האפצ'י שלפני המוות
תומר ליכטש על גילויי האמת והשקר במחזה הישן-חדש של חנוך לוין, "הרטיטי את ליבי"
"הרטיטי את לבי" הוא קומדיה בשלוש מערכות. מוטב לומר: קומדיה של חנוך לוין בשלוש מערכות, ולפיכך יאוש מסוגנן ומצחיק בשלוש עונות – אביב, קיץ וסתיו. לאורכן מסופרת, בסיפור המורכב מקרעים של מציאות, אהבתו האומללה של השופט למקה לזמרת הכושלת לָלָלָלָה, שמעדיפה את דון-ז'וּאנֵי העולם על פני האוהב המקומי. בתוך סיפור יאושו ואהבתו של למקה נכנס סיפורו של פשוניאק, ידידו הטוב, שחי עם אשתו, ככה-ככה שמה, ומזה עשרים שנה ויותר מנהלים השניים חיים-מתים ופושרים. גם העולם שמצוייר לפנינו ב"הרטיטי את לבי" מתחיל לפני אפצ'י. מה שנפרש לפנינו הוא מפץ-גדול קטן, שאפשר לכנותו אפצ'י. זהו האפצ'י, שאחריו – וזה המהלך הגדול במחזה – מתוארת גסיסה ארוכה ויפה.
המחזה מדבר בלשון לוין הפרדוקסלית, שמצליחה, כתמיד, להציג פיסה של אמת-איומה תוך שימוש וירטואוזי במסכת שקרים ענקית. זו מידתו הגדולה של המחזה הלויני – היכולת לגרום לאמת, לצדק, לחמלה, לאהבה ולחיים להיות בולטים בהעדרם, ובכך, בעצם, להביא להיפוך של פני-הדברים, ולגרום להעדר הזה להיות הדבר היותר-נוכח בחדר הקטן, הפתאומי והזמני שבו מתגוררים, לרגעים ספורים, הקורא, האמנות והעולם.
כולם, אם כן, משקרים לעצמם. השופט למקה משקר לעצמו שללללה מאוהבת בו, וכך הוא גם משקר לפשוניאק, שמשקר לעצמו ומבקש לחשוב שלמקה הוא אדם בר-דעת, ושהוא עצמו, כלומר פשוניאק, טוב לו בחיים, וכי יציבות היא דבר חשוב, וחייו הפושרים עם ככה-ככה אין להם תחליף.
ללללה משקרת לעצמה בכל חלומותיה הגדולים על כוכבות ושירים וזוהר, וככה-ככה משקרת לעצמה כשהיא מספרת לעצמה שוב ושוב שהזמן לא עובר, ושהיא לא מזדקנת, ושאפשר ושצריך לישון, ושחשוב לישון, ומשקרת לעצמה בשקר שכולם חולקים בחדווה - שהחיים לא חומקים, וכי החיים מחכים, וכי הם נוטלים חלק בחיים, וכי החיים הם טובים ויפים ומלאי אהבה ומרץ.
אבל אלה הם שקרים של אנשים ישנים. איש מהם לא לוקח חלק בחיים, אלא רק עומד במקומו, ומתגעגע לחיים, בלי לזכור מהו געגוע, ומהם החיים.
אפילו
למקה נבהל. בתחילה, שולל בגמגום את הרעיון של דיבור גלוי, והיא – מתעקשת קלות. ואז, למקה מתפרץ: "מה פתאום גלויות?! מה קרה לך?! חצי שנה נפגשים כל מוצאי-שבת בשמונה, אני מרים לך את הראש להסתכל לך בעיניים ואת משפילה אותן, אני שואל ואת שותקת, אני מפרפר ואת מצחקקת, וככה חצי שנה, ופתאום – גלויות?! שום גלויות! ניפגש במוצאי-שבת הבאה, אחרי הריביירה, בשמונה! נלך, נטייל! אם לא נטייל – נשב! ננשום ונפטפט על כל שטות שבעולם, רק לא על מה שחשוב לנו! ואם לא תרצי לפטפט – ננשום ונשתוק! נסתכל בטיפות הגשם על העלים ונשתוק, נשתוק, נשתוק!". האמת, חושש למקה, תביא לקריסת החלום. אבל הוא אפילו לא חולם. הוא מתגעגע לחלום.
