גם דובים וגם יער

הדבר היחיד שטוב במאבק המתמיד בין ממלכת החיות למין האנושי הוא שאפשר לעשות על זה סרטים מצחיקים במיוחד. רועי פודים התמוגג ב"מעבר ליער"

רועי פודים | 6/7/2006 10:53

מנקודת המבט של בני האדם, לחיות הבר יש חיים קשים אך פשוטים למדי. דאגותיהם נוגעות להישרדות והשרצת צאצאים בלבד, אכול ושתה, כי מחר יבוא אריה ויאכל אותך. אין תהיות לגבי משמעות הקיום, דאגות בנוגע להגשמה עצמית, חרדות משום הקריירה המדשדשת או סיוטים
שבהם אתה מחפש דירה בת"א במשך 40 שנה ואז מתפגר ביום הכניסה.

זה לא אומר כמובן שקל להיות חית בר. האדם נוגס כל העת במעוזיו האחרונים של הטבע בשם תאוותו למשאבי טבע ושכונות אינסופיות של ווילות צמודות וזהות למראה. נחמה זעירה למצב המעציב הזה, שבו ממלכת החיות והמין האנושי יוצאים למלחמה שבה יהיה רק מנצח אחד – זה שאפשר לעשות על זה סרטים נורא מצחיקים.

האנשה של חיות נחשבת לקלף מנצח בסרטי אנימציה (למרות "מדגסקר" המאכזב). קלף מנצח אבל שחוק. לכאורה, אימוץ הטקטיקה הזו על ידי דרימוורקס בסרטה החדש "מעבר ליער" הוא הודאה באשמה על דריכה במקום מבחינה רעיונית גם אם תוך כדי התקדמות מרשימה בתחום הוויזואלי. מצד שני, זה עובד, זה חינני, זה מצחיק וזה מאפשר הצגה נלעגת של בני האדם, אז למה להלין כשאפשר פשוט ליהנות?

אר.ג'יי (בקולו של ברוס וויליס) הוא דביבון תחמן וערמומי, להלן, הנוכל המקסים. אותו דביבון הסתבך קשות עם וינסנט הדוב הזעפן (ניק נולטה) כשניסה לחמוס את הר החטיפים שהדוב אגר במאורתו. לאר.ג'יי ניתן שבוע להשיב את השלל האבוד או שיצא לטיול במורד מערכת העיכול של הדוב. לשם כך הוא רותם חבורה של חיות יער תמימות למשימת איסוף מזון מזורזת.

החבורה הנאיבית כוללת את אוזי (וויליאם שטנר), אופוסום בעל חוש דרמטי מפותח ובתו הת'ר, סטלה, נקבת בואש (וונדה סייקס) וזוג דרבנים וילדיהם. מנהיגם הוא ורן, צב ביישן בדיבוב מעולה של גארי שנדלינג (המופע של לארי סנדרס). מי שגונב את ההצגה הוא האמי הסנאי בקולו של סטיב קארל, דמות עם פוטנציאל קאלט מובהק. זריז כמו שד, רגיש כמו ילד. הרגעים בהם הוא מככב הם הטובים ביותר בסרט.

ואפרופו דיבוב מעולה, דרימוורקס שיחקו אותה בכל הקשור לדיבוב הדמויות. קשה להעלות על הדעת ליהוק מוצלח יותר מברוס וויליס בתור הדביבון החלקלק או גארי שנדלינג כצב בעל הומור יבשושי שרעידות בזנבו מציקות לו כל אימת שהוא חש בסכנה.

ג'אנק פוד זה כיף! "מעבר ליער" יח''צ

הב לי עוד נאצ'וס

אותה חבורה של מלקטי מזון התעוררה בוקר אחד משנת החורף שלה וגילתה לחרדתה כי שטח המחייה מוזער קשות על ידי גדר חיה אימתנית. מעבר לגדר, אוי ואבוי גדול: סברביה, שכונת פרברים כל-אמריקאית, מאלו שאכן צצות ללא הרף ומקצצות את שטחי המחייה של חיות הבר ובכך מביאות עליהם כליה (הרבה יותר מצייד, אגב).

החבורה נאלצת לחצות את הגדר, אל סברביה, למסע ביזה בבתיהם של התושבים, והמסע מתגלגל לסדרת הרפתקאות מסמרות פרווה בעיקר לאור המפגש עם גלדיס ,מופת היסטרי של נשות קריירה לחוצות מהפרברים ואמצעי ההשמדה שפוזרו בשכונה אשר גורמים למכשירי העינויים מהאינקוויזיציה להראות כמו צעצועים לזאטוטים מ"טויס אר אס".החיות יגלו ערמומיות ותעוזה ו-אר.ג'יי. יגלה כי לא טוב היות הדביבון לבדו וכי משפחה אוהבת זה הכי טוב שיש.

למרות פשטות העלילה הרובד הציני שבה מורגש היטב. חיצים נשלחים בתדירות אל תרבות הצריכה האמריקאית, אל הרכושנות האובססיבית ואל הזללנות חסרת המעצורים. הכרס

האמריקאית התפוחה נמצאת תחת מתקפה במספר סרטים לאחרונה ו"מעבר ליער" עושה זאת באופן משעשע, מבלי להיות מטיף וטרחני.

הרגע בו אר.ג'יי. מפתה את החבורה לטעום חטיף צ'יפס בשעה שהוא מפרט את רכיביו המלאכותיים הוא בדיוק מסוג הקטעים השנונים שנדרשים מסרט אנימציה כדי שגם המבוגרים ייהנו ממנו. קטעים שבלטו בהעדרם ב"מכוניות" של פיקסאר.

אך הסרט, כצפוי מסרט לכל המשפחה אינו חתרני אחרי הכל. בני האדם צורכים ג'אנק פוד בכמויות אדירות והסרט לועג להם על כך, אולם התת-מזון הזה אינו מטרה להתקפה בפני עצמו, להפך. החיות מתאהבות בו, הוא טעים, ומוצג כתחליף הגיוני עבורם למזונם המסורתי. אמנם לא ציפיתי שיראו את הסנאי מפרפר מהרעלת מונסודיום גלוטומט או את הדרבנים הקטנים נחנקים מאריזת נאצ'וס מרשרשת, אבל בכל זאת, איזשהו אזכור לכך שזה זבל, איזה חלושס בבטן, משהו. כנראה שסרט לילדים הוא לא הבמה לדרוך חזק מדי על בהונותיהם של תאגידי המזון, לפחות לדעתה של דרימוורקס.

עודף מ-20 מילה: חלש בחדשנות, חזק בכל השאר - הדמויות מקסימות, הדיבוב מעולה והסרט קצבי, שנון ומצחיק. בידור חייתי לכל המשפחה.