ראשי

כאב עובר ושב

אחרי הצבא לקח ינץ לוי אטלס ואמר לעצמו "איפה שאני פותח, לשם אני נוסע". יצא עמוד 35. הודו . מאז הוא חוזר לשם פעם אחר פעם ועכשיו גם יצא מזה ספר, "הימלאיה בשר ודם", על כאב, בריחה ממנו והסתרתו. כי זה מה שאתה עושה כשאבא שלך הוא אדם שהחליט בגיל 45 לעזוב את הבית והעבודה, ולהתחתן עם צעירה ממשפחה חרדית כדי להקדיש את חייו למטרה אחת: יצירת ילדים ייחודיים ומקוריים

ראיתי אישה
גברית משנים של התעללות
ראיתי עלמה שפוחדת לחבוק
ראיתי נער הורג את חברו במילים
ראיתי ילדה בת חמש מקבצת נדבות בצומת דרכים ואנשים ישובים במכוניות מפוארות
ראיתי אנשים
שרואים אחרת כלואים בבתי חולים
ראיתי איש שאיבד את הזיכרון ובוכה
 (מתוך "הימלאיה בשר ודם" מאת ינץ לוי)

לפני עשר שנים יצא ינץ לוי לפגישה עיוורת. לא עם גברת, עם יבשת. תת-יבשת ליתר דיוק. הוא היה אז חייל משוחרר, התלבט היכן לערוך את הגרנד-טור של חייו כמיטב המסורת הישראלית, גן-בית-ספר-צבא-טיול-לימודים. האפשרויות הן בדרך כלל אותן אפשרויות, דרום אמריקה הפראית, אסיה המשוונית, ארצות הברית. ינץ פתר את הבעיה בדרך מקורית. הוא לקח את האטלס של פרופ' משה ברוור, שכריכתו מעוטרת דגלים-דגלים, המוכר לרובנו משיעורי גאוגרפיה בבית הספר, ואמר לעצמו, "איפה שאני פותח, לשם אני נוסע". יצא עמוד 35. הודו . אז הוא נסע.

הוא לא לקח עימו מדריך טיולים, גם לא מפה, גם לא עצה מחבר. נחת בניו דלהי, הסתכל סביב והרגיש בבית. "לא שהבית שלי כל כך מלוכלך", הוא מסביר, "אבל הרגשתי טוב, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון". ינץ לקח חדר בגסט-האוס קטן, אך בלילה, כאשר ניסה לישון, לא הצליח. ההמולה, הרעש, האינטנסיביות, טרדו את מנוחתו ולכן התייצב בבוקר במשרד נסיעות ואמר לסוכן שהוא רוצה לנסוע מכאן, לא יודע לאן.

הסוכן קיבל שיחת טלפון וינץ, כדי להעביר את הזמן, שוחח עם תיירת אמריקנית שישבה בתא הסמוך. היא שאלה לאן הוא נוסע וינץ השיב, "לא יודע, לא מכיר את הודו בכלל". התיירת אמרה לו, "דונט גו טו מנאלי, אבריבאדי איז קמינג דאון פרום מנאלי נאו. איטס ריינינג דר, דונט גו".

האמריקנית הלכה, הסוכן התפנה, וינץ, בלי להתבלבל, ביקש כרטיס אוטובוס למנאלי, וכמה שיותר מהר, בבקשה. אולי שם יהיה קצת שקט, חשב, בלי ישראלים, בלי תיירים, בלי מסיבות, קצת שקט, טוב להתבודדות, מצוין להתבוננות.

הוא לא הגיע למנאלי. פגש אוסטרלי ובריטי באוטובוס והתגלגל איתם לאיזה כפר נידח. נשבה בהימלאיה ונשאר שם חודשים רבים, שב לארץ, נסע שוב וחוזר חלילה. הפגישה העיוורת הפכה לקשר יציב וקבוע והודו תפסה מקום מרכזי בחייו. מפת הימלאיה באטלס הישן של ימי בית הספר קרמה שלג וצוקים, נתנה לו, והוא נתן לה. אחר כך נולד לו ולהרים ספר, "הימלאיה בשר ודם" שמו.

