מצטערת, היה כיס אוויר

הרומן החדש של מאיר שלו מקסים, מחכים ומהנה, עד שמגיעים לחלקו האחרון והקלוש, בו יונים מדברות ואיש מרחף באוויר

מנחם בן | 10/3/2006 15:40

ממש לא ברור איך יכול מאיר שלו להעיד (בריאיון עם חיה הופמן במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" מיום שישי שעבר) כי הפעם כתב "ספר ריאליסטי לגמרי". זו כנראה בדיחה או מלכודת למי שיקרא רק את החלקים הראשונים של הרומן הזה (שלושת רבעי הרומן), כי ברבע האחרון של הספר (המקסים הרבה פחות ממה שקדם לו) קורים כמה דברים בלתי ריאליסטיים לגמרי. שיחות עם יונים, למשל. ממש שיחות בין כמה מגיבורי הספר, כל אחד בזמן אחר, לבין יונים. לדוגמה שאלה עניינית ששואלת הילדה את יונת הדואר: "וכמה זמן עפת?", והיונה עונה: "ארבעים דקות". או דו-שיח בין יאיר, המספר, לבין יונה מאוחרת שהתגלגלה לביתו החדש: "'אינני רוצה בך', אמרתי ,'שובי לביתך שלך'". "'כל היום התעופפתי', אמרה היונה, 'תן לי מנוח לכף רגלי, מקלט ללילה אחד'". הלזה ייקרא טקסט "ריאליסטי לגמרי"? או, למשל, טיסה שטס באוויר בעקבות היונה אותו איש המכונה "התינוק" סמוך למותו: "קל ורפה, תחילה מיטלטל ברוח הקלה כזרע של סביון, ואחר כך נסחף בה כנוצה". יונים מדברות, בני אדם שדואים באוויר בעקבות יונים, זה מהמציאות?

בכלל, כל עצם הפואנטה העלילתית המרכזית של הספר שקועה לחלוטין בתחום הסוריאליסטי, הפסאודו ריאליסטי, המופרך, וכדי להבין את הגוזמה שבה, די לתאר את עיקרה: מישהו שהתמחה ביוני דואר הספיק עוד לפני מותו הסופי בקרב שבו נהרג במלחמת השחרור לאונן במחשבה על אהובתו, לאסוף את זרעו לתוך שפופרת קלה, לקשור את השפופרת הטעונה זרע לרגלה של יונת הדואר, וזו הגיעה בשליחותו לאהובתו בתל אביב, גם היא יונאית מומחית, שמיהרה להבין את הרמז, השיגה מיד ברוב תושייתה מזרק והזריקה לעצמה את זרעו של אהובה המת, שממנו נולד יאיר מנדלסון, הוא המספר, גיבור הספר הזה. אם זה ריאליסטי, מה זה בדיוני?

אבל נדמה שאני עושה עוול לרומן היפה הזה, שאת חלקיו הראשונים קראתי ממש בהיקסמות, כשאני מפרט את החלק האחרון, המתייפייף, הקלוש, הפתטי והסוריאליסטי שלו (גם הדוחה והאלים, עם שחיטת אחת היונים), בשעה שעיקר יופיו מונח באמת בחלקיו הראשונים, הריאליסטיים באמת, כשדימינו או יכולנו לקוות שמאיר שלו נגמל מנטייתו להמציא עלילות בנוסח הברון מינכהאוזן.

מאיר שלו. צילום: דודו גרינשפן דודו גרינשפן

כי דווקא סיפורי החיים האמיתיים או הכמו-אמיתיים שהספר הזה מלא בהם מעניינים לאין ערוך יותר מן הגוזמאות: למשל, השאלה מדוע עזבה רעיה (אמו של המספר) את בעלה? שלו בהחלט מצליח לרתק אותנו לשאלה ולתשובותיה המשוערות; או עצם היחסים בין אביו ואמו של המספר (שמהווים ללא ספק, כפי ששלו עצמו ציין, תיעוד אמת מסוים של היחסים בין אביו, הסופר והמורה הנפלא לתנ"ך יצחק שלו, ישר ומצפוני עד הסוף, לבין אמו, שהיתה בה פראות מסוימת ונטייה לנהוג בספונטניות מפירת חוק לפעמים).

מעבר לכל זה, וזה מקור ההנאה האמיתי בקריאת הספר הזה, שלו מלא בהערות מחכימות, בתיאורי טבע ארצישראליים רבי-יופי (ואף פעם לא דביקים מדי, כחלק מהאווריריות האופיינית שלו), בהומור מצוין, באוסף נדיר של עובדות פלאיות מהוויית העולם ובחוכמה ארצית שימושית מכל מיני סוגים. כך, למשל, אנחנו יכולים להיוודע מפי אחת הגיבורות כאן כי "נשים

יכולות לחיות הרבה זמן בלי גבר" (כלומר, בלי מין), כאילו שלא ידענו שזה מקור כוחן של הנשים, אבל תמיד טוב לשמוע את הדברים ברשות ובסמכות. או, למשל, שתי השגיאות הענייניות שמצא שלו בשורות הנפלאות של אלתרמן: "הלילה, סחרחר מיונים על השובך/ מדליק לך עצי דובדבן". ראשית, מציין שלו, יונים אף פעם אינן הומות בלילה אלא רק ביום. שנית, המילה "שובך" צריכה להיכתב עם קמץ או (בסמיכות) עם פתח בכ"ף הסופית ולא עם סגול, כפי שניקד אלתרמן, שגיאה נפוצה אגב (ובעיניי, אין זו שגיאה כלל. כי מה שנהוג להגיד הוא נכון לא פחות ממה שנכון דקדוקית או היסטורית להגיד). גם קטעי המין אצל שלו יפים. גם מגרים ומדויקים וגם מבודחים באופן המונע מהם להיות מגוחכים.

אני יודע כבר מה יכול להיות הספר הטוב ביותר של מאיר שלו: משהו בנוסח "סיפור על אהבה וחושך" של עוז, אוטוביוגרפיה שלא תאפשר לו לברוח מעצמו.

מאיר שלו, "יונה ונער", הספריה לעם/עם עובד, 365 עמ'