לנו איכפת
השבוע, לפני 15 שנה, יצא "NEVERMIND" של נירוונה. היה ברור מהתחלה שזה יותר מתקליט עם עטיפה מגניבה. בועז כהן נזכר בערב ההוא בשיקאגו בו ראה להקה צעירה שעושה הרבה רעש
זה התחיל עשר שנים קודם. באמצע שנות השמונים נפגשו שני נערים בני 18 מאברדין, וושינגטון והחלו לנגן יחד. קוביין תופף וכריס נובוסליק ניגן בבאס ושניהם חיפשו גיטריסט וזמר. רק בשלב מאוחר מצאו מתופף (צ'אד צ'נינג, אחר כך דייב גרוהל) וקוביין עבר לחזית, כגיטריסט-זמר. באלבום הראשון, "בליץ'", שהוקלט בהשקעה של 606 דולר ו-17 סנט השתתף גם הגיטריסט ג'ייסון אוורמן והוא יצא באביב 1989. באפריל 1990 זכיתי לראות אותם במועדון סטודנטים בשיקגו. ההופעה היתה רועשת וטובה. לא היה לי מושג שאני לוקח חלק בהיסטוריה.
בליץ'" נמכר בלמעלה מ-30 אלף עותקים (הצלחה אדירה ללהקה לא ידועה מסיאטל), הושמע המון בתחנות רדיו של קולג'ים באמריקה וקיבל ביקורות טובות בעיתונות הבריטית, קים גורדון מ"סוניק יות'" המליצה ודייויד גפן הריח משהו כמו רוח נעורים עם הרבה דולרים, והחתים אותם על חוזה נאה. גפן הכניס אותם לאולפן, להקלטת האלבום השני, עם בוץ' ויג כמפיק מוזיקלי. התוצאה היתה Nevermind והמפץ הגדול אירע אחרי שבאם.טי.וי התלבשו על הקליפ של "מריח כמו רוח נעורים" והכניסו אותו ללופ ולתודעה של מיליונים ברחבי בעולם.
עכשיו מלאו 15 שנה ל"נברמיינד". התקליט שעל עטיפתו נראה תינוק צולל בעקבות דולר נמכר עד כה בלמעלה מ-12 מיליון עותקים, וכלל חוץ מהמנון שנות התשעים, "מריח כמו רוח נעורים", גם את "בואי כמו שאת" ואת "ליתיום". קורט קוביין הוכתר כדובר של דור. סיאטל הפכה למוקד שאליו נישאו לפתע כל העיניים מכל העולם. ההצלחה האדירה של קוביין וחבריו טלטלה עמוקות את תעשיית המוזיקה, השפיעה על האופנה ועל ההשתקפות שלה באמצעי התקשורת. נירוונה היא זו שפתחה את השער להמון אנשים אחרים. היא היתה הלהקה עם הוידיאוקליפ הנכון בזמן הנכון, והיא זו שהצליחה להרחיב את גבולות המיינסטרים במידה כזו, ששיר כמו Smells Like Teen Spirit הפך לחלק טבעי מלוח השידורים של MTV והפלייליסט של תחנות תואמות גלגלצ ברחבי העולם.
המבנה של Smells like teen spirit- בית שקט ומינימליסטי ופזמון מתפוצץ – אומץ מיד על ידי מאות להקות ואמנים בעולם. השיר שודר בתדירות של אחת לשעה ב"אם.טי.וי" וקורט קוביין הגיע לשער של המגזין "רולינג סטון" – הישג שרק מי שמכר לפחות מיליון עותקים מצליח להגיע אליו. קוביין הגיע עם טי שירט שכתוב עליה משפט בגנות המגזינים הגדולים. הוא יכול
העבודה על התקליט החלה בחדר חזרות בסיאטל, נמשכה באולפן הביתי של בוץ' ויג ואז החליטה הלהקה לעבור לעבוד באולפני "סאונד סיטי" בלוס אנג'לס. לאחר סיום ההקלטות החלו ויגו הלהקה למקסס את האלבום. קוביין שנא את התוצאות ודרש מ"דייויד גפן קומפני" איש סאונד אחר. הוא פסל את סקוט ליט (שעבד עם REM), כי פחד שהאלבום יישמע כמו להקות אחרות, והעדיף את אנדי וואלאס, שעבד עם להקת סלייר על Seasons in the Abyss.
וואלאס הרחיב והעשיר את הצליל של "נברמיינד" עד לקצה גבולות המעטפת. כדי לא להיכנס לטרמינולוגיה של טכנאי אולפן נאמר זאת במלים פשוטות: הוא הגדיל את הגיטרות על ידי הוספת אפקטים מסויימים והוסיף אלמנטים נמוכים שהדגישו את הבאס והתופים. גם את התוצאה הזאת קוביין לא אהב (הוא אמר בראיון מאוחר, שאנדי וואלאס גרם לאלבום להישמע נוצץ מדי), וזאת למרות שהוא בעצמו התעקש שזה יהיה האיש שימקסס את "נברמיינד".
