א גרוייסע מציאס
דוד מרחב התרגש מספרו של אהרון לנסקי, "נגד כיוון ההיסטוריה", המספק אנקדוטות מרתקות ממאבקו להחייאת תרבות היידיש
אנקדוטה זו, ועוד רבות אחרות, שזורות בספרו של אהרון לנסקי, "נגד כיוון ההיסטוריה". לנסקי, עוד בהיותו סטודנט צעיר, התוודע לעולם היידיש, ולאחר שלמד בקולג' את השפה אצל מורה תובעני וקשוח, נטש את הלימודים לטובת הצלת ספרות היידיש בארצות הברית. לנסקי עבר משכונה לשכונה, וגייס אליו עוד כמה צעירים נלהבים לטובת העניין. הוא נתקל באטימות מוחלטת מצד הארגונים היהודיים - בפרט אלה העוסקים בחיים התרבותיים של הקהילה היהודית האמריקאית - ובעזרת תרומות מפה ומשם, בנה ספרייה שלמה של מיליוני כרכים ביידיש העוסקים בספרות יפה, פילוסופיה, פרוזה ושירה, הרהורי לב של אנשים ידועים, כתבי י"ל פרץ וגדולי הספרות היידית ועוד.
לאחר שארז את תרמילו באמצע שנת 1980 והוא בן 23, רוקן את חסכונותיו ויצא לדרכו, החל לנסקי להקדיש ימים כלילות להצלת הספרות היידית. מחד, הוא נאלץ להתמודד עם חרדים שביקשו לקבור את הספרות היידית שהתפתחה מתקופת ההשכלה ואילך, וראו ערך רק בספרות יידית בעלת נופך דתי, ומנגד עם ציונים וחילונים שראו ביידיש שפה מתה שיש לקוברה יחד עם העבר, עם הנשרפים, המעונים והנרצחים במחנות הריכוז וההשמדה. מאידך, הוא גילה התלהבות רבה של אנשים מהשורה נוכח מפעלו, וכשהגיע למגדל בן שניים עשר קומות על מנת לאסוף ספרות יידית מקשיש שעמו יצר קשר, כל דיירי הבניין הזקנים נתנו לו את ספריותיהם, או מה שנשאר מהן.
ספרו של לנסקי רצוף אפיזודות וסיפורים על אנשים שפגש בדרכו, כשהוא פורש ריטואל שלם של ביקורים בבתי אנשים פרטיים, והצלת ספריותיהם תוך אכילת עוגת דבש, תה ומציצת קוביות סוכר.
"הדבר היחיד שריגש אותי יותר מלאסוף ארגזים היה לפתוח אותם. איזה אוצרות היו שם! ככל שפרקנו יותר, כך הערכנו יותר את היקפה המדהים של ספרות היידיש", כותב לנסקי (עמוד 75).
אט-אט, עם הסיפורים על נאמני היידיש האחרונים ומתנגדיה, הדור החדש המתנכר לה והדור המזדקן המוסר לו את ספריו פן יאבדו, לנסקי מספר את סיפורה של היידיש. ספרות היידיש עצמה נולדה במחצית המאה התשע עשרה, כאשר לפני כן ראו בה שפת-רחוב, שפה המונית ועממית, לעומת העברית והערבית. ספרים ביידיש, בהם משלים ואגדות, סיפורי פולקלור ופרוזה, החלו להופיע בסוף המאה החמש עשרה בגרמניה ובצפון-איטליה. המאה התשע עשרה היתה המאה של היידיש: החילון, ההשכלה, התפשטות תנועת הנאורות באירופה, המהפכה התעשייתית ותופעות נוספות, הביאו לשגשוג תרבותי של היידיש.
וכך מספר לנסקי: "ב-1864 פרסם [שלום] אברמוביץ' את הספר הראשון שלו ביידיש תחת השם מנדלי מוכר ספרים. אברמוביץ' הודה שהוא רואה ביידיש שפה מכוערת וגסה ושאימץ אותה כרע הכרחי, ככלי נחוץ לצורך הפצת ההשכלה בקרב ההמונים. אבל [...] הוא היה אמן גדול דיו כדי להכיר בטעותו: ככל שחיקה את העגה היידית העממית, לכאורה מתוך התנשאות, הבין את האפשרויות האמנותיות הגלומות בה" (עמוד 76).
