הדברים בהחלט משתפרים
לפני שהיה לאונג', מילט ג'קסון שם את הויברציות של הגוספל בווויברפון
ג'קסון, יליד דטרויט, נולד ב-1923, שנתיים לאחר המצאת הוויברפון. הוא משתייך לקבוצה מצומצמת של נגניי ג'אז שגילו את הכלי, והפך עם השנים לשם נרדף אליו; הוא עיצב את סגנון נגינתו כשהקשיב לבופרים ויישם את מה ששמע; תכופות הצהיר שהוא רוצה "לגרום לנשמה שלו לדבר דרך המוזיקה"; קרבתו ונטייתו אל הFאנק גרמו לכך שיכונה על ידי המעבד קווינסי ג'ונס "סול ברד'ר". השפעותיו הגיעו מת'לוניוס מונק, דיזי גילספי וצ'ארלי פרקר, והוא היה נגן הוויברפון הראשון שניגן בי-בופ, תחילה בצליל מתכתי, שהפך עם הזמן לקטיפתי, עם מגע של משי המתובל בהרבה רגשנות. בקריירה מוזיקלית של יותר מחמישה עשורים הספיק ג'קסון (שכונה "בגס") לנגן עם כל המי ומי, להופיע, להקליט ולהטביע את חותמו על עולם הג'אז.
הוויברפון הוא למעשה סוג של קסילופון אפריקאי או שאר בשרו המקסיקני – מרימבה, שעבר שידרוג. הוא נבנה לראשונה בארצות הברית ב-1921. את קלידיי העץ מחליפים קלידיי מתכת; צינור תהודה ממוקם מתחת לכל קליד ובקצהו מחוברת דיסקית המסתובבת סביב צירה באמצעות מנוע חשמלי, ויוצרת את הצליל האופייני, המזכיר קול אנושי רוטט; ויברטו או טרימולו בעגה המקצועית. התדר של הרעידות ניתן לשליטה על ידי הנגן: הוא נע בין רעידות איטיות המזכירות את אפקט ה"ווא-ווא" בגיטרה החשמלית, למהירות - טרימולו בשפת הגיטריסטים. מה שמתקבל בסופו של דבר הוא סאונד חללי שלא דומה לשום דבר אחר, ויוצר אווירה פסיכדלית משהו; צליל שנשמע עדכני ולאונג'י גם במונחים עכשוויים. הנגינה עצמה מתבצעת באמצעות מקלות תיפוף או פטישי-עץ.
עולם הג'אז התלהב מהכלי החדש ואימץ אותו בחום לחיכו. ליונל המפטון, אחד מחלוציי השימוש בוויברפון, הפך אותו לכלי סוליסט ב-1930 בתזמורתו של לואי ארמסטרונג.
ובחזרה לג'קסון. 1945, דיזי גילספי מגיע לדטרויט ומעביר ערב במועדון ג'אז מקומי. ג'קסון מופיע באותו ערב, גילספי מתלהב ומציע לו להצטרף לשישייה בהנהגתו, ושנה מאוחר יותר לתזמורת שהוא מקים. הקלטה שעורכת
לצד העבודה ברביעייה, מפתח ג'קסון קריירת סולו כמוביל, ומנגן לצידם של מיילס דייויס, קולמן הוקינס וריי צ'ארלס (רשימה חלקית). הוא זוכה להכרה חובקת עולם, מקבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת ברקלי, ונכנס להיכל התהילה של מגזין המוזיקה "דאון ביט". לכל אורך הקריירה המוזיקלית הוא לא שוכח את מקורותיו - הגוספל והבלוז, ומשלב אותם בנגינתו ובלחניו: "Bluesology", ו"Bag's Groove" מספקים דוגמה לכך. ג'קסון נפטר ב-1999 לאחר שלקה בסרטן הכבד.
"Things Are Getting Better" שהוקלט בניו יורק באוקטובר 58' הוא בעצם אלבום של נגן סקסופון האלט קנונבול אדרלי. מילט ג'קסון הוא השני ברשימת הקרדיטים, אבל תרומתו לאלבום הופכת אותו שווה ערך לזו של אדרלי. השניים מגובים ברית'ם סקשן משובח: ווינטון קלי בפסנתר, פרסי הית' בקונטרבס, וארט בלייקי בתופים.
הרצועה הפותחת, "Blues Oriental", קול ג'אז בלוזי פרי עטו של ג'קסון, מתחילה בשקט. מצילות מלטפות ובס חמים מהווים את הבסיס למנגינה מסתורית משהו; פסנתר עדין עדין מסמן לג'קסון את האות: הוא מאלתר בקלילות, זורם בנונשלנטיות עם המנגינה ומפיק מהוויברפון צליל פעמונים חללי; מהפנט את המאזין ומכניס אותו למצב מדיטטיבי, ויוצר אווירת לאונג' נינוחה ונעימה המשכיחה את כל מה שקורה מסביב. אדרלי הוא הבא בתור. הוא נושף ברכות ומלחשש באילתוריו: צליל דשן וקטיפתי נובע מסקסופון האלט, והכל באיזי; הוא תורם את חלקו ליצירת ג'אז לילי ומהורהר ומשלים את התמונה. קלי, אלוף העולם באנדרסטייטמנט ואחד הפסנתרנים האהובים עליי, ממשיך את הקו; קשה להעלות על הדעת מוזיקאי מתאים יותר לסשן הזה. ג'קסון חוזר לסיבוב נוסף ומסיים את הקטע.
הרצועה הבאה, "Things Are Getting Better", היא ההיפך המוחלט מזו שלפניה. מנגינה עליזה שבעליזות שהלחין אדרלי, השואבת את השראתה מתהלוכות 4 ביולי, מעלה את מפלס מצב הרוח ומשאירה אחריה שובל של אופטימיות קוסמית. אדרלי נשמע משוחרר הרבה יותר: הסקסופון שלו צווח בחדווה, האילתורים שלו מלאים בשמחת חיים, ונשמע שהוא נהנה מכל רגע. סולואים של וויברפון ופסנתר שנדבקים בעליצות הכללית משלימים את הקטע והופכים אותו לאחד מהמהנים ביותר בז'אנר.
חמש הרצועות הנוספות לא נופלות ברמתן מהשתיים הראשונות. הסגנון באופן כללי הוא קול ג'אז הנע בין בלוז לבי-בופ; ובסך הכל מדובר באלבום ראוי ביותר, אחד המוצלחים של ג'קסון, המבטיח ומקיים דקות ממושכות של עונג.
נא להמתין לטעינת התגובות
