים, איך אפשר בכלל לדבר על פחד מגזים? הרי חודש שלם לא הפסקנו לירות, ובכלל לא היה לנו זמן לפחד. בין פגז לפגז היינו נרדמים, ואם לא היינו נרדמים היינו חושבים על אוכל, עד כדי־כך היינו רעבים. אז למי היה זמן לפחד? אולי ז'יל פחד. הוא הרי היה מבזבז זמן ומאוורר את הגרביים שלו כשהיה רגע של שקט. אולי הוא פחד מהגזים.
בכלל, אני לא בטוח שקראו לו באמת ז'יל. עברו כמה שנים טובות עד שזכרתי את השם של אהוד, ואת שאר השמות סתם המצאתי. רק את אבנר הבן־זונה אני לא מצליח לשכוח.
שלומית:
…ולא ידעתי איפה הוא. כשיצאתי החוצה ראיתי אותו בגינה. הוא החזיק בשתי ידיים את העמוד של הפרגולה והסתכל למעלה. עברו שם כמה מטוסים והוא היה חיוור נורא. בדרך־כלל לא רואים מטוסים בירושלים, וגם אני הסתכלתי למעלה. כשהייתי ילדה היינו נוסעים בחופש הגדול לדודים שלי במושב, ליד לוד. כל הזמן עברו שם מטוסים, זה היה די קרוב לשדה־התעופה, ואני הייתי רצה החוצה להסתכל בהם. הדודים שלי אמרו שאי־אפשר לחיות ברעש הזה, אבל בשבילי זה היה כמו קסם. זה היה עוד לפני ששת־הימים, כשבירושלים בכלל לא עברו מטוסים. בכלל, אז היינו אומרים אווירונים. מעניין למה התחילו לקרוא לזה מטוסים.
כשהוא ראה שיצאתי הוא התחיל לבדוק את העמוד של הפרגולה ואמר שצריך לחזק את העמודים, אחרת הם יעופו לנו ברוח הראשונה של החורף. את הבית גמרנו לבנות כבר לפני איזה שתים־עשרה שנים, אבל כשבונים לבד אף פעם אין לזה סוף. עד
שאלתי אותו למה הוא כל־כך חיוור, והוא לא ענה. הוא בדרך־כלל לא אוהב שמדברים עליו, לכן אני זוכרת שאחרי כמה דקות הוא אמר שהוא חושב שהוא אכל משהו לא טוב, ושכואבת לו הבטן. אחר־כך הוא נכנס לנוח קצת ונרדם. לקחתי את הילדים והלכנו לראות וידיאו אצל רותה. לא רציתי שהם יעירו אותו, ובמילא קבענו להביא את הילדים לראות וידיאו בשבת.
בדרך־כלל הוא אף־פעם לא ישן באמצע היום. זה באמת היה מוזר. אבל אחר־כך הוא קם כאילו כלום, וכששאלתי אותו אמר שאני סתם ממציאה דברים. הוא אף פעם לא אוהב לדבר יותר מדי.
ניר:
פתאום כולם הפסיקו לירות. היינו די קרובים לתעלה, והמצרים ירו בכל הכלים. אני חושב שזה היה ממש כשהתחילו לעבור את התעלה. גם אנחנו ירינו את כל מה שהיה לנו, ואני הייתי בטוח שהשרמן הזה הולך להתפרק. מי שהחליט לשים תותח 155 מילימטר על שרמן ישן הוא אידיוט. אני בטוח שחצי מהתומ"תים נשארו תקועים בחול. לנו הלכו שני מנועים עוד לפני שהגענו לתעלה.
אז פתאום, באמצע כל הרעש הזה שמענו מטוסים. השכפ"צים כבר היו עלינו, אבל לפני שהספקנו לשים את הקפל"דים על הראש ולרוץ התחיל השקט הזה. בבת־אחת כולם הפסיקו לירות, ונשאר רק הרעש של המטוסים, שבכלל לא התקרבו אלינו. זה נורא מוזר כשיש שקט כזה פתאום, וזה הזכיר לי את חדר־האוכל, במוצאי שבת, כשבבת אחת החברים מפסיקים לדבר לפני שמתחיל הסרט.
המטוסים היו די גבוהים, ממש מעל התעלה, והם רדפו במעגלים אחד אחרי השני. רק אז הבנו שיש שם קרב אווירי. זה היה כמו משחק כדורגל בשבת אחרי־הצהרים. כולם צעקו לטייס שלנו, נדמה לי שזה היה מיראז', שיפיל את המיג המצרי, ובטח גם המצרים עודדו את הטייס שלהם. אבל אחרי כמה דקות יצא עשן שחור מהמיראז', והוא התחיל לאבד גובה. אף פעם לא שמעתי שהפילו מטוס שלנו בקרב אווירי, וגם אחרי המלחמה זה לא היה כתוב בשום מקום. אבל עובדה.
אחרי איזה עשרים שלושים שניות נפתח מצנח בשמים, וכולנו שמחנו. אבל המצרים התחילו לירות עליו במקלעים, ואבנר צרח עלינו בקשר שנמשיך לירות. אז המשכנו לירות ועכשיו אני לא יודע אם זה היה באמת או שדמיינתי את כל זה. מעניין אם הטייס הצליח להגיע לקרקע בחיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
