יהלום לא מלוטש
מתי שמואלוף סבור שהביקורת הנהדרת של דרור בורשטיין על עולם הספרות מתפספסת בגלל עלילה בעייתית
שתי הנשים המרכזיות בסיפור, לאה לוין וורדה רובינזון, אימותיהם של נחמן (לוין) לורי ושאול רובינזון, מעוצבות כדמויות חזקות אשר שרדו את השגעונות של בעליהן. ובכל זאת, הן לא מוצאות את מקומן בישראל. לאה לוין נפטרת באופן מיסתורי כבר בתחילת הסיפור, ואילו ורדה רובינזון עוזבת את ישראל לטובת החיים באוסטרליה.
שתי דמויות האב הראשיות בסיפור שוקעות בטירופים. שרגא רובינזון מפרסם ספר אחד, "העיר", אך אוסף את העותקים לאחר מכן מהחנויות. מרגע זה חייו הופכים להיות חיים הזויים של אשליות ושינאות. מלכיאל רובינזון שוקע גם הוא בשגעון, לאחר שביצע פשע מלחמה. הוא מועבר לבית מוגבלים נפשית המוחזק על ידי הצבא. שני הבנים, נחמן (לוין) לורי ושאול רובינזון (כסמנים של הדור השלישי האשכנזי) מנסים למרוד בהוריהם, אך בדרך זו או אחרת הם שוקעים באופן דטרמינסטי בשגעונות גדלות, מלחמות אגו, עולם בודד ומנוכר משלהן. נחמן הופך לסופר ומשורר, ומתברר שהוא העתיק את ספרו של אביו "העיר" ופרסמו מחדש, "ומן 'העיר' נהייתה 'מפה', ו'גיאוגרפיה', השתנה השם, והנה לפניו, במחי כמה שניות של הקלדה, הספר כבר אחר" (עמ' 617). הוא נלחם בחברו הטוב שאול המנסה לייצר קריירה ספרותית משלו, ומנסה גם להשמיד את העותקים האחרונים של הספר של אביו. שאול רובינזון, סטודנט לספרות, שואל את עצמו כיצד הוא יהפוך לסופר "כבר חצי שנה אני הולך ונכשל בכתיבת הרומן הזה שלי, אמר רובינזון ללורי" (עמ' 83). והוא מקנא בנחמן לורי, שכבר את קיבל פרס פוגל לעיני 10,000 איש. הוא מתרחק מהדרך הצבאית של אביו, אך בדרכו הספרותית הוא הופך אובסיסיבי, מרחיק עצמו מאפשרות לזוגיות ואף מנהל סוג של התכתבות מעניינת עם הנצרות.
הנחת היסוד העולה מהספר היא שההצלחה של האחד היא באופן עקיף הפסדו, כשלונו והתמוטטותו של השני. בנוסף, ניתן לומר ששני הגיבורים מספרים גם את הסיפור של הציונות (כסמן של הדור השני), שמצד אחד העמידה נרטיב צבאי שאיבד מתוכנו ומצד שני הציבה פטפטת אינסופית, המתרוקנת ממהותה.
תמה מעניינת נופסת בסיפור היא הבחינה של תל אביב דרך מוסדותיה, במרחב גיאופוליטי מסוים הקושר בין ידע לכוח. בורשטיין מביט בזכוכית מגדלת על יחסי הכוח הנוצרים על פיסת הקרקע כתוצאה מההעמדה הצמודה של בית אריאלה, בית אסיה, בית אירופה, בית המשפט ואיכילוב.
"הרוצחים" רווי במצבים פארודיים, ושפתו של בורשטיין היא מורכבת, מרשימה ובעלת הומור שחור. אך חולשתו של הספר העבה (652 עמ') היא שהוא מניח את העלילה וקצב התקדמותה בצד. למשל, נדמה כי החלק הראשון נע באיטיות ופורס היסודות האקספוזציונים של הסיפור. מאידך לקראת אמצע
עולם הדימוייים שבתוכו נעות חלק הדמויות הוא אחיד, וחלקן גם מדברות בשפה דומה (למשל נחמן ושאול). הן מתמצאות במוזיקה קלאסית, שואבות דימויים מעולם הציורים הקאנוני ומשתמשות בציטוטים ו'ניים-דרופינג' מתוך העולם הספרותי האירופוצנטרי. בורשטיין מייצג גם את הקול הערבי הרדיקלי ואת ההיסטוריה הפלסטינית, בדמות הפוסטר שנתלה על גבי מסעדת החומוס מחד וגם תורם לעיצוב דמות מזרחית חדשה, כמו זו של הסטודנטית גילה דהאן. אך יחד עם זאת, מופיעות סבפר גם לא מעט דמויות סטריאוטיפיות ועילגות: למשל, מקומו החוזר של הערבי, כמוכר החומוס בסניף המרכזי של "עבאס" בירושלים "יום העבודה נמשך משש בבוקר ועד שתיים … והוא מחשב כמה טונות של חמוס מעך ועוד ימעך ונד בראשו בעצב" (עמ' 638). בנוסף, ישנן עדיין דמויות משניות מהמעמד הנמוך, שמועצבות באופן עילג ומיני, למשל המתמחה תימני "אם לא הייתי גיי הייתי שם לה בגדול, אמר מן הסולם שבארכיב נחשון המתמחה התימני" (עמ' 18); נהג מונית "אם אין פקקים אנחנו שם עד שש אני בבית, חושב לו הנהג ובאפו כבר ריח ירכיה של אשתו … תקרא את העיתון בינתיים אם אתה רוצה חבּוּבּ" (עמ' 52); והדוגמנית מזרחית, שגופה ימכור את היצירה הספרותית הפרוזאית, "עזבתי סופית את השירה. עכשיו רק פרוזה, לא שטויות, אני הולך על עלילה ברורה, על הכריכה של דוגמנית, נו זאת, שירלי ערוּסי, אמרתי לפופאי - רק ערוּסי!" (עמ' 83).
ברגעי השיא של הרומאן, מצליח בורשטיין לגעת במהויות של החברה בישראל. הוא מצליח להגדיר מהי הכתיבה הנכונה, "הכתיבה חייבת להיות קלה, כמו לדחוף חתיכת קרח על משטח קרח, סימן בידו תנועה רצופה וחלקה ואטית, אתה חייב להיות לגמרי בתוכה, לרכוב על המילים כמו ציפור על הרוח" (עמ' 317); ומהי חווית המטייל הישראל בחו"ל, "וגדי אמר שלדעתו הם מוחאים כף לא לטייס אלא לעצמם, כלומר כדי להודיע לעצמם שהם יחד, קבוצה אחת של אנשים, שהם היו במקום רחוק וחזרו יחד, כפי שהם מוחאים כפיים כשהם מגיעים למקום זר, כדי להודיע שהם אמנם יצאו מישראל אבל הם עדיין ישראלים" (עמ' 167). רגעים אלה רק מסמנים לנו שבורשטיין הוא אחד מהסופרים הבאים שיתרום לשפה של הדור השלישי בישראל.
הדמויות בספר מלהגות ללא הפסקה. הפער בין הביקורת החריפה שנשמעת בספר זה על עולם הספרות לבין העומס של וידויי גיבוריו מעורר את השאלה מדוע לא נעשתה לספר עריכה מהוקצעת יותר, שהיתה מאווררת אותו ומלטשת את מבנה המעשים. הספר במתכונתו הנוכחית עמוס מדי, וזאת למרות הכשרון ויכולת הכתיבה המרשימה של בורשטיין.
"הרוצחים", דרור בורשטיין, הוצאת בבל, 652 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
