ערס עם אג'נדה
ספרו השלישי של דודו בוסי מורכב מחומרי נפץ חברתיים. דפנה שחורי מעיזה להוציא את השד העדתי מהבקבוק ולהגיד לבוסי שעם כל הכבוד למזרחיות, בסרט (התורכי) הזה, כבר היינו
דודו בוסי, יליד שכונת התקווה, 1963 (בנו של בעלי מסעדת בוסי המפורסמת והותיקה שבשכונה, הקיימת מאז שנות הארבעים), סופר ובעל טור קבוע בעיתון 'העיר'. עד כה פרסם בוסי שני ספרים שזכו לשבחי הביקורת: 'הירח ירוק בוואדי' ( הוצאת עם עובד,2000) ו'פרא אציל' ( הוצאת כתר, 2003) על האחרון היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2004.
ספרו הסמי-אוטוביוגרפי "אמא מתגעגעת למילים", מצטרף לשני ספריו הקודמים ושלושתם יחד נשזרים כצמה קלועה המספרת את סיפור חייו: ילדותו בשכונת מצוקה, הפערים העדתיים, תיאור פרטני של אנשי שוליים, מנהגיהם של בני עדות המזרח, והחיים המתסכלים בצל אפליה עדתית. כאשר באמצעות כל זאת בוחן בוסי שאלות של זהות ואקסיומות חברתיות בישראל של העשורים האחרונים.
גם ספר זה, בדומה למקלעת העשויה משלושה חבלי שיער, מורכב ממונולוגים בעלי אופי ווידויי המסופרים מפיהם של שלושה בני משפחה אחת שמגוללים כל אחד בתורו ומנקודת מבטו את סיפור חייהם. ומה תמצית הסיפור? "שנים רבות חיכו נזימה ורחמים לילד. אולם משנולד בנם עובדיה לא בא איש מהם אל המנוחה והנחלה"(מתוך כריכת הספר).
ואכן, סיפורם של רחמים האב, נזימה האם ועובדיה הילד מתפרס על פני יובל שנים ומתאר מהלך חיים מסוכסך וקשה של משפחה עיראקית קטנה מרמת גן אשר מנסה להשתלב בחברה הישראלית. המשפחה סגורה בתוך מובלעת פרטית בעלת קודים ומנהגים עדתיים משלה ומנהלת בית קפה הקרוי 'מפגש רחמים'.
המאפיין העיקרי של משפחה זו הוא הכבוד המעוור והפרימיטיבי אשר מוביל בסופו של דבר לכל אותם פיספוסים ואי הבנות. אותו כבוד המלווה ברגשי נחיתות עזים מצליח לדחוק ולטמון את האהבה עמוק תחת כובד הגאווה.
האם נזימה היא אישה עירקית כנועה וותרנית וצייתנית. האב רחמים הוא גבר פרימיטיבי ואנאלפבית הממרר, בדרכו שלו, את חיי אשתו ובנו. בנם עובדיה, שנולד אחרי ארבע עשרה שנות עקרות, מאפיין בהתנהגותו המרדנית את בני הדור השני בארץ: הוא מתבייש בהוריו, הוא מתבייש במבטא הגרוני שלו(החית והעין המודגשים), הוא שואף להחליף את שמו (מעובדיה יחזקאל לאורי קאל), הוא מסתיר את טעמו במוסיקה (זוהר ארגוב) ובסרטים (סרטי בורקס), הוא מצטרף לשומר הצעיר, הוא מתגייס לצנחנים, הוא משיל את שרשרת הגורמט מצווארו והוא אף מסרב לבקר בבית הכנסת. בבגרותו, לאחר שהתאכזב מהחברה הישראלית הגזענית: "האהבה הגדולה לארץ הפכה במהירות לשנאה תהומית"(עמ' 77) הוא יורד מהארץ ועוקר לגרמניה.
אך גם שם מגולחי הראש האנטישמיים יזכירו לו בהתנהגותם את ילדי תנועת הנוער השומר- הצעיר שהיכו אותו בילדותו על שום היותו שונה, בעל חזות מזרחית מידי:"אח יה נזימה, איך התרגשת כשהלבשת אותו בחולצה הכחולה והמגוהצת, ומרחת לו את השיער בשמן תינוקות, וסירקת אותו טיפ טופ כדי שיבריק ויהיה חגיגי לפעולה הראשונה"(עמ' 25).
עובדיה, אם כך, הוא דמות בעלת משבר זהות אשר נופלת בין הכיסאות. אך עם זאת, בניגוד להוריו, הוא גם ערס עם אג'נדה- נער אמיץ המנסה לפרוץ בכל כוחו את המעגל הצר שממנו בא והוא בועט בשתי רגליו האחוריות בכל אותם העקרונות שעל ברכם התחנך. בקיצור, כמו שנוהגים לומר:'יורק לבאר ממנה שתה' .
לפני שאמנה את הבעיות שבספר הזה אציין כי דודו בוסי כותב מהלב ואינו מזייף. אפשר לחוש במהלך הקריאה כי את הקשיים שחווה גיבורו עובדיה, חווה כנראה גם בוסי עצמו בילדותו. הבעיה העיקרית בספר היא שבוסי נוגע בו זמנית בנושאים רבים מידי (שיכלו אגב לפרנס אינספור ספרים) כמו אפלייה עדתית, פער דורות, מזרחיות מול אשכנזיות, נאציזם, שואה, עוני, תופעת הירידה מהארץ, המצב הביטחוני, הכיבוש, הפיגועים ועוד. למראית עין הספר הזה הוא מעדן של ממש לכל סוציולוג, חוקר תרבות מזרחית, אך במבט עמוק יותר הדיכוטומיות שבו מאכזבת ביותר.
