ארטיק? פונץ'!

בזמן שעם ישראל הסתנוור מעגל הזהב שעלה אתמול על שיפודים בפארק הירקון, 50 צופי מופע הרחוב של להקת פונץ' בבאר שבע נשארו עם חופשי

תומר ליכטש | 25/4/2007 14:31

סמוך ל-23:00, במוצאי יום העצמאות, ניגש אל יוסי בבליקי אדם מהקהל, והודיע שהוא – בתור קהל – מבקש שהלהקה תבצע מספר שירים, ואף מסר לידי בבליקי שוחד קטן: כוס לא גדולה מדי של אוּזוֹ שהלבין בקרח. בבליקי לקח את הכוס, כבר מעט שיכור, ובחֵן של סובייטי-לשעבר סיפר שהם, כלומר להקת פונץ', קיבלו איזושהי הצעה מסלקום – אולי לרינגטון, אולי לפרסומת – "אבל אמרתי להם לא", הודיע בבליקי בקול מנצח, ואז צחק והודה בפני הקהל, ובפני עצמו, שהנה – גם לו יש מחיר, גם אותו אפשר לשחד: חוזה מסלקום? לא, לא, תודה. אוּזוֹ? הולך.

כדי לכתוב ביקורת מוזיקה צריך מבקר מוזיקה, אבל כדי לדבר על ההופעה של פונץ' במוצאי יום העצמאות לא צריך שום מבקר, משום שמה שאירע שם, בחצר חנות הספרים "עשן הזמן" ברחוב רינגלבאום בבאר-שבע, היה, אמנם, עניין של מוזיקה, אבל גם סבב סביב עניין גדול יותר, שנחגג אתמול בכל מקום, אבל אולי בלי תשומת הלב המספיקה – עניין של עצמאות. בשעה שלמעלה מ-100,000 איש לעסו גאידמקים במרכז הארץ הפּקוּק, נאספו כמה עשרות מעריצים באחד הקצוות של באר-שבע, ובמידה רבה אחד הקצוות של ישראל, ורקדו בחינם. רובם, במחווה של רוחב לב, אף תחבו עשרים שקלים לכוס בירה (ריקה מבירה) שרצה בקהל. לפי ראות העין הטובה.

אחרי שיר פתיחה קצר ושקט עם האורח גבריאל בלחסן, ניגשו חברי פונץ' לאירוע המרכזי – ביצוע כל שירי האלבום החדש, "פינוקיו" (התו השמיני 2007), בזה אחר זה, לפי הסדר. התופים עדיין לא הגיעו (מישהו כבר נסע להביא אותם), והמוזיקאי דוד פרץ עמד בצד, עירבב ג'ין וטוניק ביד אחת. ביד שניה עשה קצב בטמבורין. ביד שלישית החזיק את הדיסק האחרון של פונץ', וקרא את סדר השירים. ולקראת סוף ההופעה גם תפש גיטרה ועשה לה טוב. כשהתופים כבר הגיעו, ההופעה בבת אחת גבהה, והקהל גבה גם הוא: קם על רגליו, וכמו לפי הוראת במאי רקד וקפץ.

להקת פונץ' במופע בבאר שבע. תומר ליכטש

רחוק מגאידמק

באווירה הזו רצה הופעת הרחוב המעולה של פונץ' שהתחילה בסביבות עשר בלילה, ונמשכה – למרות מחאת שכנים (שזרקו ביצה על הקהל!) – עד אחרי חצות. זו לא היתה בדיוק הופעה, אלא יותר מפגש אמן-קהל. היה נראה שבין הצד המופיע והצד המאזין נחה איזושהי היכרות ישנה. היא היתה רחוקה ממנגלי גאידמק, ומאוד קרובה ללב. בהעדר במה, השירים נמסרו בגובה העיניים. יוסי בבליקי השתולל על אקוסטית, לצדו, בחולצה אדומה של הפועל גבעתיים, שרה דנה בקר, הגיטריסט אלי שאולי הוביל דיסטורשנים מאוד צפופים באצבעות עדינות של צ'לן, ומאחור דיברו, דרך כבלים ומגברים, בועז כהן (קלידים) ושימי בן-לולו (תופים).

האלבום החדש, "פינוקיו", נשמע מבטיח. כבר 19 שנה פועלת פונץ', שלצד מוזיקה מחזיקה גם בחזוּת הכמעט נלעגת בחברה הישראלית במאה ה-21, של להקת מעמד פועלים. במהלך ההופעה קרא בבליקי במיקרופון, וקבע שהיום אפשר להיות "או סוציאליסט או אכזרי". אדם בקהל, שהחזיק גור בוגר

של כלב דני ענק ברצועה מתוחה, הוסיף על זה בדיחה טובה ואמר שבעצם אפשר להיות גם סוציאליסט וגם אכזרי, ולהיות סטאלין. אבל סטאלין היה רחוק ולא היתה סיבה לפחד. היה רחוק ועייף. לא פשוט למלא את הבטן ולנוון את הראש של מאה אלף בעלי זכות בחירה דמוקרטית. לא, לא. אין סיבה לפחד. סטאלין רחוק משכונה ד'.

לוּ היה סטאלין עובר בשכונה, היה בוודאי אומר: עושים פה שמח. אבל סטאלין לא עבר ולא אמר. גם גאידמק לא בא להגיד שלום. אולי משום שהיה חם מדי. או קר מדי. הוא ישב בבית, "קיבל עדכונים", אומרים בתנועת "צדק חברתי". אבל שוב, אין סיבה לפחד: הצדק החברתי היה רחוק אותו ערב. הוא היה במקום אחר, ולא חגג עצמאות. פונץ', בלי הרבה דידקטיקה, בדרכם הייחודית של אמנים, חגגו את מוזנחות השכונה, את מרחק גאידמק מהמדבר, ואת העובדה שמוזיקה היא אולי תעשיה, אבל רגע לפני זה (ואולי גם רגע אחרי זה) היא משהו מאוד חסר אינטרסים כלכליים, שעושה טוב על הלב.