נו, תדביק אותנו לכיסא
ענת ביגר אינה מרוצה כלל מסרטו החדש של אטום אגויאן, שחוזר לעצב סטים מוקפדים ומרהיבים אבל מחפף בעניין המתח
אחת הצרות של "כשהאמת משקרת" היא שהוא דורש מהצופה לגלות פסינציה להוליווד של שנות החמישים. כמה מרתקת יכולה להיות עלילה שהאירוע המכונן בה הוא יום התרמה טלוויזיוני לפוליו?
צמד מצליח מ"עסקי השעשועים", לני מוריס (בייקון) ווינס קולינס (פירת'), אשר חי חיים של הצלחה ובחורות יפות, מגלה בסוויטה שלו גופת אישה ערומה. השניים מזוכים מכל אשמה אבל הצוות מתפרק. 15 שנה מאוחר יותר, עיתונאית סטריאוטיפית יתר על המידה (צעירה, יפה ושאפנית), מנסה לחשוף את האמת מאחורי הפרשה. שוב, כמה שכבות של סיפור- האירועים שמתרחשים בשנות החמישים, סביב אותה התרמה (שבה נכחה גם העיתונאית בילדותה), הסיפור של העיתונאית, והסיפור של לני מוריס, שכותב אוטוביוגרפיה. תחכום תסריטאי זה נהדר,
כל השאר מצוין. נפתולי העלילה מספקים הזדמנות להציג מלונות פאר, וילות הצופות על אל.איי, את השפעתם המשחררת של סמי הרגעה, ואפילו כמה בדיחות מהמופע. אגויאן יודע ליצור סטים מצוינים אה-לה מיאמי בשנות החמישים, מיז-אנ-סצינות נהדרות ולצלם כל סצינה מעשרות זוויות. השחקנים טובים, השימוש במוזיקה מוצלח, התלבושות והאביזרים מדוייקים והסרט מנוקד בסצינות סקס מתגרות, ועם כל זה, הוא לא מצליח לעורר מתח וסקרנות: שני משתנים אקוטיים, לכל הדעות.
לא אוכל לפרוט בפניכם אחד לאחד מדוע הסרט לא עובד, כי אז אהיה חייבת להרוג אתכם. ספויילר אינו נחוץ כאן. כמו בכל סרט מתח, דברים מתגלים. אלא שסוג הדילמות שמניע את הסרט איננו רלוונטי להיום. אפשר לראות בקונפליקט בין פרסונה של סלבריטי והאמת של מי שאתה, וביחסים בין אמת לשקר תמות אוניברסליות. אבל הסרט לא משכיל להעביר את התמות האלה לעולם בו אנו חיים היום ולספק לנו, על ידי החזרה לעשור אחר, מבט משמעותי על המציאות הנוכחית שלנו - דבר שכן עבד ב"מתיקות שאחרי". כל שהוא מותיר לנו זה סטיילינג לעילא ולעילא.
נא להמתין לטעינת התגובות