אני פוגש את ינץ בבית קפה בתל אביב, הרגשתי שלא רצה שניפגש בביתו, רחוב וחצי מבית הקפה, חרד לפרטיותו. הוא בן 30, מחלק את זמנו בין פה לשם, סופר, מתרגם, מרצה ולפעמים מדריך קבוצות בהודו. "הימלאיה בשר ודם" הוא ספרו השלישי, אחרי "סיפורים מי תהום" ותרגום "אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת", סיפור חייו של גנדי, לוחם החופש ההודי. כמו מוריה, גיבורת ספרו, גם הוא גדל בכפר סבא. כמו מוריה גם הוא נסע להודו, לקח עימו תרמיל, כמה חולצות ואינספור זיכרונות מבית אבא. אך הזיכרונות שלקחו השניים רחוקים זה מזה כמרחק העומד בין שני האבות, כמרחק הנמתח בין כפר סבא לניו דלהי.

"הימלאיה בשר ודם" הוא סיפור על כאב. על הסתרתו, על בריחה ממנו. הגיבורה היא נערה בשם מוריה (שם בדוי), הנקראת גם הימלאיה. אביה של הימלאיה, איש חלש ומיואש, מחטיף לה מכות רצח. דחיפות, סטירות, חגורות. הוא לא זקוק לסיבה אמיתית כדי לשחרר סטירת לחי, מספיק לו תירוץ, מספיקה לו

מילה, אפילו מבט. בבית החולים מספרים שנפלה מאופניה, אופניים שנגנבו מזמן. כולם יודעים את האמת, אבל כולם שותקים. אמא, סבתא, העובדת הסוציאלית, השוטרים. גם הימלאיה שותקת, עד שיום אחד היא בורחת. בהתחלה לים, אחר כך לדירת מסתור בתל אביב. בעיר הגדולה היא פוגשת צדיק בחוף הים שמכיר לה אדם שטוען שהוא משיח בן דוד, ושניהם מכירים לה את מיכאל, גבר צעיר ורגיש שלבסוף מחלץ אותה מצער השתיקה, מאחיזת המשפחה, מקירות המחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי, ולוקח אותה להודו, להרים.

"ההשראה לספר החלה ממישהי שהכרתי בארץ", מספר ינץ. "היא אחות של חבר קרוב. הייתי שורץ אצלם המון לפני הצבא. אבי היה חולה אלצהיימר, אז כדי להתאוורר מהאינטנסיביות של המחלה הלכתי אליהם, וגיליתי שבתוך המשפחה הבורגנית הזאת, 'השכנים ממול', יש כאב עצום, גדול מהכאב שבמחלתו של אבי. גדול ממחלות בכלל, גדול יותר מזיקנה".

אליהו לוי היה בן 50 כשינץ בא לאוויר העולם. כמה שנים קודם החליט לעצור את הכל, לנפץ את השגרה ולהתחיל בחיים אחרים. בגיל 45 התגרש מאשתו הראשונה, התפטר מעבודתו ונשא לאישה את נחמה, ניצולת שואה ובת למשפחה חרדית. היא היתה בת 22 אז. אליהו החליט כי התכלית בחייו תהיה מעתה גידול ילדים "ייחודיים ומקוריים", כדברי ינץ. כך, בתוך שנים בודדות, נולדו לו ולנחמה שישה ילדים: רצף, רשף, רגב, ינץ, יעל ורחל.

ינץ? רצף?
"ינץ זה יפרח או יזרח, ורצף פירושו גחלת. אבא אהב את השפה העברית אהבת נפש. הוא היה עורך ב'דבר', דובר ההסתדרות, קמפיינר של מפא"י, בלשן. האהבה שלו לשפה והחזון של להקדיש עצמו לגידול ילדים יצרו את השמות הללו".