מתי הופך השקר לאמת? המקום הזה נמצא בשולי המחזה. ההיפוך, המקום שבו השקר הופך למייצג של העדר-האמת, נעשה בידי הדמויות השוליות במחזה: הג'יגולואים, הפלייבויז, המאהבים המזדמנים. אלה דמויות שותקות, או ממלמלות. מכל מקום, אינן מדברות. אנו, הקוראים, האורחים בעולם הזה, איננו נדרשים לסיפורן. אנו מכירים אותן בסיטאוציה מאוד מסויימת – התלוותן הפרזיטית לזמרת-הכושלת ללללה.
הם מצטרפים לללללה, כל פעם בעונה אחרת, כל פעם מתחלפים, באים ועוזבים. מה אנו רואים בהם? פרזיטים שמחפשים מין וכסף, עושר ותהילה, שמחפשים את ההזדמנות לשקר לעצמם על העולם, ואולי אפילו משקרים לעצמם, אבל אנו לא רואים את השקר הזה. אנו נתקלים בהם ברגע הכי אמיתי שלהם - בשתיקה, או במלמול, לצד הפאם פאטאל ללללה, כשמניעיהם ברורים. בשוליים של המחזה, אם כן, מתקיימות כמה דמויות מאושרות. מלאות אמת. שאינן משקרות לאיש. אפילו לא לקורא. כל מה שבזוי מיוצג בדמויות האלה, ובתוך הבזוי הזה משתקפות בועות של אמת, בועות-עולם קטנות של למקה, של ללללה, ששופכות אור חדש על השקר שלהן ומציגות אותו ככזה.
את הקומדיה הקצרה הזו מלווה מוזיקה שחיבר לוין לכלי פחות-נפוץ, הלשון האנושית. את התווים הצפין בשמות הדמויות. צלילים כמו: למקה, פשוניאק, ללללה, ככה-ככה, ברבספסקואה, טטרלה, חורחחליטו, נאזים ביי, לופץ בוביץ, האג'י נוג'ה, חרוז פרדוכי, מופיעים לאורך המחזה.
מצד אחד אלה כמובן הדמויות שמובילות את הסיפור, מקדמות אותו על בשרן. מצד שני - הסיפור מתקדם עליהן, דורך עליהן, פוסע על גביהן כדי להתקדם. אבל יש צד נוסף, ופה אפשר לדבר על מוזיקה. הדמויות האלה, בכל רגע שהן מופיעות, מנגנות תו נוסף במוזיקה של המחזה הזה, שלו היה נדרש להמירה לכלי נגינה מוצקים יותר, היינו ניצבים בפני דילמה: הרי גם פסנתר יכול לנגנן, ומצד שני - השמות האלה, הצלילים הללו, מרכיבים יחדיו יצירה מוזיקלית שמזכירה תזמורת רחוב צוענית של כלי נשיפה והקשה מלאי-מרץ.
ב"הגיונות" שלו כתב דיקרט כי גם ציורים שמתארים דברים שאינם קיימים במציאות מורכבים מחלקי-מציאות, ואפילו אלה שמציגים דבר מה שאינו ניתן לתאר במילים, גם הם מורכבים מצבעים שקיימים במציאות. הצבע, היחידה הבסיסית של הציור, הוא בסופו של דבר חלק מהעולם. כך, גם העולם שמצייר לוין אינו עולמנו. איננו רוצים לחשוב על אכזריות כזו, על נוראיות כזו כעל עולמנו, אך בדיוק לפי משל דיקרט - העולם הזה מצוייר, בסופו של דבר, בצבעים המציירים גם את עולמנו.
האפצ'י של לוין הוא קצה-דק של תפישה אכזרית, חד-שורתית המוארת באור-קשה, של העולם. הצבעים של האפצ'י הזה נמשכים מן המחזה החוצה, מתערבבים בפריזמת הקורא, מתרגמים את עצמם לדברים אחרים, לצורות, למילים אחרות, אבל בסופו של דבר מרכיבים את פלטת הצבעים שצובעת את העולם של לוין, את העולם של "הרטיטי את לבי", שבמידה רבה זוכר את החיים ואת הגעגוע יותר מאשר רוב קוראיו, שכבני-האדם שהם, נוהגים גם הם להתגעגע לחלום מבלי לזכור מהו געגוע, ומהו חלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
