בנג! בנג! הרגתי אותך

דפנה שחורי על כתיבתה הפוצעת והקודרת של אווה ליפסקה, המשוררת הפולנייה הגדולה של הדור שאחרי שימבורסקה

דפנה שחורי | 8/2/2006 11:21

'מוקדם לצעקה', ספרה של המשוררת הפולנייה אווה ליפסקה, צועק את צעקתו על אף שכותרתו מצהירה כי עדיין מוקדם לצעוק, מוקדם למות. ליפסקה, המשוררת הפולנייה החשובה ביותר בדור שאחרי המשוררת ויסלבה שימבורסקה, נולדה ב-1945, בתום מלחמת העולם השנייה. שיריה הקודרים, אשר תורגמו לעשרות לשונות, כמו ממשיכים לשאת בתוכם את אימת החשיכה הגדולה שירדה על העולם טרם לידתה. ספר זה הוא ספרה השני שהופיע בעברית בתרגומו של רפי וייכרט. קדם לו 'מלתחה של עלטה', שיצא אף הוא בהוצאת 'קשב' בשנת 2001.

סיטואצית המוות מופיעה בשיריה פעמים רבות ובאופנים שונים. פעם זו היא המהרהרת על אפשרויות מותה ופעם זה ילד קטן בן שש שיורה לעברה באקדח מעץ: 'בנג! בנג! הוא יורה לעברי./אחר כך הוא טומן את הנשק בכיסו./"הרגתי אותך" - הוא אומר והולך.' (עמ' 12). המוות יכול לבוא גם בדמות השלג הראשון של השנה המכסה על העולם כמו סדין תכריכים לבן או בדמותה של הילדה הקטנה שבגרה טרם זמנה ומכינה בחממה זרי אבלות ללקוחות שיבואו. אלו ואזכורים רבים אחרים על האחרית מרצפים את יריעת הספר כולה ויוצרים אוירה מדכדכת ודטורדת מנוחה. בניגוד אליה, מצאה המשוררת ויסלבה שימבורסקה את התרופה נגד אלימות המוות דווקא בכתיבה. בשירה המפורסם 'שמחת הכתיבה' כותבת שימבורסקה: "שמחת הכתיבה./היכולת להנציח./נקמת היד בת התמותה." (מתוך הספר 'אטלנטיס', הוצאת עכשיו, 1993, תרגום: רפי וייכרט). שיר זה מהלל את יכולתו המופלאה של המשורר לגרום לעין 'לעפעף לנצח'. ליפסקה, לעומת זאת, מוצאת את מלאכת השיר כ'תאונה' ולאו דווקא כהתכוונות מודעת המחוללת ניסים. בשיר 'חוסר תשומת לב רגעי' היא כותבת: "אין משוררים./יש רק חוסר תשומת לב רגעי./לשון נופל על לשון בכביש סואן./תואנה לתאונת/השיר." (עמ' 90). אצל ליפסקה, המקריות שמולידה את השיר יכולה באותה מידה גם לפצוע או להרוג.

רבים משירי הספר גדושים בביטויים ייחודיים ובצירופי מילים מקוריים השאובים מעולמות מנוגדים, ויוצרים תצריף חדש ומפתיע כדוגמת "חרציות האנטנות", "שמי הצמר", "גרונה של האופרה", "כנסיות האופנה" וכו' וכו'. בספר אנו מוצאים גם ניגודים רעיוניים רבים כדוגמת הניגוד בין עולם הילדים התמים וידיעת המוות המחרידה: הילד שיורה באקדח מעץ, הילדים שמבעירים עפיפונים בצעקה או הילדים הקטנים שלא נותנים לעצמם דין וחשבון על העתיד: "הסכיזופרניה המתוקה שלהם/עם הלחיים הורודות//ובלא לחכות לתשובה/ אוטמים אזניהם באצבעות/מכניסים לפה סוכריית שוקולד/ורצים הרחק/אל עצמם." (עמ' 13). כורח המוות נזכר גם בשיר 'ילדה קטנה מציצה לעם' בו כותבת ליפסקה על "ילדה קטנה שבגרה טרם זמנה" והיא מוסיפה: "אבל מה היא יודעת/על כורח החיים. על כורח/המוות. על עריצות הזיכרון." (עמ' 14).