האהבה לשפה, להתעסקות בה, חילחלה גם לילדיו. "הימלאיה בשר ודם" הוא ספר פואטי. לעתים אפילו נדמה שינץ מעניק לשפה ולדימויים שהוא בוחר חשיבות רבה יותר מאשר לסיפור עצמו. הוא מצרף מילים ויוצר מילים חדשות, "האורקליפטוסים (צל שמטילות צמרות האקליפטוסים) שנופל", "השמש-הזאת-מים", "חרש-חרש אוזלת-יד". לפעמים הטכניקה הזאת מעכבת ואף מרגיזה, כאילו ינץ כופה את עצמו על הקורא. אבל לפעמים יש בחיבורים הללו הבחנה חדה כתער, רגעים מדויקים כמו בשעון חלל של נאס"א,למשל, "פלג-גוף-אישה-שדיים", " איש-זיפים-ידיים", "נערה-מבט".

לקראת סופו של הספר מקדיש ינץ חמישה עמודים לקטע יפהפה המכונה "ראיתי", שורות שמנסות לתאר את האלימות והכאב שראה וחווה הסופר בחייו. חמשת העמודים הללו הם יצירה בפני עצמה, אך גם סיכום של הספר, או אולי חלון המאפשר הצצה לתוכו. "הכתיבה שלי התחילה בכלל בציור", אומר ינץ. "היית מצייר ומתישהו התחלתי לכתוב על התמונות, בין הצבעים. כתבתי וכתבתי עד שנגמר המקום על הבד, אז עברתי לניירות ומשם התפתחתי לכתיבה נטו. אני רוצה לכתוב ספרים כאלה שלא מצריכים בקיאות בתורה של פילוסופים צרפתים כדי להבין אותם. נכון, הספר הזה פואטי, אבל הוא נגיש לכל אדם. תודה לאל, ואני ממציא אותו ברגע זה כדי להודות לו, תודה לאל שיש לי אפשרות לכתוב. גם כשאני לא כותב אני כותב. אני מרגיש כמו צייד. אני נמצא במעקב ובהתבוננות מתמדת כדי להבין מה קורה פה. אני רוצה להכיר, לדעת מה הסיפור של כל אחד. אבל למרות שאני כותב הרבה, ואני מתייחס לכתיבה כאל אימון, אני אפילו לא יודע אם אני יודע לכתוב. אוכל רק לומר שאת 'הימלאיה בשר ודם' אני יודע לכתוב".

למרות רצונו של ינץ לכתוב דברים "נגישים לכל אדם", לא בטוח ש"הימלאיה בשר ודם" הוא ספר כזה. הסיפור נגיש, זה בטוח. העלילה מתפתחת, קל להזדהות עם דמותה של מוריה, קל לכאוב את כאבה. אבל התחושה היא שלעתים נדרש מן הקורא מאמץ יתר כדי להבין "למה התכוון המשורר", או שהעלילה נזנחת לטובת התמקדות מוגזמת בקרן שמש או במשב רוח. לעתים מתעלם ינץ גם מחוקי השפה הבסיסיים ביותר, כמו זכר ונקבה. הנהר, למשל, לא זורם, אלא זורמת.

"מספרים על ג'ימי הנדריקס שהוא לא היה עוזב את הגיטרה שלו לעולם. ישן עם הגיטרה, שוטף איתה כלים, מתנה עימה אהבים. אבל הנדריקס גם ניפץ את הגיטרה האהובה שלו בסוף כל הופעה. מבחינתי, דין הגיטרה של הנדריקס הוא דין העברית. אני אוהב את העברית, אבל גם רוצה לשבור אותה לפעמים".

גם אחיו של ינץ, התסריטאי והמחזאי רשף לוי, משחק עם השפה. הוא אחד הכותבים הישראלים הפוריים ביותר בשנים האחרונות. מחזהו האוטוביוגרפי "החולה ההודי" המציג בבית לסין מתאר בהומור שחור את דעיכתו האיטית והמכאיבה של אבי המשפחה ואת המסע המרגש שעוברים בני הבית, שבמהלכו הם מגלים את האמת על משפחתם. אח נוסף, רגב, כתב עם רשף חלק ניכר מחומריו הסאטיריים לתוכניות טלוויזיה שונות, עד שנפטר לפני כשמונה שנים ממחלה קשה. מאז מותו ממשיך רשף לחתום על יצירותיו בשם "רשף ורגב לוי", בדיוק כמו אז, לפני שמת.

