טריפ שאנטי מטאל
למרות שהיה מעדיף לרקוד לצלילי האוזריק טנטקלס במסיבת טבע פתוחה, עמית יולזרי הסתחרר לחלוטין בהופעה של הלהקה בבארבי
השילוב של התופים הלא מתפשרים, הגיטרה החשמלית המנסרת, השיגועים על הסינתיסייזר והמעברים המהירים בין הז'אנרים יצרו באוויר חשמל שהוביל את הקהל לטריפ מזוקק, לא פחות.
האוזריקס הוכיחו שלא ניתן להגדירם מוזיקלית: בחלקים בהופעה זו הייתה מסיבת טבע גואה-סטייל, בחלקים אחרים נתנו האמביינט והאלקטרוניקה העדינה תחושה של אוניברסליות שאנטית ובדיוק כשהתחלנו להירגע ולהתחבר לעצמנו באו הגיטרות הכמעט מטאליות כדי להעיף אותנו לקיביני-ג'ו.
האסתטיקה ההיפית נהפכה במהרה לאלקטרוניקת רייבים כבדה שהתאחדה עם הופעת רוק מתקדם על טהרת סולואים מחשמלים, הן על התופים והן על הגיטרה והסינתי. כמעט כל טראק נפתח בנעימה איטית ומרגיעה, ואז בתזמון מושלם שילבו החברים כוחות ועלו ביחד בסערה השמיימה בהתפרצות מקצבים עתירי דמיון. הכל כדי להשאיר אותנו כאן על האדמה בפה פעור, ואת האדוקים (והמתודלקים) ביותר לצרף אליהם להתעלות.
עם זאת, כלהקת פסטיבלים קלאסית שהרעידה את גואה עוד לפני שהפכה ליעד לכל משוחרר טרי, קשה היה להתעלם מהתחושה שניתן היה להשיג אפקט כפול ומכופל אם לא הייתה נטועה במועדון חשוך, אלא במסיבה פתוחה. את הצלילים הסוחפים של האוזריקים הייתי רוצה לקבל במסיבת טבע סביב נחל מפכפך וירוק עד בעיניים. המוזיקה שלהם מבחינתי שמורה לשעות הבוקר הפסיכדליות, בהן מפריש המוח כמות אנדרופינים ראויה שמעצימה את החוויה. בחלקים רבים בהופעה לא נותר אלא לעצום את העיניים חזק ולתת לאנדרופינים לשאתני למעוז חפצי הדמיוני – אל ה"הפי פלייס" הפרטי. אך החיים לא ניגשים אלייך ואומרים: "שוקולד-וניל, תבחר", הם משליכים את הגביע בפניך וצועקים: "שוקולד! תבחר". וכך אכן בחרתי, ואין אני מתחרט.
היופי והייחוד של האוזריקס הוא בהיעדר היומרה. הם החלו את דרכם סביב מדורה אי שם בתחילת שנות ה-80. כמה חברה שמבינים את העוצמה הטמונה בצלילים החליטו לשכלל את הקול הייחודי שלהם ולהביאו למקסימום, וזה מה שעדיין מחבר אותם.
לאורך המסע בן 25 השנים אמנם התחלפו בהרכב נגנים רבים, אך הליבה נשארה בדיוק כבאותו ג'אם סשן ראשוני. לאורך כל הדרך הייתה עבורם המוזיקה העיקר, ומעולם לא נתנו לתאגידי הענק להניח עליהם את ידם השמנונית. גם כשזכו להכרה מהמיינסטרים עם אלבומם "Jurassic Shift" שנכנס ב-93' היישר למקום ה-11 במצעד הבריטי, דחו האוזריקס את שלל ההצעות של מפיקים זריזים והעדיפו להקים את הלייבל הפרטי שלהם כדי לרכוש עצמאות אומנותית.
רק כך יכלו מנהיגי האוזריקס הבלתי מעורערים, האחים אד ורולי ווין (שנפטר לפני 6 שנים), שסביבם נבנה ההרכב המקורי, לשמור על פוריות בדמות 25 אלבומים אינסטרומנטליים. הם מעולם לא הפסיקו להאמין במוזיקה שלהם ולא חשבו על שיקולים
אך עם הזמן כבר צמח לו גרעין קהל מאמינים הדוק, ועם הצטברות המוניטין של להקה שמחשמלת פסטיבלים, הגיעו האוזריקס גם לשערי המגזינים הנחשבים ביותר והחלו למכור מסות של אלבומים. הם היו ההוכחה הראשונה לכניסה של האנדרגראונד ללב המיינסטרים, עוד לפני שכל מפרסם עם חלב על השפתיים החל להשתמש במקצבי טראנס טיפשיים כדי לקרוץ לקהל הדליקות והקרחנות.
היום הם כבר לא מאמינים במושג האנדרגראונד. "תרבות השוליים צפה על פני השטח", אומר אד, השריד האחרון מאותו הרכב אוזריקס מקורי, רגע לפני שעלה אצלנו לבמה והפך את המקום לעיי חורבות. "הכל ניתן להורדה באינטרנט וכבר אין תחושה של מחתרתיות. העיקר מבחינתי הוא שבכל מקום אליו אנחנו מגיעים בעולם מקבל את פנינו קהל שחושק במוזיקה שלנו –וזה תמיד מתקבל אצלי בהפתעה, אפילו אחרי 25 שנה של הופעות מרתוניות".
נא להמתין לטעינת התגובות