אווה ליפסקה יחצ

שורות קשות כדוגמת אלו מתקיימות בספר לצד שורות אופטימיות יותר אשר מדברות על אהבה ועל יחסים: "האהבה הראשונה יוצאת לחופשי./חגיגה לאוהבים.//רכוסים במעיל אחד/בשרוול אחד/מסביבם פארק ארבעה עלים." (עמ' 56). רבות השורות הנפתחות במילים המביעות את תחושת היחד: 'אנחנו', 'עמדנו', 'הננו', 'אנו' אך היחד הזה מתגלה, בסופו של דבר, כזוגיות שכבר דעכה. בשיר 'תעודת ביטוח' כותבת ליפסקה: "מכונת הנישואין הקטנה שלנו/נתקעה לפתע." (עמ' 67). גם בשיר 'האלרגיים' נדמה כי האהבה נסתיימה ואת מקומה של האהבה ממלאת השתיקה המעיקה: "אנו יושבים בגזוזטרה./אני גוררת את שתיקתך./חובשת את פי/בתחבושת פה." (עמ' 54). השיר 'מילים אחרונות' מסכם באיזשהו אופן יחסים שנסתיימו ולא ברור האם בגלל מוות של אחד הצדדים או בגלל פרידה: "מילים אחרונות/היו עלולות לאכזב אותנו.//לקבור בנו משהו/בטרם עת//לומר לנו יותר/מידי מהכל/כמו הר געש פעיל/מתחת לשמי צמר/מוטב אולי/שלא הספקנו/להגיד זה לזה/את המילים האחרונות/במילים אחרונות/כלוא עוף קורא." (עמ' 19).

פה ושם מופיעים גם שירים ארספואטיים שחוקים במקצת, שפוגמים בחוויית הקריאה בשיריה היותר אישים של המשוררת. אך יש מקרים בהם הארס פואטי משתלב באישי, והשיר מקבל נופך אותנטי. למשל, בשיר 'המתרגמים שלי': "המתרגמים

שלי. הם. ההמשכיות שלי" ובהמשך "ואני/מאוהבת בבת אחת בשפות כה רבות.//פוגשת ביער את שירי שנולדו מחוץ לנישואין." (עמ' 80). ההמשכיות, היא השירים, היא התרגומים, היא הילדים, היא הילדים הבלתי-חוקיים שלא היא אחראית להם, אלא המתרגמים – ההמשכיות הזו מתוארת על-ידי המשוררת כחוויה אישית–נשית מובהקת. שורות אלו מזכירות לי שיר מופלא בשם 'שיר לא חוקי', מאת המשוררת האיטלקיה ויויאן לאמרק, בו מתוארת לידת שיר בעקבות עשיית 'אהבה מוחנית' עם אהוב: "בערב ההוא כשתיניתי אהבה/מוחנית איתך/לא הייתי זהירה/וקצת אחרי כן התנפח לי השכל//לאחר צירי לידה כואבים/נולד לי שיר בצורה לא חוקית/הוא ישא רק את שמי/ אך חזותו זרה כחזותך הוא דומה לך." (מתוך 'קול אחר', אנתולוגיה לשירה איטלקית, בתרגומו של אלון אלטרס). שתי המשוררות מדברות, גם אם באופן שונה, על אותה חוויה נשית המובאת לקורא כשהיא עטופה ב'גלימה פואטית': השיר כילד בלתי חוקי, כאמור, לשפתו או להוריו.

על גב הספר כותב המתרגם רפי וייכרט: "שיריה הם מאבק מתמיד לשמור על האנושי והאינטימי בבית הכלא הקיומי של ההיסטוריה, הפוליטיקה והיחסים הבין אישיים", ואכן השילוב של המימד החיצוני-היסטורי-פוליטי ושל המימד האישי-אינטימי בשירתה של ליפסקה מבטיחה לקורא חוויית קריאה מרתקת.

"מוקדם לצעקה", אווה ליפסקה, תירגם מפולנית: רפי וייכרט, הוצאת קשב לשירה, 96 עמ'