המדריך לאסיר המתחיל

חצי שנה עברה מאז שמדריך הטיולים, גילי חסקין, ישב בכלא בהודו. בינתיים הוא הספיק לכתוב ספר ולהצהיר: "המציאות לא הכתה בפניי. אף פעם לא סבלתי את ההתייחסות להודו כאל גן עדן. ידעתי שהיא יכולה להיות מרושעת"

ענת זהר | 1/9/2006 10:38

חצי שנה עברה מאז שגילי חסקין הפך להיות סלב מז'אנר חירות לפיד. עד אז חסקין היה סלב בעיקר בתחום מקצועו: מדריך טיולים שההורים שלכם דיברו עליו בארוחות שישי. תזכורת: בינואר האחרון, קבוצה של שלושים מטיילים ישראלים הגיעה לשדה התעופה בדרום הודו, בליוויו של חסקין, בדרכה לעלות על טיסה לסרי-לנקה. בחיפוש שערכו אנשי ביקורת הגבולות, נמצא בתיקו של חסקין קליע אקדח והוא נעצר על ידי המשטרה המקומית. ההודים האשימו אותו בהחזקת נשק שלא כדין, זאת לאחר שסעיף האישום המקורי, חברות בארגון טרוריסטי, הומתק. שבועיים לאחר המעצר הוא שוחרר בערבות, בתנאי שיפקיד את דרכונו במשטרה המקומית וישאר במחוז טריוונדרון שבדרום הודו. רק לאחר שלושה חודשים מסוייטים, הוחזר לו דרכונו והוא שב ארצה. לפני חמישה חודשים הוא חזר לארץ, וגורו המטיילים, גילי חסקין, כבר הספיק לארוז את החווייה המטלטלת שעבר בהודו לתוך כריכה רכה. שם הספר, שיצא השבוע בהוצאת מוזה, הוא "שבוי בקסמה".

תהליך כתיבת הספר היה "קל וזורם", כדברי חסקין. גם די מהיר. היתה רק בעיה אחת: חסקין היה צריך לעבור בתווך את החווייה המתוארת למעלה. "מה שלא הפסיק להדהד לי בראש ושיגע אותי כל הזמן", הוא מספר במבט לאחור, כשהוא ישוב על כיסא בבית קפה בתל אביב, "זו העובדה שאני באמת חף מפשע. לא עשיתי שום דבר. לא עשיתי כלום. מצד שני, בפועל, לא האמנתי שזה קורה. כל הזמן חשבתי לעצמי 'גילי זה לא באמת קורה לך, אתה לא באמת פה'. תארי לעצמך, כל בוקר 170 אסירים, כולם עם לונגי. אתה לא מאמין שאתה באמת שם. כל הזמן התייחסתי לסיטואציה הזו כאילו שבעצם אני רק עוצר באיזשהו מקום ופוגש חלק מהתרבות ההודית. הפכתי את זה להתנסות אנתרופולוגית".

הודו שלא הכרתם

חסקין מודה שהחוויה ההודית הנוכחית שינתה את כל התפיסה שלו לגבי הארץ שכל כך אהב וחשב שהוא מכיר כל כך טוב: "רכשתי כמויות עצומות של ידע, שלא הייתי רוכש בשום צורה אחרת. כמות המידע שרכשתי על החברה של הודו, על המבנה החברתי, על החומרנות היא אדירה. בכלא יכולתי לשאוב מידע מאסירים, מעבריינים ומסוהרים אקדמאים, משהו שאין בארץ."

חסקין יורה את דבריו, ניכר שבניגוד לאנשים אחרים שעברו חוויה נוראית שכזו ולא אוהבים לדבר עליה, לחסקין אין סודות: "בספר יש דמות בשם צלי, זה שם בדוי, כי הוא לא רוצה להיחשף. צלי הוא בעצם זה שהציל אותי. הוא חבר ותיק שטייל איתי בדרום אמריקה. הקשר בינינו חודש בשנים האחרונות. יש לו לב גדול ואגו קטן. הוא שמע על המקרה באינטרנט והחל לגייס מאמצים על מנת לשחרר אותי בתקציב בלתי מוגבל! יש לו יכולות ניהול מרשימות ביותר והוא מקושר בצורה יוצאת דופן. הוא מקים חברות ופרוייקטים בכל העולם. צלי הצליח להגיע למצב שהוא רוכש את התובע הראשי של קראלה לצידו. הוא הצליח לדבר עם ראש ממשלת קראלה, אצלו בבית. זה משהו