"העובדה שמישהו נולד כאחיך היא הזדמנות להיכרות מיוחדת מאוד, אבל לא תמיד מממשים אותה", אומר ינץ, שלא שש לדבר על מחלתו של אחיו. "מחלות הן מנת חלקם של כל בני האדם. הן חלק בלתי נמנע בסבל של כל היצורים החיים. למרות זאת, קשיים כאלה עשויים להיות הזדמנות להתקרב, להכיר, להתאחד. הקרבה עם מי שחצית איתו קושי היא לפעמים כה עמוקה שלא משנה אם הוא אחיך או אחותך. כשהייתי ילד אבי נהג לומר לנו: 'משפחה היא כמו כף יד. כשהאצבעות פתוחות אין בה כוח, אבל כשהאצבעות מאוגרפות, מאוחדות ומשלובות מתגלה בה עוצמתה'".

כאשר מת רגב, גם אבא אליהו כבר לא היה בין החיים. במשך שנים חפרה מחלת האלצהיימר במוחו, מאכלת תא אחר תא, מוחקת זיכרונות, מבלבלת פרצופים, מעצימה פחדים, מטשטשת אהובים, עד שגם העצמי נמוג לו.

"אבא הוא דמות מאוד מרכזית עבורנו. הוא היה חבר ומורה. הוא הצליח להגיד לכל אחד דברים אחרים. לאחי הגדול רצף, שהוא היום, אם יורשה לי לומר, מתמטיקאי גאון, הוא אמר, 'אתה תמיד תהיה בטופ בכל דבר'. לי הוא אמר דבר הפוך, 'מה זה טופ? למה צריך להיות בתחרות בכלל?'. רק כשמגיעים לגיל שמתחילים לדבר על ההורים הבנתי עד כמה זה נדיר. כשהייתי בן 13 או 14 היינו הולכים ומשוחחים ביחד, ארבעה קילומטרים כל יום, הוא היה חולה לב, פעם הוא עישן המון, אבל הפסיק כשנולדתי. השיחות האלה הן נקודות אל-חזור מבחינתי, את מה שאנחנו אמרנו שם אי אפשר לשכוח ולעקור. הוא אמר לי, 'השגרה היא מוות'. או 'בעידן המודרני תוחלת החיים של האדם גדולה הרבה יותר, כך שהוא יכול להרשות לעצמו להתחתן פעמיים-שלוש', או שכדאי לי להחליף עבודה כל שנתיים-שלוש, או שאין שום עיקרון ושלא צריך לדבוק בשום עיקרון. הורים בדרך כלל לא אומרים דברים כאלה לילדים שלהם. בטיולי הפרדסים הללו שכנה אינטימיות, היה בהם כוח הרבה מעבר למילים".

זמן מה אחרי שאביו נפטר עבר ינץ לגור ביפו. התקרב קצת, בלי שידע, לכיוון הרי ההימלאיה. "ביפו ראיתי המון אלימות. מסוממים, מכות ברחובות, יהודים, ערבים. היה נראה לי שאיך שאני פוקח עיניים מישהו מכה את אשתו. המציאות הלעיטה אותי באלימות. ואז חלמתי חלום. ובחלום הופיע אבא שלי במרכז מדשאה שנמתחה לארבע רוחות, והוא אומר לי, 'אל תסתיר את הכאב', וחוזר ,'אל תסתיר את הכאב'. ואני התעוררתי והמשפט הזה לא עזב אותי, ניקר בי כמו מנטרה כפויה".

יומיים אחר כך נסע להודו, קבע פגישת התבודדות עם ההרים. נחת בניו דלהי בפעם השנייה, שם פגש במקרה את האחות של החבר מאז, גיבורת הספר, הימלאיה, מוריה.

