אני.
אני אוהבת מחזות זמר.
הנה, אמרתי את זה.
קוראים לי עינת, ואני אוהבת מחזות זמר.
ואני מצטערת, אבל איך אפשר שלא להנות מוויל פארל שר ''האבן סיי גהורט דאס דויטצ'ה באנד'' או ''גוטן טאב הופ קלופ'', בעיקר הגירסה של סוף הסרט, שאותה בטח פספסת כמו כל האנשים שלא נשארו עד סוף הקרדיטים ופספסו איזה שלושה שירים וכמה מהדקות הכי מצחיקות בחיים שלי. מסרים תת-מודעיים נאציים (''לכו לקנות את 'מיין קאמפף'... אפשר להשיג באמזון.קום...'') והופעות אורח של מל ברוקס בכבודו ובעצמו.
ואומה? הדמות של 'אולה' אכן הייתה התגלמות הבלונדינית הטיפשה במקור, אבל בסרט הזה (ובמחזה על הבמה) היא פחות או יותר הדמות הכי חכמה בכל הסיפור, זאת שיודעת לעבוד על כולם ולהשיג בדיוק את מה שהיא רוצה ובהכי פחות מאמץ.
ו... אני דווקא הייתי ממליצה לאנשים שעוד לא ראו לוותר על המקור. ההומור שם, והקצב, לא ממש מתאימים לקהל של ימינו, והתוצאה, לא נעים להגיד, בעיקר בחצי השני של הסרט, משעממת עד כדיי טירוף.
אז... בתור חובבת מחזות זמר, אני מרשה לעצמי להמליץ לדומים לי (אנחנו זן נכחד, אבל עדיין קיימים) ללכת לראות. שירים כיפיים, תלבושות מרהיבות, שלא נדבר על העובדה שהבדיחות יגרמו לכם לצחוק כל כך חזק שלא תשמעו את השירים בלאו הכי...
ואני אתן לך את זה- הדמויות הראשיות אכן מרגיזות להחריד, אבל עדיין 'סבילות' יותר מאשר במקור.
הגב לתגובה זו