עוברים פאזה
רונן גיל מעריך את המהלך המופשט והיפה שנקטו אופק ומדמוני ב"מלנומה אהובתי", ועונה לתגובות שלכם על "בטיפול"
אישה חולה בסרטן. בעלה מקבלה מהרופא את הבשורה על מותה הקרב ובה. הוא מנסה לגונן עליה ומעלים ממנה את המידע הרפואי. הוא סועד את מיטתה. בסיפור הטראגי והאמיתי של השחקן יגאל עדיקא, יש את כל המרכיבים מהם מייצרים מלודרמה רגשנית. בדיוק מלודרמה מהסוג שמרתיע יוצרים כמו דויד אופק ויוסי מדמוני. אלא שהם מאוד קשורים לסיפור של עדיקא ורוצים בכל זאת לצלם אותו. אז מה עושים?
קודם כל מגייסים את הטנור השלישי. הצלם המצוין אסף סודרי. איש בעל חזון ויזואלי וניסיון מוכח בעידון דרמות קשות ("עטאש צימאון"). אחר כך מתחילים לאט לאט לפרק את המוקש. "לחסום את שטן המלודרמה האורב בכל פינה", כפי שהגדיר זאת מדמוני, בראיון ל"הארץ". הם מגבשים תסריט מינימליסטי, עדין, מעין כרונולוגיה יבשה של זוגיות בגסיסה. עוטפים אותו בצילום סגור ודחוס, אפלולי מאוד. לעיתים פניהם של הדמויות חשוכות לחלוטין. לעיתים הפנים מוארות, אך הרקע חשוך, משאיר את הדמויות לבדן בחלל החדר, ללא תפאורה פיזית מוגדרת. מחברים את הכול בעריכה קופצנית ונמנעים ממוסיקת רקע רגשנית. כל אלו יחד יוצרים תחושה של הצצה ריאליסטית, תיעודית, לתוך חייו של עוזי, הגיבור, ובו בעת מעצבים יצירה מופשטת, אוניברסאלית, מנותקת מכבלי זמן ומקום.
ההפשטה מייחדת את "מלנומה אהובתי" מיצירותיהם של אופק את מדמוני בעבר. אומנם יש בסדרה סימני זיהוי שמקשרים אותה ל"בת ים ניו יורק" ול"מנגליסטים" (גיבור מזרחי, עירוב של מציאות ובדיה), אבל במהותה זוהי יצירה שונה לחלוטין. בניגוד לקודמותיה שהיו, על אף תחכומן התסריטאי, ישראליות מאוד, עממיות, והגדירו במדויק מרחב תרבותי וחברתי, סדרה זו מתחברת למסורת אירופאית של קולנוע מודרניסטי.
ממתי בדיוק מקרינים בערוץ 2 יצירות אומנות מופשטות, מורכבות ויפות שכאלו? ייתכן וקראו את התסריט וחשבו שלפניהם שוס מלודרמטי. בדיוק מהסוג שמרתיע יוצרים כמו אופק ומדמוני...ייתכן וקיבלו פשוט החלטה אמיצה ויפה. ניתן ל"רשת" את הקרדיט ונעבור "לטפל" בתגובות שלכם.
"אנשים משלמים כדי ללכת לפסיכולוג ולדבר איתו על דברים שכיום בהחלט אפשר לדון בהם עם חבר. כפי שעשו בשבתות וחגים. שם דיברו עם אנשים. היום התת מודע והאגו הם לא נחלתם הבלעדית של הפסיכולוגים. את שבתות וחגים הייתי רואה באדיקות, הגעתי עם הסדרה הזו לרגעים של עילוי רוחני. ראיתי רק 2,3 פרקים של בטיפול, לא הצלחתי לגרום לעצמי לרצות עוד מהדבר הזה". (אנונימית)
הקולנוע הפופולארי, אנונימית יקרה, מספר בבסיסו סיפור אחד ויחיד: על גיבור שעובר "טיפול" פסיכולוגי בדרכו לשינוי. שינוי שמאפשר לו להשיג את מטרתו. בין אם היא מציאת אהבת חייו או מציאת רוצח סדרתי. פעם יהיה זה חבר שיאיץ את השינוי, פעם בן זוג, ופעם פסיכופט כמו חניבעל לקטר. לעיתים רחוקות ובדרך כלל משמימות, כאשר התסריטאים מתקשים להחצין את התהליך הנפשי באמצעות פעולה פיזית, יהיה זה באופן ישיר פסיכולוג בהגדרה ("סיפורו של ויל האנטינג" למשל).
