חראזמר

יובל צוקר מתעקש שלאומה תורמן יש יותר מדי קלאסה בשביל לשחק בלונדינית מטומטמת ב"מפיקים"

יובל צוקר | 16/3/2006 9:38

אני לא אוהב מחזות זמר. מעצבן אותי שבאמצע העלילה השחקנים מתחילים לשיר. המהלך האנטי-קולנועי הזה הוא מוטציה מפלצתית שהגיעה מברודווי והשתלטה על מסכי הוליווד לתקופה קצרה ואסקפיסטית בתקופת השפל הכלכלי וטוב שנעלמה. במדיום התיאטרוני זה עוד איכשהוא מתקבל על הדעת, עם כל התפאורות שמתחלפות ומאות הרקדנים שנדחקים על במה אחת, כשהכל מתבצע חי, אבל בקולנוע זה פשוט נראה פתטי.

מל ברוקס התחיל את קריירת הבימוי שלו ב-1968 בפרודיה על ברודווי, בסרט "המפיקים". העלילה עקבה אחר מפיק כושל שרואה החשבון שלו מגלה לו כי למעשה הוא יכול דווקא להרוויח ממחזה כושל דרך החזרי המס על כספי ההשקעה, ובעקבות זאת השניים מנסים להרים מחזמר שיהיה כשלון מהדהד. המציאות, כמובן, שוברת את התוכניות, והמחזה זוכה להצלחה מסחררת.

קשה להכריע מי מעצבן יותר, ברודריק או ליין יחצ

אחרי שבשנות התשעים הקריירה הקולנעית שלו לא הצליחה להתרומם, החליט ברוקס לנסות רעיון מעניין: לקחת את הרעיון של הסרט ולהפוך אותו למחזמר בברודווי עצמה, כשהוא כותב ומלחין את כל השירים, לא פחות ולא יותר. וכך קיבלנו פרודיה על מחזות זמר שהיא בעצם מחזמר על איך עושים מחזמר, או אם תרצו, מחזמר בתוך מחזמר (ומבחינתי עונש כפול). בברודווי "המפיקים" היה להיט, וזכה באינספור פרסי "טוני". אפילו הקאמרי השקיע מיליון שקל כדי להרים גרסא משלו.

ואז ברוקס קשישא חשב לעצמו - אם כבר יש לי מחזמר להיט ביד, למה שלא אהפוך אותו לסרט, שגם יהיה מחווה לקריירת העבר שלי וגם יזכיר לכולם שאני עוד לא מת. מיהר ברוקס, לקח את כל צוות השחקנים מברודווי ואת הבימאית (שהיא גם הכוריאוגרפית), והעתיק אותם יחד עם התפאורה אחד לאחד מבימת ברודווי. וכשאני אומר "אחד לאחד" אני מתכוון לזה. לפעמים זה נראה כאילו מישהו לקח מצלמה דיגיטלית איכותית ופשוט ישב בקהל בברודווי וצילם הכל. הסטים הם אותם סטים, והכל נראה סטטי וחסר

מעוף, כאילו כמו בתיאטרון, הם מוגבלים לבמה אחת. רבותיי, בשביל מה המציאו את הקולנוע? אני רוצה לראות כסף נשפך, תנועות מצלמה אקסטרווגנטיות, אלפי ניצבים, תפאורות מונומנטליות. מאות סטים מתחלפים ללא הרף. נאדה. בהתחשב בעובדה שברוקס איחד שני אולפנים גדולים כמו קולמוביה ויוניברסל ליצירת הסרט, ניתן היה לצפות למיליוני דולרים שישרפו בכל סצינה, אבל במקום זה, "המפיקים" יוצר את הרושם שברוקס קיבל את התקציב שלו מעמרי ניצן מהקאמרי.

וכשברוקס עושה מחזמר הוא מתכוון לזה. כל כך הרבה שירים לא היו מביישים סרט "בוליווד" מהוקצע. לא עוברים שני משפטים ומייד כולם פורצים בשירים מעיקים ברוח שנות הארבעים. אתה רק מתאושש משיר אחד, ומייד אתה נאלץ להטמין את ראשך במקטורן מעילך ולייבב ללא תועלת "רק לא עוד שיר". השהות הקצרה בין שיר לשיר לא אפשרה לי להחליט מי משני גיבורי הסרט יותר מעצבן : נתן ליין בתפקיד מקס ביאלסטוק, המפיק החלקלק, או מתיו ברודריק בתפקיד רואה החשבון התמים. בסוף החלטתי לא להחליט.

כמה צריך לסבול כדי להגיע לפרודיה הקווירית הקצרה מדי יחצ

ואז הגיעה אומה. האישה האלוהית הזאת משחקת כאן בתפקיד המזכירה השבדית החושנית, ואחד תוהה לעצמו מדוע אחרי כל ה"קיל ביל" בהם שרפה את המסך ככלה רצחנית, היא טורחת להופיע בתפקידים כאלו גרועים, ומאיפה יש לה כוח ללמוד את כל צעדי הריקוד הדביליים האלה. העניין הוא לא רק שתפקיד פצצת הבלונד השבדית המתקתקת הוא תפקיד גרוע כשלעצמו, אלא שאומה פשוט לא עושה אותו טוב. ניסיונותיה לעשות מבטא שבדי פתטיים, וכנראה שהיא פשוט לא יכולה לשחק בתפקיד בלונדידית טיפשה. יש לה יותר מידי קלאסה.

לא אוכל לקחת מהסרט המקורי את חתרנותו, כאשר הציג 20 שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה פרודיה קווירית על הרייך השלישי, במסגרת המחזמר הגרוע שמתגלה כהצלחה היסטרית - "האביב של היטלר" שמעלים המפיקים ביאלסטוק ובלום. וזהו אכן הקטע היחיד שמשעשע בסרט כולו, שמצליח לצחוק על עולם השואו ביזנס ועל היטלר ומורשתו בו זמנית בקלילות ובחן. אך עד שתגיעו לרגע השיא הזה וההמשך המתיש שלאחריו, תאלצו לסבול מעשרות אלפי שירים מעייפים ועוד כמה בדיחות חבוטות המסתכמות לכדי 134 דקות מהקשות שנראו על מסכינו בזמן האחרון. כדי למנוע את כל זה, אולי פשוט עדיף לחזור ולראות את ה"מפיקים" המקורי - שם הם לפחות לא שרים.