שאלת גלן גולד
רואי וולמן מוצא שמבין כל יצירותיו של תומס ברנהרד, המהדהדות זו את זו באינספור ואריאציות, "הטובע" היא האוטוביוגרפית ביותר
למה בעצם נועדה ההקדמה? אולי לשם מתן תוקף במציאות, בחיים, כמו שאומרים, לטיעון הבא: ההיתקלות בכתביו של הסופר האוסטרי תומס ברנהרד (1931=1989) היא עניין של גורל, של מזל, זו יותר שאלה של מי אתה; גילוי אדישות לכתיבתו של ברנהרד, זה כבר מום, זה כבר פגם, זו יותר שאלה של מה אתה. עד כדי כך. כי ברנהרד הוא כותב שלא מותיר לך ברירה אלא לקבוע עמדה לגביו, לדבר עליו. לדבר עליו, לא רק משום היותך קורא ביקורתי, אינטליגנטי, מעודכן, מבין-עניין, אלא גם (בעיקר) משום היותך אדם. לא כל הסופרים הם כאלה. כלומר, לא כל הסופרים הגדולים באמת הם כאלה. ברנהרד הוא מאלה.
מי היה ברנהרד? די שכיח לכנותו "גדול הסופרים האוסטרים במאה ה-20". על עטיפת "הטובע" מוצגת האפשרות כי הוא "גדול הסופרים בשפה הגרמנית בחצי השני של המאה ה-20" (וככזה משאיר מאחור את היינריך בל, גינתר גראס וזיגפריד לנץ). ואם כך, איך ניתן להסביר את הפער הבלתי סביר בין תארים מלכותיים אלו למידת ההיכרות הפחותה שבין ברנהרד לציבור קוראי הספרים? אולי בכך שיש בתארים האלה משהו זר, ואף חוטא, למהות של תומס ברנהרד, שיותר מכל דבר אחר פעל מתוך עמדה של פסימיזם קיצוני, שנאה יוקדת ומכלה לחיים, סכסוך מר ובלתי ניתן לגישור עם העולם; פסימיזם קיצוני, שנאה יוקדת, סכסוך מר – דומה שאלו שייכים לזמן עבר, למי יש לכך היום זמן?
"הטובע" מ-1983 אינו היצירה הראשונה של ברנהרד הרואה אור בעברית. פרט לספרי פרוזה ("בטון", "אחיינו של ויטגנשטיין"), קדמו לה גם מחזות ("הלדנפלאץ") וספרים אוטוביוגרפיים ("ילד", "המרתף – הימלטות", "הסיבה – רמז"). אולי אף יותר מכל סופר אחר ספריו של ברנהרד מהדהדים זה את זה; הדהוד תוכני, ויותר מזה – הדהוד צורני. כחוט השני עוברת בגוף יצירתו של ברנהרד אותה טביעת חותם נחרתת-זיכרון של לשון מונולוגית-מוזיקלית משתרשרת, חזרתית, מקצינה ונחרצת, שאינה לוקחת שבויים ואינה משתמעת לשני פנים, לשון שפרט לעצמה אין דבר שהיא מזכירה או מאזכרת, ושבכל מקרה אחר, אפשר היה אולי ניתן לומר שהיא פטנט.
"מה שחשוב הוא אם אנחנו רוצים לשקר או לומר את האמת ולכתוב את האמת, על אף שזו לעולם אינה יכולה להיות האמת ואינה האמת", כתב ברנהרד, משפט שאפשר לראות בו מעין מוטו, וגם את המפתח להבנת ההיגיון וסגנון הכתיבה הברנהרדיים. כי יש משהו אמיץ ומרתק במי שמוכנים להסתכן ברדיקליות מוגזמת, ואף מטופשת, בשביל הסיכוי המסוים לדבור אמת, מתוך אמונה כי אם יש אמת, היא אינה נמצאת באמצע, כפי שנהוג להגיד, אלא בשולי השפה והחיים. והרצון לדבוק באמת, התשוקה הגדולה לאחוז בה, והידיעה הפרדוקסלית כי אולי כלל אין זה אפשרי, כאילו מחייבת אינספור ניסיונות, חזרות, וריאציות וניסוחים מחודשים.
"הטובע" מביא את סיפורה של שלישיית חברים: המספר, ורטהיימר וגלן גולד, שלושה פסנתרנים שנפגשו בשנת 1953 במוצרטאום בזלצבורג אצל המורה הגדול הורוביץ. כמעט שלושים שנה לאחר מכן, ידידות זו והשלכותיה משוחזרת על-ידי המספר, שנותר "שריד" יחיד, שכן גולד כבר אינו בין החיים וורטהיימר זה עתה התאבד.
כבר עתה נדלקות נורות אדומות: מה בדיוק עושה בסיפור הבדיוני הזה גלן גולד, גדול הפסנתרנים במחצית השנייה של המאה ה-20? והאם הורוביץ הוא "ולדימיר הורוביץ", פסנתרן-גאון נוסף במאה שעברה?