כך שבקביעתך, אין חדש ובודאי שגם לא ב"שבתות וחגים". ההיסטוריה הקצרה של הקולנוע והטלוויזיה
מבלי לגרוע מההישג הטלוויזיוני והפורמט החדשני והמבריק (לטעמי לפחות), מבחינה רעיונית "בטיפול" הולכת אם כן, עם הזרם השמרני. כך גם "שבתות וחגים". חריגות יותר הן יצירות שפוסלות מראש אופציה של טיפול, מכל סוג שהוא, ישיר או סמוי. או במילים אחרות, פוסלות כל אפשרות להשתנות, מתוך נקודת מבט פטליסטית.
"בטיפול" מחדשת בכך שהיא מקלפת את המעטפת הסיפורית, ומשאירה את הרובד הפסיכולגי הסמוי בדרך כלל כתמצית הכול.
"אחח, בטיפול, בטיפול. כמה שיניתם את חיי, בטיפול. פתחתם בפניי עולם שלם שנדמה כי ישן את שנת החורף שלו עד כה. יצרתם את החשק העז לראות פסיכולוג בעצמי, לדבר על הכל. לשפוך את הלב ולהוציא הכל החוצה". (עדי מתל אביב)
מתוך שקילפה ותמצתה היא לא מותירה מקום לברוח. לא לדמויות, לא לשחקנים (שכפי שכתבה הגולשת, נערת המים מרמת השרון, נדרשים למלוא יכולתם על מנת לשרוד את המינימליזם הסגפני), וכנראה שגם לא לצופים.
הנבירה האין סופית הזו בתוך עולמן הפנימי של הדמויות ובו בעת היעדרו של קתרזיס עלילתי כמקובל, מכריחה גם אותנו להחליט: או שאנחנו נוטשים ועוברים לשידורי ליגת האלופות, או שאנחנו נשארים ומכניסים את עצמנו פנימה כדמויות ראשיות. לאורך הזמן, הסדרה לא מאפשרת להביט מהצד. להתענג על סיפורם של אחרים.
"הסדרה הזו עשתה שמות אצל פסיכולוגים, ואנשים מבקשים 'טיפול כמו בסידרה'. הפסיכולוגיה בישראל לא תהיה דומה לעצמה אחרי הסדרה". (רם)
הסדרה שינתה לתמיד את חייה של עדי, שזה יפה ומרגש כשלעצמו, אך האם שינתה גם את פני הפסיכולוגיה?
קביעה מעניינת ששלחה אותי ל-א' ממושב בגליל, פסיכולוג קליני ויועצי האישי לענייני פסיכולוגיה.
א' הגיב בזעם. נדמה שממש נעלב. טיעון שכזה, רטן, כמוהו כטענה ש"אי.אר" ו"שיקאגו הופ" שינו את האופן שבו רופאים מנתחים. עם זאת, לדבריו, הסדרה אכן הכתה גלים ונכנסה חזק לדינאמיקה המקצועית. לעיתים רבות, בזכות האותנטיות שלה, היא הפכה ממש לעוגן עבור מטופלים המשתמשים בה בשביל להבין ולברר סוגיות בטיפול שלהם.
וכן, איך לא, גם כחומר בערה והתססה בנוסח משפטי ידין (ליאור אשכנזי): "אתה לא נותן לי מספיק בשביל ה-400 שקל שאני משלם לך". ועל כך אוסיף, בשביל זה יש טלוויזיה ותודה ל-א'.
"הוכיחו את מה שאנחנו יודעים מזמן – שאתם חכמים יותר מגולשי ynet" (רונן גיל)
ולסיום, לכל המעוצבנים והמעוצבנות, הנעלבים והנעלבות. זו הייתה בדיחה. הומור. כולכם חכמים, כולכם ראויים, וכולכם עוברים מפה לשם ולהיפך. מבדיקה מדגמית שערכנו, עולה בכל זאת, שגולשי nrg מעט יותר יפים, אבל גם זה בטווח הטעות הסטטיסטית.
ראשון הבא, משימה נוספת. היה כיף ומעניין לקרוא. תבואו שוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