רק מי ששומע את החזרות וההקלטות המוקדמות של "נירוונה" מסוגל להבין איך ליטש אנדי וואלאס את היהלום עד לתצורתו הסופית, הבוהקת והמנצחת. הרוק הגרום והמחוספס של הלהקה הפך למוצר חובק עולם, שפילס בצורה ישירה את דרכו ללב הזרם המרכזי.
הציפיה האופטימית ביותר ב"גפן" הייתה למכור רבע מליון עותקים מ"נברמיינד". התקליט הפתיע כשהגיע לפלטינה משולשת (שלושה מיליון עותקים) תוך חצי שנה. השילוב של רוק אלטרנטיבי מופק היטב עם קליפ פופולרי הביא את הגראנג' אל לב התעשייה. בינואר 1992 הגיע "נברמיינד" למקום הראשון במצעד האלבומים שלבילבורד כשהוא משליך משם את אלבומו הגרוע של מייקל ג'קסון Dangerous (שזה בערך כמו ש"בשדות" של גבריאל בלחסן ידיח את קרן פלס מראש מצעד המכירות בישראל).
האירוע הנדיר הזה מסמן, במובן מסויים, את כניסת הרוק האלטרנטיבי אל השטח הגדול. מהלך שמייצג את עליית ה"רוק" על חשבון ה"פופ". מכיוון שבחברת "גפן" השקיעו הון ומאמץ בשיווק ההצלחה החדשה שלהם, "נברמיינד" הפך ליותר מסתם תקליט מפתיע ומצליח. התברר, פתאום, שעם זיעה, תבונה שיווקית ומזל אפשר להביא כמעט כל דבר אל ראש הפרמידה.
כדי לשמור על עצמך כאייקון לא ממסדי, אתה חייב להישמר מחיבוק הדב של קונצרן כמו "דייויד גפן רקורדס" ומיחסם הציני להחריד של קיסרי תוכניות קליפים-ללא-הפסקה. קוביין היה צעיר זועם, מבולבל, שביקש לחלוק עם העולם את כאביו. הוא הסתובב עם טי-שירט שנשאה את הכיתוב "מגזינים למוזיקה הם מגעילים" – אבל כש-Nevermind נמכר במיליון עותקים הוא מהר מאוד מצא את עצמו מככב גם על שער המגזין השבע והשמרני "רולינג סטון". למרות התנגדותו לשיטה, גם קוביין היה פתאום חלק ממנגנון ייצור הכוכבים.
יותר מעוד תקליט מוצלח, נברמיינד של נירוונה הוא סמל. סמל של דור איקס שלם, שהאמין ביותר מדי חולצות פלאנל ומעט מדי מקלחות, כסוג של מרד נעורים. קוביין הירבה בהצהרות נזעמות, מתוסכל מהדרך שבה מנוהלים עסקי המוזיקה בעולם. הלקח שמלמד מקרה קוביין ונירוונה (קח לתשומת לבך, ג'קו אייזנברג) הוא שכבר אי אפשר להיות גם צעיר ובועט, אמנותי וזועם וגם אליל נוער שפוסטרים שלו ממוסחרים במיליוני עותקים בעיתוני נוער. את פגיעותו הנוגעת ללב של קוביין ואת חולשתו מעוררת האמפתיה אפשר היה לקבל באופן חשוף ומזוקק במיוחד בהופעת האנפלאגד בניו יורק, שהונצחה על דיסק מעולה.
קוביין ניסה לבעוט בהצלחה. הוא רצה אותה, אבל פחד שהיא תהרוג את היצירתיות ואת האמת שלו. בפברואר 1992 נשא את קורטני לאב לאשה באי הוואי. ילדתם המשותפת, פרנסיס בין, נולדה באוגוסט 1992 - ימים אחדים לפני שראיתי את "נירוונה" בפעם השניה בחיי, והפעם במופע המרכזי של פסטיבל רדינג באנגליה (עם "סוויד" כלהקת חימום). במהלך ההופעה הודיע קוביין שהפך לאבא. שנה וחצי אחר-כך הוא מת.
בפברואר 1994 מלאו לו 27. בחמישה באפריל 1994 שם קץ לחייו קורט קוביין, סולן להקת "נירוואנה". קוביין נמצא מוטל ללא רוח חיים כשכדור נעוץ בראשו, בקוטג' שליד ביתו בסיאטל, שלידו נשק ומכתב שנחתם במלים "אני אוהב אתכן! אני אוהב אתכן!"
האהבה הזו לילדה ולאשה לא הספיקה כדי להשאיר אותו איתנו, כי קוביין לא אהב מספיק את עצמו. הוא אמנם טען שהמשפט המפורסם "אני שונא את עצמי ורוצה למות" נכתב בהומור, אבל גם בבדיחה הלא מצחיקה הזו היה יותר מגרעין מר של אמת.
נירוונה ו"נברמיינד" הם יותר מלהקה ותקליט. הם סמלים של תקופה. האלבום והלהקה שיצרה אותו אחראים לרגע חשוב בהסטוריה של הרוק. קשה לתאר את שנות התשעים בלי "נברמיינד" כחוליה חשובה בין הפיקסיז לבין שובו של רוק הגיטרות בשנתיים האחרונות למרכז הזירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