"נפגשנו כיודעי סוד. היא ידעה שאני יודע. היא נסעה כדי לברוח מהביוגרפיה שלה עצמה. דיברנו. נפרדנו, עליתי להרים. שם בהימלאיה הסיפור שלה חזר אלי, איך היא מתחבאת כל השנים ואבא מהדהד בראש, 'אל תסתיר את הכאב'. לא קראתי נתונים סטטיסטיים על אלימות במשפחה לפני כתיבת הספר, אבל אני כן יודע שהנושא הזה הרבה יותר נפוץ ממה שנהוג לחשוב. אותי לא הכו, אבל פתאום פוגשים אחד שחטף מקל, אחת עם חגורה, או אחת שבגיל 11 אבא שלה החליט לא לדבר איתה, שנתיים, ככה סתם. לפעמים אני יושב בבית קפה ושואל את עצמי 'איך זה שכולם לא בוכים פה?'.

"או בית הספר. בכיתה ג' או ד' היה לי חבר שלא היה תלמיד טוב. באחד הימים המורה ביקשה ממנו לקרוא את שיעורי הבית, וכשהוא סיים היא אמרה לו 'איזה שטחית התשובה שלך ואיזה שטחי אתה', ' אתה לא תצליח ככה'. ואני אמרתי לעצמי 'מה את עושה לו, זה יהיה לו לכל החיים'. ובכיתי . דמעתי על כך שהיא חורצת את גורלו".

את זיכרונות ימי בית הספר שלו העניק ינץ לדמותה של הימלאיה. הצפיפות, ההמולה, קדושת הסדר המופתי. הוא לא מצא שם מקום, היא לא מצאה שם מקלט. בסוף השבוע הראשון של כיתה א' הימלאיה שוב חוטפת מכות, הפעם דווקא לא מאביה. מישהו דוחף אותה במדרגות, היא צונחת, "ערבוביה של רגליים וצעקות והמדרגות ומכה בסנטר. . . ומגע הרצפה ודממה רועשת. . . ואין שום יד מושטת".

היית חוזר לבית ספר, ככה, כמו שאתה היום?
"חס וחלילה. ניסיתי פעם ללמד, אבל אני חושב שאם מישהו היה רוצה להתעלל בי הוא היה שולח אותי לשם. סגן המנהל בחטיבת הביניים אמר לי פעם שאנשים כמוני יגיעו לאחד משני מקומות: בית הכלא או מנזר. לכלא עדיין לא הגעתי, גם למנזר לא ממש, למרות ששהיתי במנזר בתור אורח ואני רוצה להגיד לך שזאת חוויה חברתית אינטנסיבית מדי. זאת לא התבודדות, ממש לא, זאת קומונה".

כתיבת הספר הסתיימה וינץ שוב נסע להודו. "הימלאיה בשר ודם" נשאר בדירה בתל אביב. "אני אוהב להניח את הדברים שאני כותב על המדף", הוא מסביר, "לתת להם להתיישן, לקבל משובים". בעוד ינץ מתבודד לו אי שם, אחד מחבריו העביר את כתב היד להוצאת זמורה ביתן ללא ידיעתו. במשך חצי שנה חיפשה ההוצאה אחריו כדי לסגור את הפרטים ולהוציא את הספר לאור. אחרי שחזר ארצה, שוב, בדרך מקרה, פגש את הימלאיה. הפעם היא היתה מאופקת יותר, מופנמת.

"היא לא התעניינה בספר, למרות שידעה שהוא מבוסס על שיחותינו. למיטב ידיעתי היא לא קראה אותו. אבל לספר יש חיים משלו, זאת לא הביוגרפיה שלה. אני לא בטוח שכשהיא תדפדף בו היא תגיד 'אה, זה עלי'. בכלל לא בטוח. כי גם חיי נמצאים שם, הרבה מחוויותי הכנסתי פנימה".

הראיון פורסם בגיליון סופשבוע של מעריב.

למדור תרבות הדיבורשל ינץ לוי, המתפרסם בערוץ הניו אייג'

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...