שלא אהוד ברק ולא אף אחד הצליח לעשות. אלמלא הוא, יכול להיות שעד היום הייתי שם. אם צלי בעצמו, שמבין את הודו כמו את כף ידו, אמר לי שהמקרה היה בית ספר על הודו בשבילו, זה מוכיח כמה אנחנו לא יודעים כלום. באמת מה שלמדתי על הודו וזה הכי חשוב, זה כמה שאני לא יודע כלום על הודו. תרמילאים שגמרו חודשיים טיול בטוחים שהם אלופים בהודו. רכשתי ידע שלא מופיע בספרים. הודו היא לא מקום רגוע, שלו ורוחני. היא גם, אבל זה לא עיקרה. אני יכול להגיד לך שגם אחרי שנים רבות של עיסוק בנושא, אף אחד מאיתנו עדיין לא יודע שום דבר. מבינה? אני מכיר את השבילים בהימלאיה, אני מכיר את הארמונות של המהרג'ה, אני מכיר את השווקים, את הפסלים במקדשים, אני מכיר את ההיסטוריה לאורכה ויחד עם זאת אני לא מכיר שום דבר. כלום. אני לא מכיר את הקודים של הודו. כל מה שאנחנו יודעים זה אשליה. את לא יכולה בכלל לתאר לעצמך מה הם הקודים החברתיים של הודו. אם באותו יום גורלי היה לידי עורך דין הודי, לא הייתי נכנס אפילו לרגע לכלא. אבל הפערים כל כך עצומים."

"שבוי בקסמה". עטיפת הספר יח''צ

והתנסויות אנתרפולוגיות הן האכן הספציאליטה של חסקין

שמתי לב שהאסירים מקבלים יחס מכובד מהסוהרים, שלא כמו בסרטים, או אפילו פה בארץ.
"בהתחלה מאוד חששתי, הפחד הוא גדול, כולנו ראינו את הסרטים. תשמעי, אבל צריך להתחשב בעובדה שלא הייתי בבומביי, הייתי בקראלה, שבהמון סטנדרטים היא כמעט אירופה. הסוהרים שם אקדמאים. וזה נכון, לא ראיתי ביחס רשעות. לא היה סאדיזם. הם לא ניהנים מלהכניס מכות. כשאתה סוהר, העבודה מוציאה ממך כל מיני יצרים. דווקא בהודו, שהיית מצפה לזה, זה לא קיים. לא יצרים אלימים, ולא יצרים מיניים. בניגוד לסיפורים על כלא זה המקום הכי לא מיני שפגשתי בחיים. וזה כולל גם את המחשבות שלי. עם כמה שאני נראה יבש וחנון, אני אדם מאוד חושני. שם זה בכלל לא עולה לך במחשבות. לא מצאתי את עצמי לרגע מהרר במחשבות מניות."

החשיפה התקשורתית בזמן שהיית בהודו קידמה את תהליך השחרור?
"זו שאלת מליון הדולר. ברמה האישית זה תרם לי למורל אדיר. אני אוהב לעמוד על הבמה, זה המקצוע שלי. בתור מדריך זה מה שאני עושה. אני מתפרנס מכך שמכירים אותי וזה עושה לי טוב. אהבתי את התחושה שאני לא לבד. מעבר לזה, אני מאמין שלמסה הכוללת של התקשורת נוצרה חשיבות. מה שגרם למדינת קראלה לרדת מהעניין ולבטל את כתב האישום, זה שילוב של התערבותו של צלי וההתערבות הציבורית. ההמולה סביב העניין היתה ענקית. העיתונות היתה במיטבה. אנחנו עם מחורבן ועם נפלא בו זמנית. מצד אחד, עיתונאי שחטף את הפלאפון מאיילת, אישתי לשעבר ואם ילדיי, כדי לקרוא אסמאסים ממני ומצד שני האמפטיה מרבים וטובים. גם באינטרנט נתקלתי בתגובות קשות. הטוקבק הוא פח האשפה היצרי של הציבור, וזה גם פן של הישראליות. כשחזרתי קיבלתי פרופורציות. חזרתי פחות ציני, פחות סרקסטי, פחות נחרץ פוליטית."