טכנית, ניתן להבין כי הדמויות גלן גולד והורוביץ אינן יכולות להוות ייצוג מלא של מקורותיהן כבר מהעמוד הראשון. לא בכדי מסלף המשפט הראשון בספר את הגיל בו מת "גלן גולד", 50 ("גם גלן גולד, ידידנו וגדול הוירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה הזו, הגיע רק לגיל חמישים ואחת...."). גם הפעם הראשונה בה הורוביץ מוזכר, כמה משפטים לאחר מכן ("לפני עשרים ושמונה שנה בדיוק גרנו בליאופולדסקרון ולמדנו אצל הורוביץ..."), לא מותירה מקום לספק: "ולדימיר הורוביץ" פרש עוד לפני 1953, ובוודאי שלא לימד. מכאן ואילך קשה להימנע במהלך הקריאה מלתהות שאם כך, מה בכל זאת תפקידם בסיפור? ומה משמעות הבחירה יוצאת הדופן הזו של ברנהרד? והאם במקום הזה, שבין האתי לאסתטי, מצוי המפתח להבנת היצירה?
ב"הטובע" משורטטים זה כנגד זה דיוקנותיהם של ורטהיימר וגולד, הראשון "איש ללא מוצא" שכתובת מותו היתה על הקיר כל חייו, השני "גאון משוגע" שכתובת גאונותו נחקקה בסלע החל מיומו הראשון בעולם. ורטהיימר וגולד הם הפכים זה לזה, משקפים זה את זה, ושלובים זה בזה לבלי הפרד: "אם אנסה באמת לחזור ולתאר שוב את גלן גולד, חשבתי, כי אז עלי להביא בחשבון גם את תיאוריו שלו
באופן טבעי כשמדובר בכתיבה מונולוגית, גיבורת העלילה האמיתית היא התודעה המספרת, שמעצבת ושופטת את העולם הסובב לה, פרט לעצמה. ככל שהמספר מעמיק את חקירתה של מערכת היחסים שבין ורטהיימר וגולד, כך הוא גם עושה בה שימוש גובר והולך כדוגמא, כאקזמפלר אבסולוטי להצדקת עמדותיו, המצטברות לתפישת עולם דטרמינסטית וחרדתית הנפרשת כמניפה, שמקדשת את האמנות ומטילה ספק גמור באדם, ביכולתו להשפיע על חייו ולגאול אותם, ובמידה רבה את הצידוק להם.
"הוא רצה להיות אמן, אמן בלחיות לא הספיק לו, אף שאם ניטיב להתבונן, דווקא המושג הזה כולל את כל מה שהופך אותנו למאושרים...", אומר המספר על ורטהיימר ברגע בהיר מאוד בספר, ובכך מגדיר את אמנות החיים, או מה שניתן לקרוא לו "הכישרון לחיות", כתמה מרכזית. בכל מובנים אלה (ובמיוחד בשנאה היוקדת כלפי אוסטריה וטבעם של האוסטרים), דמות המספר שמופיעה ב"הטובע" היא בו בזמן חד-פעמית וגם הצטברות של דמויות-המספר הברנהרדיות עד כה.
בניסיון לשוב ולפענח את "שאלת גלן גולד", ייתכן שצריך להרחיק אל האוטוביוגרפי, אל חייו של ברנהרד עצמו, שהתחנך והתמקצע כמוזיקאי עוד בטרם החל לכתוב. אלא שהפיקטיבי בספרות של ברנהרד לעולם אינו רחוק מדי מהאוטוביוגרפי (כמו שעשוי להעיד מקרה אחר של שימוש בדיוני בדמותה של פרסונה ידועה, הספר "אחיינו של וויטגנשטיין", ובו הגיבור שוכב במוסד לחולי-ריאה, בדיוק כמו ברנהרד בצעירותו).
ידוע כי גם המוזיקאי ברנהרד וגם הסופר ברנהרד העריצו את גולד, שייצג עבורם את דמות האמן הטוטאלית. סביר להניח כי מותו של גולד בשנה שקדמה לכתיבת "הטובע", היה דרמטי בעיני ברנהרד, ואף הצית חלק מן המוטיבציה לכתיבת הספר. לדבר בשמו של גולד אי אפשר, בטח לא עבור מודרניסט מושבע כברנהרד, אבל בשמו של אחד, גלן גולד, מישהו שנמצא ליד "גלן גולד", בהחלט כן. לכן טורח ברנהרד להצהיר – באופן מרומז, שמכוון ליודעי-דבר, אמנם - כבר במשפט הראשון, כי זה גולד אחר, אבל מקפיד לעשות זאת באופן המינימלי ביותר (51, במקום 50), כאומר: אחר, אבל לא לגמרי אחר.
אולם, להתייחס אל "הטובע" כאל הומאז', קינה של ברנהרד על גולד ותו לא, יהיה בבחינת החמצה. הצעת הקריאה שלי היא לראות בתפקיד של ורטהיימר וגולד שיקופים של צדדים באישיותו של הסופר, ואת דמות המספר כצופה ומתווכת ביניהם. כמו ורטהיימר, ברנהרד האדם התכתב כל חייו עם המוות, פיזית, נפשית וספרותית (גם לאחר שהחלים ממחלת הריאה, התמודד בשנותיו האחרונות עם הסרטן); וכמו גולד, הוא נמשך אל הביצוע הטוטאלי של דמות האמן בחברה האנושית. אבל הוא לא היה ורטהיימר, וגם לא גולד. הוא היה ברנהרד, שמספר על כך בספריו. ובמובן זה, "הטובע", על אף שבשום אופן אינו מוגדר ככזה, עשוי עוד להיתפש בתוך גוף יצירתו הכולל כספרו האוטוביוגרפי ביותר.
"הטובע", תומס ברנהרד, מגרמנית: רחל בר-חיים, הוצאת בבל, 184 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