נשאלת השאלה למשל, מדוע צריך היה לדחוס אל תוך אכסניה בת מאתיים עמודים שעיקרה הוא סיפורה האישי של משפחה קטנה, גם את מגולחי הראש בגרמניה, וגם את המצב הביטחוני בארץ? לטעמי הספר היה יוצא נשכר אילו היה מצטמצם ונשאר דווקא בתוך סמטאותיה ורחובותיה של רמת גן של אותם ימים, ומשתדל יותר לבנות נפח פסיכולוגי עמוק לדמויותיו, שכעת הן מצטיירות כמו סילואטות סטריאוטיפיות המככבות בסרט ערבי של יום שישי בערוץ הראשון.
גם השימוש במשלבים הלשוניים השונים הוא מוגזם(אם כי בחלקו הוא גם אמין). האב והאם מדברים בעגה מזרחית מובהקת בעלת קודים פנימיים ומטובלת בקללות עסיסיות בעיראקית:"היה לה רחת לוכום על השפתיים. הרגשתי היא רוצה אותי כמו אני רוצה אותה"(עמ' 19) בעוד בנם עובדיה כמו 'הצליח יותר מידי במשימתו' ומחק לגמרי את מבטאו, והוא מדבר בלשון גבוהה מידי שמתאימה יותר לנער בן טובים מרמת אביב ג': "הבחירה בגרמניה היתה פרוזאית לחלוטין"(עמ' 55) הוא מספר לחברו.
עושה רושם כאילו הצבע האפור נמחק לחלוטין מסקאלת הצבעים של בוסי, בעוד השימוש המופרז בשחור או לבן (עם כל המשמעויות הנלוות) הופך את הספר לסרט תורכי סוג ד'.
הדמות היחידה שטופלה על הצד הטוב ביותר בספר היא דמותה של האם נזימה, המצטיירת בסופו של דבר כעמוד התווך המרכזי של הספר, עליה מלופפים שני הזכרים, עובדיה ורחמים, כשני זנבות חונקות ומייסרות. אך נזימה, שניחנה באופי מיוחד ביותר וביכולות נדירות, מצליחה לשכוח, מצליחה לסלוח ולהשאיר את הכעס מאחור:"נזימה, החוכמה היא לחיות את הזיכרון הזה ולדעת לסלוח. כי כעס וטינה הופכים כל כאב לקשה יותר. מעצימים אותו פי כמה וכמה" (עמ' 149). עם זאת, דמותה הכנועה הסופגת את הקללות ואת הגזירות הגבריות בהכנעה גמורה ונטולת כל תנאי, היתה ודאי מסוגלת להעמיד את התנועה הפמיניסטית כולה על רגליה. בנוסף מצטיירת נזימה גם כדמות אגדתית מעולם אחר. את המונולוגים שלה, למשל, היא עורכת בגוף שני מול מראה, מה שמצייר אותה בעיני בנה כמשוגעת. ובפעמים הנדירות בהם היא יוצאת את פתח ביתה, כשהיא מצוידת בכובעים ובשמשיות מחמת השמש הקופחת, היא אף פעם לא מוצאת בנקל את דרכה חזרה הביתה.
דודו בוסי מצטרף לשרשרת ארוכה של סופרים מזרחיים אשר מפנים בכתיבתם אצבע ארוכה ומאשימה אל החברה הישראלית האשכנזית. סופרים אלה כמו מניפים את דגל המזרחיות תוך קריאת תיגר גאה האומרת: אנחנו מזרחיים ואנחנו גאים במזרחיות שלנו ואנחנו נכתוב ונתאר את כל מה שעוללו לנו. בספר כותב בוסי:"זאת הדרך שלי לנקום בגזענים הישראלים נכדי קורבנות הנאצים, שלא קיבלו אותנו למועדון שלהם, קראו לנו ערסים..."(עמ' 79).
אפליה מכל סוג שהוא היא חלק מטבעה של האנושות כולה, וכמובן שצריך להתריס נגדה ולנסות לצמצמה ולהוקיעה. אך עם זאת, חלק מן הסופרים המזרחיים נופלים לעיתים שבויים בנושא עצמו עד כי איכות הכתיבה נהפכת בעיניהם לדבר משני, בעוד שהעניין צריך להיות כמובן הפוך.
ברור לחלוטין כי מתחת למעטפת הנושאית חייב להתקיים גרעין ספרותי-רוחני נטו. ואת הגרעין הזה לא ממש מצאתי בספר הזה, גם לאחר שהפשטתי אותו מכל מחלצותיו. עירום וערייה הוא התגלה בפני קליל, שטוח וסטריאוטיפי, אם כי לא משעמם (מה שייאמר לזכותו של בוסי, כי על שעמום קשה לסלוח).
אחרי הקריאה ב 'אמא מתגעגעת למילים' חשתי געגוע וכמיהה למילים כאלו שמצליחות להיחרת ולקעקע עצמן לנצח על לוח זיכרוננו. הסופר האיטלקי-נפוליטני ארי דה לוקה (הר אדוני, שלושה סוסים, אתה שלי) עוסק אף הוא, בדומה לבוסי, בסממנים חברתיים וקונקרטיים בכתיבתו, וספרים רבים שלו מתארים את ילדותו הקשה בנאפולי בימים של אחרי מלחמת העולם השנייה. אך, בניגוד לבוסי, הוא מצליח לרתום את החברתי והפוליטי אל העיקר, אל הסוס החי הניחן בנשמה יתרה, ואז, באופן פרדוקסלי, 'כל המילים שבות ונופלות לאחור'.
אמא מתגעגעת למילים, מאת: דודו בוסי, הוצאת כתר,2006, 264 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