לאחר מנדלי מוכר ספרים הגיע תורם של רבים אחרים, ידועים יותר ופחות, בהם שלום עליכם וי"ל פרץ. הספרות היידית היתה בעלת גוונים רבים: אימפרסיוניזם, רומנטיקה, נטורליזם, ריאליזם סוציאליסטי, סוריאליזם ועוד, בצד ספרות דתית, מדעית, היסטורית, סוציולוגית ובלשנית. היידיש היתה שפתו של עם; עם חושב, פועל, מחווה דעה, כותב. ברחבי ארצות הברית הופיעו עיתונים שונים ביידיש, יחד עם ספרי בישול, מדע פופולארי ותרגומים ליצירות קלאסיות כמו ספרי מארק טווין, רוברט פרוסט, אמילי דיקנסון, אוסקר ווילד וגי דה מופסאן.
סיפור עלייתה ונפילתה של היידיש הוא טראגי, בפרט נוכח המטאוריות שלו. קשה שלא להיזכר בשירו האלמותי של מרדכי גבירטיג, שנרצח יחד עם שתי בנותיו ורעייתו על-ידי הנאצים בשנת 1942: "אס ברענט, ברידערלאך, אס ברענט! / אוי, אונדזר אורם שטעטל, נעבעך, ברענט!". "שריפה, אחים שריפה!", זעק גבירטיג, ולא ידע עד כמה מוחשית היא השריפה: לא רק שרפתם של יהודים אלא גם חיסול תרבותם. יחד עם זאת, רחשה הפעילות התרבותית היידית גם בגטאות: בלודז' ובוורשה, ההיסטוריון היהודי עמנואל רינגלבלום יחד עם שורה של משכילים תיעדו את המצב בגטו וכתבו עליו. כשבאה עליהם הכליה, הם קברו את כתביהם בארבעה בקבוקי חלב עשויים מתכת. שלושה מהבקבוקים נמצאו לאחר המלחמה.
לנסקי עצמו מספר על סבתו, שהיתה בת 16 כשהגיעה למנהטן. אחיה הגדול, שפגש בה, השליך לים את מזוודתה שכללה כמה ספרים, בגדים, כרית פוך, זוג פמוטי שבת ותצלום הוריה. "את באמריקה עכשיו", אמר לה, "הגיע הזמן להשתחרר מהעבר" (עמוד 303).
כמי שדובר יידיש ומצליח גם לקרוא בשפה, ספרו של לנסקי עורר בי תענוג גדול בצד העצב העמוק נוכח שקיעתה של היידיש. הסיפורים המנוסחים
אין ספק, כי הנאצים ושאר שונאי-יהודים עשו כמיטב יכולתם לחסל את היהדות על תרבותה. אולם ליהודים עצמם חלק בכך: היישוב היהודי בארץ עסק באובססיביות בהשכחת היידיש ותרבותה בכדי לבנות את "היהודי החדש", החף מעבר שצועד לעתיד. הדיכוי התרבותי של היידיש חרג מגבולות הארץ גם למקומות אחרים בעולם, בהם ביקשו ניצולים ובניהם לשכוח מהעבר ולהמשיך הלאה. ייחודיותו ספרו של לנסקי טמונה בכך שנראה כי המאמע-לשון היא במצב איום ונורא אך איננה מתה. ברחבי העולם, לא רק בישראל ובארה"ב, ישנם קורסים ללימוד יידיש, בהם משתתפים גם צעירים; ובכל זאת, נראה שהיידיש הפכה לשפתו של קומץ מסוגר לבוש שחורים המתהלך ברחובות מאה שערים ובני ברק, הספרות היידית היא חלק מהותי ממורשתו של עם המבקש להבהיר כי יש לו עתיד.
הספרייה האדירה והרחבה שהקימו לנסקי וחבריו היא עדות ממשית לפרק לא סגור בעברם של היהודים באשר הם. הקורא בספרו של לנסקי (ולא רק הקורא דובר היידיש) יזכה להנאה מרובה. לנסקי מעביר לקוראיו, בשפה מעודנת, עם מילים שנבחרו היטב, את סיפור מאבקו להצלת הספרות היידית. גם מי שתרבות יהדות מזרח אירופה זרה לו יקרא את הספר בתאווה ובהנאה יתירות, ולו מפני שבימים בהם קבוצות שונות תובעות הכרה מחודשת במעמדן וזהותן, הטראגיות של המאבק על התרבות והזהות היידית היא עדיין חותם צורב וכואב בגופה של היהדות. חותם שיש לכאוב אותו שוב ושוב.
אהרון לנסקי, "נגד כיוון ההיסטוריה", מאנגלית: יהב זוהר, עברית הוצאה לאור בשיתוף כתר, 316 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