הספר קופץ כל הזמן מסיפור הכליאה לסיפור הטיול הגדול שלך בהודו עם אישתך לשעבר, איילת. מה פשר ההקבלה?
"המפגש האחרון שלי עם הודו הוא לא הראשון. ניסיתי להציג גם את הודו האחרת שאני מכיר. הודו היא לא תמיד העו"ד, השוטר, המשטרה והכלא. אני זוכר גם הודו אחרת. אני אהבתי ושנאתי את הודו קודם ואני אוהב ושונא אותה גם עכשיו. חשתי תחושה קצת ילדותית שהודו בגדה בי אבל זה לא נכון. זו לא כל הודו. אולי עכשיו אני פחות מתגעגע אליה. נתקלתי בכיעורה של החברה ההודית ויחד עם זאת גם בקסמה. לא סתם קוראים לספר שבוי בקסמה. נתקלתי כל הזמן בכל הפנים של הודו. בתחושה שלי אני לא כועס על הודו. יש לי צלקת אבל היא בדרך להגלדה. המציאות לא הכתה בפניי. אף פעם לא סבלתי את ההתייחסות להודו כאל גן עדן. ידעתי שהיא יכולה להיות מרושעת."

"למדתי שאני לא יודע כלום על הודו".

הודו לה' כי טוב

תחזור להודו?
"אחד הדברים שלמדתי בחיים זה לא להצהיר הצהרות. אני קרוב מידי לחוויה בשביל לקבוע. אם כן, זה עלול לקחת זמן. חברה אמרה לי לא מזמן - אל תשוב למצרים כי ים סוף לא יבקע פעמיים."

התחושה שלי מהספר היא שחסרה כנות ביחסים שלך עם איילת. הספר חסר אינטימיות לחלוטין עם המין הנשי.
"זה נכון. אני בנאדם מאוד חושני בחיים שלי. אני תמיד רוצה לזלול את החיים בגדול. הקטע הרומנטי-אינטימי-מיני תופס חלק מאוד נרחב מהחיים שלי. יותר מזה, הייתי צריך להתחתן ולהתגרש בשביל להבין את זה. כשהייתי בגילך, תמיד חשבתי שביני לבין בת הזוג שאני מחפש צריך להיות קשר חברות חזק מאוד. חשבתי שהחברות בין בני זוג זה הדבר הכי חשוב. חלמתי על בת זוג שקודם כל תהיה חברה. אחרי 20 שנה, זה השתנה. היום אני חושב שהדבר הכי חשוב בזוגיות זה המשיכה הפיזית. גם את, אני בטוח שיש לך הרבה חברות אבל את זקוקה לקרבה של גבר, את לא זקוקה לעוד חבר. בזוגיות הדבר הראשון שאני בודק הוא מה קורה ברמה המינית והפיזית. בספר, פשוט לא היתה אישה בחיים שלי. לא היתה לי אישה להתגעגע אליה. הכלא היה פשוט חסר מיניות. היה שם אחד שצחקו עליו שהוא מאונן, לא הצלחתי להבין איך אפשר.

איילת היתה הרבה שנים אהבת חיי. היא אם שלושת ילדיי. כשגבר רוצה לעשות לאישה ילדים זה הביטוי הכי גדול לאהבה שלו. היא היתה דחוקה אצלי לאורך הספר. רק אח"כ אחרי שיצאתי מהכלא והיא באה לפגוש אותי שם עם הילדים, הבנתי את מקומה בחיי. היא טיפלה בי בהודו כמו שהיינו נשואים. היו לי בעיות בריאותיות איומות. זה היה סגירת מעגל."

לסיום, אופטימיות או פסימיות?
"אני לא יודע. בדברים הקטנים אני פסימי. בגדולים אני אופטימי. אני מאמין שאנחנו הולכים לשלום ולמצב בטחוני טוב. אני רואה עתיד למדינה הזו. אני רואה לעצמי עתיד מזהיר. אבל בדברים הקטנים ביומיום אני פסימי. אני בקלות נוסק אל על ומתרסק במרץ."