שליחותו של הממונה לייצוגי אנוש
שלומית ליר מברכת על פעולת ההחייאה שמבצע דרור משעני בשאלה הלא פתורה על מקומו של הקול המזרחי בספרות העברית
בחלקו הראשון של הספר, עוקב משעני אחר שלבי התפתחותו וצאתו לאור של הקול המזרחי. לשם כך הוא חוזר אחורה בזמן, לרגע לידתו של השיח המזרחי בתקופה של מערכת הבחירות של 1981, על "נאום הצ'חצ'חים" המפורסם של דודו טופז (גולדנברג) והסערה העדתית שנלוותה אליו. משעני מתחקה אחר המאמרים, האירועים והנאומים שעסקו בנושא המזרחי קודם למה שנתפס לאחר מכן "כרגע של היפתחות ושחרור, מעין התפרצות 'המודחק' של החברה והתרבות בישראל". פירות המהפך של "גילוי" המזרחיות עליהם הוא מצביע, כוללים את צאתם לאור של ספריהם של סופרים מזרחים, כגון אלי עמיר, סמי מיכאל ודן בניה סרי, בהוצאות הספרים המובילות, את התייחסותם של סופרים קאנוניים לדמויות ותֵמות מזרחיות בספריהם, ואת הקשב המודע (למחצה) של הביקורת ליצירותיהם של יוצרים מזרחים וליצירות אודות גיבורים מזרחים.
התייחסותו של משעני למבקרי הספרים המרכזיים כפולה; מצד אחד, הוא מפנה את קוראיו לקשת רחבה ביותר של מבקרים ספרותיים, ומצטט מדבריהם באריכות. מצד שני, התייחסותו אל דבריהם משולה לניתוץ הפסילים בידי אברהם. הסברה של מבקרים מרכזיים (כמו גרשון שקד), שהנכחתם של יוצרים ותמות מזרחיות בספרות מהווה ביטוי לפלורליזם והיפתחות לריבוי קולות, האמונה של אחרים (כמו אריאל הירשפלד), ששינוי זה שם קץ להשקפה האתנית של החברה הישראלית, וההנחה שקץ הדרתם של המזרחים ונושא המזרחיות מהקנון הישראלי משמעו חיסול מוקדי הכוח ההגמונים בישראל (חנן חבר), נחשפות על ידי משעני כשגויות מיסודן. זאת מאחר והשדה הביקורתי, כמו זה הסיפורי, מתנהל בשפה שהפנימה כבר את המנגנונים הגזעניים של הניצול והשליטה. בשפה צחה ובאופן שיטתי הוא מוכיח את מה שראוי להיות ברור לכל בר דעת: הליך הקבלה הספרותי והחברתי של המזרחים בשפה ובתרבות הישראלית לא הגיע כלל ועיקר לכדי מיצוי.
זירת הדיכוי (ומכאן גם השחרור) שמשעני מצביע עליה, היא הלשון העברית שמסמנת גבולות של לובן ושחור בהשפעת פנטזיות לאומיות של הציונות, כגון זו המבקשת ליצר בארץ גוף (גברי)
במסע התיקון שלו, משעני מפנה את מוקד הדיון מהגילויים הקולוניאליסטים הקונקרטיים בישראליות, לגילויים הסמויים שלה - אלו המתקיימים במרחב תודעתי מדומיין ומתגלמים בשפה. הוא מברר את היחס למזרחים במרחב הזה תוך קריאה מחודשת ופוסטקולוניאליסטית של שלשה רומנים שנכתבו על ידי יוצרים מרכזיים בין השנים 1986 ל- 1987: "התגנבות יחידים" ליהושע קנז, "קופסא שחורה" לעמוס עוז ו"מולכו" לא.ב. יהושע. משעני בוחן את תהליך ההתקבלות של שלוש היצירות על גרף הזמן, ומציע פרשנויות הקוראות תיגר על הנחות היסוד של המבקרים וחוקרי הספרות הקאנונים שליוו את היצירות מראשיתן.
בהתייחסו ל"התגנבות יחידים" ליהושע קנז, ול"קופסא שחורה" לעמוס עוז, מדבר משעני על הניסיון הציוני לברוא לגוף היהודי הגלותי גוף סימבולי חדש. אצל קנז, שמתייחס לעניין באירוניה, הניסיון המתרחש בבסיס טירונים, אתר המכונן זהות ממסדית, נכשל. ואילו עוז, מאמץ את מוטיב הגוף החדש ברומן שחוזר אחורה לזמן שלפני המהפך, ומציג גיבורים שחזותם מכוסה במעטה לשון המעניק להם מראה אירופאי למהדרין. בשני הרומנים, הגוף המזרחי מהווה מקור לחרדה שמקורה במודחק. כך שלמרות שהגוף המזרחי מאשש את תחושת הלובן של הגיבורים האשכנזיים, הוא גם שב ומזכיר להם את הגוף האמיתי אותו הדחיקו. התוצר של אותה חרדה בשתי העלילות מתממש במחיקתם והשתקתם של הגיבורים המזרחים. ואולי באמת כאן טמון ההסבר ליחס הדכאני כל כך כלפי השיח המזרחי ודובריו.
אך מה יכול להסביר את האמביולנטיות של המזרחים עצמם ביחס למוצא? את התשובה לכך ניתן למצוא אצל גיבור ספרו של יהושע, היוצר המזרחי מבין השלושה. גיבור ספרו, מולכו, נידון לחקות טקסטים זרים ולהתחקות אחר שורשים בדויים מתוך תשוקה לזהות ושייכות. מאחורי אותה תשוקה להלבנה עצמית שאינה יכולה לבוא לכלל מימוש, מסתתרת מלנכוליה עמוקה שמקורה בחוסר האפשרות להתאבל על אביו ושורשיו המזרחיים האמיתיים. משעני חושף שבבסיס הזהות הישראלית קיימת תביעה לסילוק הבית המזרחי "אל התחום שאי אפשר עוד לחזור אליו". אגב, העובדה שהספר, הבוחן את השפעות הציונות על השדה התרבותי-לשוני, גברי מיסודו, מעלה את הסוגיה אם הפנטזיה הציונית מצמצמת את הנשיות ותופסת אותה כהיעדר ביסודה.
"בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד", דרור משעני, עם עובד, 204 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
